#
לפני שנים קראתי את הביקורת של אור קרן על ספרה הראשון של אלנתן "בניגוד להוראות היצרן", שגרם לי לרצות לקרוא אותו. לא יצא לי להיתקל בו עד כה, לצערי. ביום הבחירות סטימצקי עשתה מבצע, 4 ספרים ב 60 ש"ח, הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהבחירות האלה, ומצאתי שם את הספר הזה, שהביקורת של עומר ציוני שיכנעה אותי לקרוא.
בכתיבה מדוייקת ולא מתאמצת, שהקורא(ת) בעלת הדעות הקדומות אינה מייחסת בדרך כלל לסופרי מקור, ברמת השנינות וההומור שאינם מובנות מאליהן בספרות הזו, קראתי ספר מהנה וחכם. יש בו "הבולגרים של יפו", אבל לא בדיוק. דרמ(ות) משפחתי(ו)ת, אבל לא בדיוק. ארצ'י בנקר, בערך אבל לא בדיוק. אידישע טאטע בתחפושת של שריף. גלריה של טיפוסים שעיצובם הוא מלאכת מחשבת, שגורמת לי ליחל ליותר סופרים היודעים לעשות את זה. "חיים בצוותא" בעיר מעורבת, בהפוך על הפוך.
יש בו תיאור יפה ומדוייק, ככל שאני יכולה לשפוט, של יפו ודימוייה. ליפו שני מופעים: האחד של מקום עלוב ועני, דייריו עניים והרחובות הצרים מלאי אשפה, החומוסיות אותנטיות, החנייה על אחריותך. המופע השני הוא של אנשים שיש להם (כסף, סטייל) שחיפשו ומצאו חורבה מתמוטטת, שיפצו אותה "בטוב טעם" ולא שכחו המון מצלמות אבטחה, ומתגוררים בה בלי מודעות להיותם "אצבע בעין", עם ילדיהם הממותגים, מכוניותיהם זוללות המקום והחשמל, לבושים בגדי יוגה מכותנה אורגנית, נעליים שטוחות אך אופנתיות. מעלים את ערך הנדל"ן וגם את רמת הכעס והטינה.
הסיפור נכתב דרך נקודות מבטם השונות של שלושת ילדיו של אהרון אלקעי, שעוד לפני שהפך בר-מינן "קלקל את השם של הבולגרים כאנשים נחמדים" כדברי אחת הדמויות. הכתיבה נהדרת. שפה עכשווית לא מתייפייפת, יפהפייה. אין בו תו אחד מזוייף, אין בו שום מניפולציה, גם כשהוא כמעט מועֵד למלודרמה (אל דאגה. הוא לא) ואלנתן נמנעת בכישרון מהצהרות גדולות שמתבקשות, כביכול, מהנושאים המועלים בו.
והשורה התחתונה? ספר רציני למרות שנינותו, הוא בדוי אך אומר דברי אמת. הוא כל כך מדוייק, שסטייה של שבריר מעלה היתה הופכת אותו לבנאלי ועלוב. ללקק את האצבעות.


















