ביקורת ספרותית על היער של דנטה מאת לין ריימונדו

---

מי בוחר שמות לספרים? לא תמיד זה הסופר עצמו. למעשה ברוב הפעמים הסופר בוחר עבור עצמו שם לספר, שהוא בחירה אומנותית משלו, אבל ההוצאה בוחרת שם אחר, שאמור לבטא בעיקר את הערך הכלכלי או את הציפיות לערך כלכלי מההוצאה של הספר. מעניין אותי לדעת מה היה השם שלין ריימונדו בחרה לספר שלה. את הספר לקחתי מהספריה, אבל מתחת לעטיפת הניילון הספרייתית השקופה היתה מדבקה צהובה של רשת הספרים שמכרה אותו, והודיעה שהספר נקנה במבצע שבו הוא עלה עשרה שקלים. אז זה הערך שנתנה ההוצאה בעברית לספר הזה. בתור ספויילר יש להודיע מראש שהשם "היער של דנטה" הוא מטעה בעליל משום שאין בספר יער, וגם אם יש דנטה הרי שזה לא הדנטה המפורסם שעולה במחשבה. האם היה שווה לבחור שם כל כך בלתי הולם לספר מתח? המדבקה הצהובה על הספר אומרת את דברה.

מארק ד. אנג'לוטי (ד עבור "דנטה" לרמוז על מוצא איטלקי) הוא פסיכאטר בן ארבעים ושבע בבית חולים אוניברסיטאי בשיקגו. הוא איש מעצבן למדי, התגרש לאחר שנטה לבגוד באשתו, ניתק קשר ממנו ומבנו, הוא עוקצני וציני בעל שפה מושחזת ובאופן כללי בן אדם לא נעים. כמו כן הוא סובל ממחלה תורשתית שגרמה לו לקות ראיה כבדה בשתי העיניים והתעוורות מלאה כמעט בתוך זמן קצר, מה שהוריד אותו כצפוי לדיכאון ושתיה וכמעט לפיטורים מהעבודה. במקביל מתגלה כי מטופל שלו, אדם בוגר אך בעל מחלה תורשתית שגרמה שיהיה בעל מנת משכל נמוכה יותר, נאשם ברצח של מורה לאומנות במוסד שבו הוא חוסה, והמשטרה הוציאה ממנו מאוד בקלות הודאה באשמה הזאת. אנג'לוטי נחלץ לעזרה ומוצא את עצמו משמש כבלש לעת מצוא על מנת למצוא את הרוצח האמיתי ולשחרר את המטופל שלו מהכלא. מכאן ואילך זה מותחן בלשי/משפטי כמעט שגרתי. הבלש מקיים את כל הקלישאות, מדוכא, חסר משפחה, ציני, ונופל בכל הטעיה אפשרית. חוץ מזה הוא גם עיוור.

העיוורון של מארק הוא לא שולי, אלא קריטי בעלילה. איך בלש יכול להיות עיוור? איך הוא יכול לעקוב אחרי חשודים או לשים לב שעוקבים אחריו? איך הוא יכול לפרוץ לדירות ולגלות ממצאים חשובים? איך הוא יכול להתחזות לאדם אחר ולגלות מי זה שקנה למורה לאומנות את התכשיט היקר שענדה לצווארה? בקיצור, הרבה שאלות, ומארק עונה על כולן ואגב כך פותח קצת צוהר לעולם העוורים על אביזרי נחיה וקריאה ועזרה אחרת, וכן של יחס הציבור הכללי הרואה, לכבדי ראייה ולעוורים. הסופרת גם מנצלת את ההקשר הסיפורי ומרחיבה את הדיון על בעלי מוגבלויות באופן כללי. בין אם זה החשוד ברצח הסובל מפיגור או עובדים בעלי מוגבלות המועסקים במשרות שונות במעון שהוא חוסה בו. בכך הספר הופך להיות מסתם מותחן ונכנס לקטיגוריה שהמצאתי "מותחנים עם ערך מוסף".

הספר כתוב בגוף ראשון מפיו של אנג'לרוטי. זו בעיה חמורה לכתוב כך מותחן, כי הוא אמור מצד אחד לשתף את הקוראים במחשבות שלו, זה הקטע של גוף ראשון. ומצד שני הוא אמור להשאיר קצת מתח לקוראים ולא לגלות להם את כל התוכניות מראש כי זה הקטע של מותחן, לתת לקורא לנחש מי הרוצח טיפה לפני הבלש. התוצאה יוצאת מוזרה ומלאכותית במקצת סטייל "נכנסתי לחדר, מצאתי את מה שציפיתי למצוא, לקחתי אותו איתי והמשכתי ללכת" כדי חלילה לא לגלות את האביזר הקריטי ולהרוס את ההפתעה של ההמשך. מוזר. גוף ראשון יחיד הוא בעייתי גם במקרה נוסף, אם את כותבת-אישה והגיבור שלך הוא גבר. ואם הגיבור אטום ושחצן אבל את כותבת עם הרבה מודעות עצמית. זה לא שכל הדברים האלה בלתי אפשריים, אבל צריך הרבה כישרון כדי לעשות אותם טוב, ולכן פחות מומלץ בספר ביכורים.

צורת הכתיבה עיצבנה אותי לכל אורך הדרך. כל הזמן חשבתי איך לינווד ברקלי, אם נבחר שם באקראי, היה עושה מזה ממתק ממש. או סקוט טורו. יש את כל הדברים הנכונים, אבל אין לגיבור את ה"קול" הנכון. זה ממש מפריע. כמעט כמו הפונט הזה של הוצאת כתר, עם הצד"י הסופית האלכסונית הזאת שדוקרת בעיניים. אז לא הייתי מבטלת את כל הקריאה, כי בכל זאת ערך מוסף, בעלי מוגבלויות, איך מכילים ועוזרים אבל לא פוגעים ודברים כאלה, אבל זה גם לא ספר מאוד טוב. 3.5 כוכבים כזה, ואם מציעים לכם בעשרה שקלים אז גם אפשר לקנות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על היער של דנטה