"דיאלוג בחשכה" היא תערוכה בינלאומית בנושא עיוורון שמטרתה להעלות את המודעות לחייהם של עיוורים ולקויי ראייה על ידי הדמיה של התמודדות בחיי היומיום ללא חוש הראייה. המבקרים פוסעים בחשכה כשבידיהם מקל נחייה, בתוך חללים המעוצבים כסביבה מחיי היום-יום, כמו מעבר חצייה, אוטובוס או סופרמרקט. הבעיה היא שהתערוכה מתקיימת בחולון, ואני טיפוס ביתי שספון בין ארבע קירות חדרו ויוצא מאזור חיוג 04 רק כשהוא נקרא לשירות מילואים... טוב, אז מסתבר שאין צורך להרחיק לכת עד הכרך הגדול והסואן כדי לקיים את הדיאלוג המיוחד הזה. הספר הזה הצליח לנהל עמי מעין דיאלוג פרטי בחשכה, כשהוא הכניס אותי בצורה מוחשית ביותר לעולמו של העיוור. הספר, שנכתב בגוף ראשון ע"י פסיכיאטר (ובלש לעת מצוא) עיוור, מצליח לעשות זאת באופן כל כך אותנטי, בכתיבה שמשלבת אנושיות רבה, רגישויות ודקויות הלקוחות מחייו של העיוור, בד בבד עם כמות בלתי נדלית של סרקזם, הומור שחור ואמירות רבות שמנוסחות באופן מאוד לא פוליטיקלי קורקט, דוגמת "כשנכה לא יכול להיכנס למסעדה כי הכניסה צרה מדי לכיסא גלגלים, זה בדיוק כמו לומר שאין כניסה לשחורים".
על דרגת האותנטיות הגבוהה שהספר הצליח להעפיל אליה יכולה להעיד העובדה שהייתי בטוח שהרומן נכתב ע"י גבר עיוור, בעוד שלמעשה הוא נכתב ע"י אישה רואה... השיא מגיע עם פתרון תעלומת הרצח שעומדת בבסיס הרומן, כשהפתרון מבוסס על נתונים שרק עיוור יכול היה להבחין בהם, לעבד אותם ולהשתמש בהם לפתרון התעלומה. שני ציטוטים להמחשת האותנטיות: "רמזורים עם צפצוף מפריעים לשמוע את המכוניות בכביש וגורמים להולכי רגל עיוורים להיראות חסרי אונים יותר מכפי שהם באמת". וגם - "העיוורון לא הופך את החיים לנוראים. הוא פשוט מוסיף לחיים אומללים מטען כבד מאוד, רכבת משא של אי נוחות. ולמרות שהייתי רוצה לספר לכם שהעיוורון הפך אותי לאדם טוב יותר או שהוא עזר לי להגיע לצמיחה אישית מתוך הסבל, לצערי איני יכול. אין שום רגעי אהה של תובנות פתאומיות, שבהם החיים מתמלאים לפתע משמעות עמוקה. העיוורון לא שינה אותי. אחרי שהתעוורתי המשכתי להיות אותו חתיכת שחצן אדיש שחי בשקר." רק בדבר אחד אני חולק עליו: לא שחצן ולא נעליים, לא אדיש ולא חי בשקר... הגיבור העיוור שלנו הוא אדם מקסים, בעל חוש הומור כובש, שמעורר בקורא הרבה אמפתיה כלפיו. בנוגע לחיים בשקר, במהלך הרומן הוא פותח תיבת פנדורה שמקורה באחריות האישית שהוא חש כלפי מות בנו יחידו, עד שבסופו של דבר הפצע הפתוח הזה מגליד ומעלה ארוכה.
ספר מתח טוב יעניק לקורא ערך מוסף, ממש כמו פרוזה "רגילה". הספר הזה מעורר מחשבה ומותיר בקורא תובנות לא רק בסוגיית העיוורון, אלא גם בנושא כאוב אחר: אנשים שסובלים מפיגור שכלי, אופן שילובם בחברה והאפשרויות הקלות כל כך לנצל אותם, כשהספר לוקח אותן למצבים קיצוניים - ניצול מבחינה מינית והאשמה ברצח. גם בנושא הזה הספר משחרר הרבה אמירות שנעדרות תקינות פוליטית ושלא חוששות לגעת במקומות כואבים. כבר בשיחה הראשונה שמקיים מארק, הפסיכיאטר העיוור, עם הוריו של הנער המפגר החשוד ברצח, האם מוכיחה את בעלה על השימוש במילה "מפגר", והאב עונה לה "איך נקרא לזה? מעוכב? מאותגר התפתחותית? תגידי לנו, מה המילה המכובסת של השבוע? עדיף להגיד גולם מאשר לתקוע איזה ביטוי מתייפייף שמסתיר את העובדה שיש לו רמה שכלית של ילד בן שלוש."
כשאני חושב על זה, ניתן לקחת רבות מהאמירות הלקוחות מהספר והמתייחסות לעיוורים, וליישם אותן גם על הסובלים מפיגור שכלי, ולהפך. האם ניתן ללמוד מכך על היחס של החברה כלפי הסובלים מנכויות וחריגויות באשר הן? ציטוט אחד ששבה אותי מהספר: "נכות היא תפיסה חברתית טהורה. אילו היינו חיים בחברה שאין בה גבולות ומחיצות, לא היו מתייחסים אליך כאל 'נכה'. היית בדיוק כמו כל אחד אחר."
הספר משלב לא מעט פרטים מדעיים על תסמונת לבר, המחלה שגרמה לעיוורונו של מארק, ועל תסמונת ה- X השביר, המחלה שגרמה לפיגור של צ'ארלי. אבל אל לכם לחשוש מחפירות עיוניות מייגעות. הסופרת משכילה לשלב את הפרטים הללו בצורה מעניינת ואטרקטיבית וכחלק אינטגראלי מעלילת הרומן, בשילוב המון בדיחות קטנות ושזירת חוט שכולו חוש הומור דק וחינני, כמו "איך אני אמורה לדעת שאתה לא איזה סוטה שמחפש קורבן?" ותשובתו של מארק – "פעם הייתי מציצן, אבל הקריירה שלי נקטעה באבה באופן טרגי."
הגעתי אל הספר הנפלא הזה בזכות המלצה חמה וקולעת של פואנטה, ואני מודה לה על כך.
