לפני הכול, הספר הזה נוגע ללב.
הוא מפגיש נשמות בודדות מעולמות שונים ויוצר סנכרון מופלא של רגשות, תובנות ושפה משותפת.
ערן וולצקי, תלמיד כיתה י' נשלח במסגרת "מחויבות חברתית" לארח חברה לדב גפונוב, חולה ערירי המאושפז בבית החולים.
מה לילד בגיל 16 משותף עם איש חולה ששוכב במיטתו ואינו מעוניין בחברה?!
ערן הוא ילד "לא מקובל" בשפה הכיתתית, הוא שקט, רגיש , אוהב לצייר וחי בבדידות עם אביו.
אחרי שעות בית הספר הוא בורח לעולמו. הניכור של 'המקובלים' בכיתה היה קיים גם אז (1972),
אך למזלו בעידן בו המדיה לא שלטה, הוא מצליח להתנתק ולמצוא כמה שעות של שקט.
גם דב גפונוב חי בבדידותו זמן רב, עד שאינו זוכר מהם חיי חברה.
שניהם בודדים, כל אחד בעולמו שלו.
"אני מהרהר בכל האנשים הבודדים שמסביבי. ילדים ומבוגרים, שהולכים לעבודה, לבית הספר,
נוסעים באוטובוס, עושים קניות, אבל בעצם חיים לבד. כמו רובינזון קרוזו על אי בודד".
אבל לאט לאט נפתח צוהר ונוצר קשר יוצא דופן המוביל לידידות עמוקה.
בביקוריו בבית החולים, ערן זוכה להכיר גם את חווה, נערה רגישה ומרדנית עם שיער שנראה כאילו הוא בוער על ראשה.
חווה עברה תאונה, היא מאושפזת בבית החולים וליבם של הנער השקט והנערה נפתח זה לזו.
גפונוב וחווה עוזרים לערן להחליט על מימוש הפוטנציאל הגלום בו.
"החיים שלי יהיו כל כך הרבה יותר קלים, אם רק יהיה מישהו שיגיד לי שאני טוב מספיק.
זה כל מה שאני צריך. שאולי אני עוד יותר טוב ממה שאני חושב, ממה שכולם חושבים".
הסופר מצליח להביא את הקורא להזדהות עם קשיי ההתבגרות, עם כאב הבדידות,
עם משקעי הילדות המלווים את האדם לאורך חייו.
הספר הזה ראוי להילמד בבתי הספר! יש בו תובנות רבות.
ואין ספק שהפרוייקט של "מחויבות חברתית" הוא חשוב ומבורך.
תקראו, מומלץ ❗
•
•
•
•
