ביקורת ספרותית על עיני האח הנצחי - תשע נשמות #2 מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

כל מי שמכיר ולו במעט את הגותו של הרמב"ם, לבטח מכיר את המושג שביל הזהב, או דרך האמצע. על פי הרמבם, על כל אדם להימנע מקיצוניות, להתרחק מהקצוות ולנהוג במתינות בכל אחד מתחומי חיינו. את הקצוות אשר מהם יש להתרחק הגדיר הרמבם "קצה יתיר" ו"קצה חסיר".

אלא שהרמבם לא היה הראשון שעסק בנושא הזה. כאלף וחמש מאות שנים לפניו עסק בנושא הזה הפילוסוף היווני אריסטו וכ-200 שנים לפני אריסטו, עסק בשאלה הזו סידהארתא גואטמה, האיש שזכה לאחר מכן לכינוי "בודהה". אני בספק אם הרמבם קרא סוטרות בודהיסטיות אך אין ספק כי הוא קרא את כתבי אריסטו והושפע מהם.

סידהארתא גואטמה התנסה בשתי הדרכים הקיצוניות: האחת היא של התענגות רבה בהנאות חושים בארמונו עוד כשהיה נסיך, והשניה היא עינויים קיצוניים עד כדי הרעבה עצמית וסיגוף. כאשר השיג הארה, התעורר והואר, הפך לבּוּדְּהַה ואז הבין ששתי הדרכים הללו אינן מובילות לשלווה המיוחלת. את הסיפור הזה מביא לנו בצורה נהדרת סופר גדול אחר, הרמן הסה בספרו סידהארתא.

ספרו זה של צווייג עוסק באותה שאלה ודילמה שכנראה היתה ותישאר נצחית: כיצד על האדם לנהל את חייו. צווייג לוקח אותנו להודו שם נולד בודהה, כנראה שלא במקרה. את הסיפור על האדם המתלבט מהי הדרך הנכונה הוא מלביש על דמות בשם ויראטא וכבר בשורה הראשונה הוא כותב כי העלילה מתרחשת "טרם השנים בהן התהלך בודהה הנשגב על פני האדמה ונסך בתלמידיו את ההארה שבהכרה", ללמדנו כי הדילמות האלו נולדו עוד לפני בודהה. ואם הזכרתי את שני הקצוות אז כשהוא בקצה היתיר ויראטא הוא מצביא רב עצמה ולאחר מכן שופט רב כח, ואילו בקצה החסיר הוא אסיר בכלא. ממש כמו בודהה הוא יוצא לאחר מכן להתבודד ביער כדי להרהר במהות החיים אך גם שם, אין כנראה פתרון והוא ממשיך להטיל ספק בכל.

כמו בכל ספריו של צווייג, גם כאן הכתיבה היא נפלאה וגם בספר הזה הוא ממשיך לעסוק בנפש האדם, תחום בו הוא כנראה מצטיין.

זהו ספר(ון) נפלא שגרם לי לרצות לחזור ולקרוא את הרמן הסה. שבחים רבים מגיעים גם לתרגום הנפלא של הראל קין.

» ביקורות נוספות של בנצי גורן
» ביקורות נוספות על עיני האח הנצחי - תשע נשמות #2