ביקורת ספרותית על עיני האח הנצחי - תשע נשמות #2 מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

בתור התחלה, קצת לא התחברתי. הסגנון והתיאור לא ממה שאני מחפש אצל צוויג, אבל בסופו של דבר זה כן זרם לי, וקראתי את הספר(ון) מתחילתו ועד סופו בנשימה אחת.
אהבתי את הרעיון, אם כי הוא קצת לעוס כשלעצמו. היו רגעים בהתחלה שקצת חששתי מסגנון פואלו קואלו וסליחה מצוויג שאני נאלץ להזכיר אותו איתו יחד באותה כפיפה, אבל הרעיון פה אחרת לגמרי.

כלומר לא לגמרי אם להיות כנה, אבל בצורה בה המסר הועבר, או פשוט בצורה בה הרעיון נכתב.

את הדמות הראשית ויראטא, לא כלכך אהבתי. לא אהבתי אישית, כלומר אותו עצמו, את הדמות שלו, את ההתחסדות המעצבנת הזאת שאולי גם שייכת לגילוי הזה של גיל התבגרות כלשהו כאשר מבינים את המושג אחריות או פשוט מעכלים את העובדה שאין תשובות. יתכן שזה גם משהו בודהיסטי שאני לא מכיר ואין לי בו נגיעה למען האמת, אבל ככה זה הרגיש לי.
ויראטא הוא איש אמת, לכאורה. הוא מחפש את האמת, וגם משתדל ליישם אותה. עם הזמן הוא מגלה שעם כל החלטה ותפנית שלו בדרך אל האמת, משהו שם קצת לא אמת. בספר זה מתבטא ביחסי אנוש שאיכשהו מישהו אחר נפגע, ואחרי כל תקל כזה, ויראטא ממשיך בתפניות.

זה מזכיר לי איזה דיון טוויטר שאפילו לא קראתי, על מישהי ששאלה "איך בעצם צמחוניים וטבעוניים מחליטים מה מוסרי ומה לא מוסרי? למה דגים כן ופרה לא? למה צומח כן?" וכו',
וזה הזכיר לי את ויראטא בספר הזה כשהוא מנסה למצוא את האמת ובאמת ובתמים מנסה להגיע לדרך הישר, הוא לא יודע איפה הגבולות של כל דבר, ואיך נכון להתנהג בעולם כזה, כשבאיזשהו שלב אני קצת התחלתי 'להתעצבן' עליו שפשוט יחיה ושיפסיק לטרחן אותי וזהו, הספר נגמר ואמנם הוא לא השפיע עליי איזה השפעות או רגש אבל סה"כ הוא היה מהנה, ובסופו של דבר ויראטא מת, ואולי האמת מתה איתו?

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על עיני האח הנצחי - תשע נשמות #2