ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שישי, 21 ביולי, 2023
ע"י קרן
ע"י קרן
מכירים את התחושה הזאת שאתם מסיימים לקרוא ספר, ובמשך כמה ימים אח"כ אתם עדיין מתגעגעים אליו?
מתגעגעים לכתיבה, לדמויות מסוימות, למקום, אולי לזמן או לאווירה; לא יכולים עדיין לעבור לקריאה של הספר הבא, ורק רוצים עוד קצת לשהות בגעגוע הזה, מתקשים להיפרד?
אני אוהבת מאוד את הכתיבה של פוקנר. התאהבתי בו במקרה לפני כשלוש עשרה שנים, ובינתיים האהבה הזאת בעינה עומדת. מידי פעם אני חוזרת שוב אל ספריו שתורגמו לעברית, ואחדים מהם קראתי כבר פעמיים. התכנים שהוא בחר לכתוב עליהם עצובים, התקופה שעליה הוא כתב רחוקה וזרה, הכתיבה שלו בדרך כלל קשה לקריאה ולהבנה, אבל הוא מקסים אותי בכל פעם מחדש. הוא מהסופרים האלה שמחמיאים לאינטליגנציה של הקוראים שלהם, ולא מוכנים להאכיל אותם בכפית; כאילו אומר לנו, 'לא אכפת לי אם אתם לא אוהבים את הכתיבה שלי, לא מעניין אותי אם לא הבנתם מה שרציתי לומר, אבל אם אתם רוצים בכל זאת לנסות ולהכנס לעולם שבניתי - עשו מאמץ!'.
אז, כאן מתאמצים בכיף :)
פוקנר בנה עולם, ורוב עלילות ספריו מתרחשות בעולם הזה. מצד אחד, אין ב'עולם' הזה שום דבר על-טבעי (אף על פי שאפשר לראות את ההשפעה העמוקה שלו על הריאליזם הפנטסטי של גבריאל גרסיה מארקס). הסיפורים שלו מתרחשים במרחב הקונקרטי של דרום ארה"ב, בדרך כלל במאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20. מצד שני, בעיר הבדיונית ג'פרסון, השוכנת במחוז הבדיוני יוקנפטאווה יש צד מיתי חמקמק. הוא מתאר אנשים ובעלי חיים בצורה עגולה וריאליסטית, אבל הקורא חש שהם גם הרבה מעבר לזה. לדוגמה, הסוסים ב"חומסים", הדב ב"רד משה", הקולונל סרטוריס או איש החידה סאטפן, הם כולם דמויות בשר ודם, אבל גם בעלות רובד מיתולוגי סימלי שלא תמיד קל לזיהוי.
מבין ספריו של פוקנר שקראתי, "הבלתי-מנוצחים" הוא הנגיש ביותר והקל לקריאה. זהו אוסף של סיפורים שממשיכים זה את זה כפרקים של ממש, ערוכים לפי סדר כרונולוגי, והם ממעטים בקפיצות בזמן קדימה ואחורה או בכתיבה מעורפלת. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי נער לבן בן הדרום העמוק של ארה"ב, בן למשפחה עשירה ומכובדת, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית ובתחילת "תקופת השיקום" שבאה לאחריה. יידע כללי על הסיבות למלחמה, על מהלכיה ועל תוצאותיה, בהחלט עשויים לעבות ולהעשיר את חווית הקריאה, אבל אפשר להבין את ספר גם בלעדיו.
לא קל, אבל הכרחי, להתמסר לספר גם מהבחינה הפוליטית-חברתית, ולהימנע משפיטת הדמויות וההתרחשויות לפי אמות המידה המוסריות שלנו בהווה. פוקנר מתאר בספר חברה גזענית באופן עמוק כל-כך, שהיא כמעט ואינה מודעת לכך. עם זאת, היא גם מלאת חמלה לכולם.
אחת השאלות המרכזיות של הספר: עד כמה יש לנו את הזכות המוסרית ליטול את חייו של אדם אחר, ואיך מסיימים את מעגל הרצח והנקמה, רלוונטית לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הבחירה של פוקנר לעסוק במהות האנושית, בשילוב עם כתיבה מופתית ויכולת פנומנלית לספר סיפור, הופכים אותו לקלסיקה שהוא.
בעיניי, "הבלתי-מנוצחים" הוא ספר מומלץ למי שמעולם לא קרא את פוקנר ומעוניין לנסות ולהכיר אותו.
27 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
קרן
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה, עמיחי ועמית
|
|
|
קרן
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה, עמיחי ועמית
מספרים שאחרי שהרצה פוקנר ביפן לפני סטודנטים, פנה אליו אחד הסטודנטים ואמר לו שהוא קרא את "הקול והזעם" ולא הבין כלום. פוקנר ענה לו, "אז תקרא שוב". פוקנר הוא בהחלט סופר שכדאי ורצוי לקרוא את ספריו יותר מפעם אחת. גם כשחושבים שמבינים אותו, בכל קריאה יעלו תובנות חדשות ומעניינות. |
|
|
עמית לנדאו
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה על הסקירה היפה, נכנס לרשימה שלי!
|
|
|
עמיחי
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה רבה, קרן.
כתבת מבוא קצרצר ויעיל ליצירת פוקנר :-) ספר זה הוא היחיד שקראתי משל פוקנר, לפני שנים רבות, וכמדומני שלא הבנתי אז כמעט מאומה. |
|
|
קרן
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה לכל המגיבים - שכחתי לציין פרט חשוב בספר, ותודה ליעל!
ההומור! אמנם הספר לא מצחיק בעליל, אפילו מזעזע לעתים, אבל יש בו כמה וכמה רגעים של הומור ושל אבסורד, שהם לא פחות מתענוג. |
|
|
קרן
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
יעל
היחס למאמץ הוא אישי. אני נהנית להתאמץ עבור ספר. אני נהנית לקרוא אותו יותר מפעם אחת, ואם יש בנמצא - לקרוא עליו מאמרים ומסות ולדון עליו עם קוראים אחרים. מבחינתי האישית זה חלק מהנאת הקריאה, וכך אני גם זוכרת אותו טוב יותר לאורך השנים. |
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
הביקורת מעניינת. אני לא מסכימה לרובה (-;
לא קראתי את הספר הזה. לעניות דעתי קריאה היא הנאה. היא מרחיבה דעתו ודעותיו של אדם. "להתאמץ" הוא משהו שמוכרחים לעשות. אני לא מוצאת השקה בין השניים. (לדעתי גם אם צריך "לעבוד על היחסים" - היחסים יתקשו לצלוח את המאמץ) אני קוראת את פוקנר כי אני נהנית ממנו. מתבונת התבוננותו, מתאוריו את העולם שלו, מההומור שלו. לא יכולה להגיד שום דבר על השפעתו של פוקנר על מרקס. קראתי מעט מדי מהאחרון. אני מסכימה בהחלט עם ההכרח לא להתבונן בספר עם הערכים הנוכחיים שלנו. כל ספר ראוי שייקרא על פי אמות המוסר בהן נכתב, לא על פי אלה שלנו. |
|
|
בוב
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה על ההמלצה קרן.
אתן לו לו הזדמנות נוספת.
|
|
|
קרן
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
לבוב
קראתי את "אבשלום, אבשלום" פעמיים. הוא נפלא, אבל לוקח זמן להתחבר אליו ולהבין מי נגד מי ובמה מדובר. בכל אופן, סגנון הכתיבה של "הבלתי מנוצחים" קצת שונה. אולי כדאי לך לנסות ולקרוא אותו, ורק אח"כ לחזור ל"אבשלום, אבשלום". |
|
|
בוב
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
אין לי חשש מקריאה קשה.
התמודדתי ועודני תר אחר אתגרים ספרותיים שלא רבים התנסו בהם ומאוד נהנתי. עם 'אבשלום אבשלום' הסגנון נראה לי בזמנו כבד וטרחני. יש לי בעיה שלא פעם גורמת לי לסיים ספרים גם אם אני לא נהנה מהם. 'אבשלום אבשלום' הוא אחד הספרים היחידים שזנחתי באמצע.
|
|
|
קרן
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
תודה לכולם
בוב, אף על פי שאני חושבת ש"אבשלום, אבשלום" מכשף ממש, הוא אחד הקשים של פוקנר. "הבלתי-מנוצחים" קל לקריאה הרבה יותר. אנקה, העלילה הפנימית היא העיקר אצל פוקנר. האדם הוא המרכז. לפעמים לא צריך להבין אותו, לפעמים מספיק להרגיש אותו. |
|
|
אנקה
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
סקירה מעניינת מאוד. לפוקנר היקר לי :) יש
סגנון כתיבה המיוחד רק לו. אני מודה שלפעמים קשה לי לעקוב אחר העלילה אבל בעצם העלילה היא לא תמיד העיקר בספריו. הוא אחד המאתגרים.
|
|
|
בוב
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
סקירה יפה.
הספר היחיד שניסיתי מאת פוקנר היה 'אבשלום אבשלום'. לא צלחתי את קריאתו. מאז לא ניסיתי אותו שוב. אולי אני צריך לתת לו הזדמנות נוספת. גם את לוליטה של נבוקוב זנחתי בעבר ולאחר מספר שנים ניסיתי שוב, ואז הוא התברג אצלי בעשרת הספרים הטובים שקראתי.
|
|
|
זאבי קציר
(לפני שנתיים ו-2 חודשים)
סקירה יפה כהרגלך, תודה לך.
|
|
|
אושר
(לפני שנתיים ו-3 חודשים)
תודה קרן, הכי אהבתי את 'בבוא מותי'. לספר הזה אני לא יגיע בזמן הקרוב.
יש לי תרגום ישן ל'הקול וזעם',
באופן כללי מעדיף את פיצ'גרד . |
27 הקוראים שאהבו את הביקורת
