“כל ישראל חברים? לא. כל ישראל קבצנים!
מנדלי מו"ס, אחד הסופרים העבריים הראשונים של תקופת התחייה, היה 'רשע' גדול. מי שקרא את "מסעות בנימין השלישי" שלו, נדהם מהארסיות שבה תיאר את יהודי עיירות תחום המושב שחיו בגבול רוסיה-גליציה-פולין. יהודי השטעטלים העניים המרודים, מקבצי הנדבות, הגנבים והפושעים, המאכערים ובעלי המומים, כולם מופיעים גם כאן, ברומן הזה.
את "פישקה החיגר" שנכתב במקור ביידיש, פרסם מנדלי מו"ס (הוא שלום יעקב אברמוביץ') בסוף שנות השישים של המאה ה-19. ב-1912 הוא סיים את גרסתו העברית (גרסה, ולא תרגום!) עליה עבד קרוב לחמישים שנה וקרא לה, "ספר הקבצנים". הספר נחשב לרומן העברי הראשון, והוא פלא פלאים של עברית מתהווה, של שפה ענייה שמגששת את דרכה חזרה מעולם הקודש לעולם החול. חשבו כמה קשה היה באותה תקופה לקבץ את המילים (נו, עוד משמעות לשמו של הספר) מכל רבדיה של השפה העברית שקפאה על שמריה, ולצקת בהם חיים חדשים ומשמעות חדשה, יומיומית וחילונית. היום לא קל לקרוא את השפה הזו, אבל בעיניי היא יפיפיה, 'טעימה' ושווה את המאמץ.
מנדלי מו"ס מגיש לקורא סאטירה חברתית מצחיקה ומרירה. המספר מגולל את סיפורו העצוב של פישקה (פישל, 'דג' ביידיש), נידח ישראל נכה-רגליים שנעקר מבית המרחץ של העיירה כסילון ונגרר לנדודים של קיבוץ נדבות בחברת אשתו העיוורת. סיפורו נתון בתוך סיפור מסגרת שמתערב בו עד לגילוי מלודרמתי בסיומו; ודמותו של המספר, הוא מנדלי מו"ס עצמו, מופיעה בו כדמות משנית שעורכת ומשפרת בזמן אמת את סיפורו של פישקה, שאינו אדם רהוט. במהלך סיפור המעשה, מתוודע הקורא לעוני המנבל של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19, לשנאה המרה, לפשיעה, לאלימות ולפשיטת הרגל המוסרית בתוך החברה היהודית, הרחק הרחק מסיפורי הצדיקים החסידים, שראשי הקהילות אהבו להאדיר ולפרסם. לא פלא שהספר בגרסתו היידית התקבל ברגשות מעורבים על ידי הקהילה, שחיצי הביקורת האכזריים שמנדלי מו"ס נהנה כל-כך לנעוץ בה, לא עברו בקלות בגרונה.
למרות זאת, ובניגוד ל"מסעות בנימין השלישי", ב"ספר הקבצנים" אפשר למצוא גם חמלה. דמויותיהם של פישקה ושל ידידתו הגיבנת ביילה, הם גילויים אנושיים ומרגשים של אהבה וידידות וערבות הדדית, רגשות נעלים ועדינים בסביבה גסה, שבה כולם דורסים האחד את השני ללא רחמים על מנת לשרוד.”

“ספר הקבצנים כשמו כן הוא, מתאר את חייהם קשי היום של אלתר, פישקא החיגר, אשתו הסומה ומנדלי. המחבר מספר סיפור כשהוא עצמו אחד הדמויות המרכזיות בסיפור.
אלתר ומנדלי נפגשים על אם הדרך ומעבירים חוויות, אלתר חוזר מן היריד בעיר ומנדלי בדרכו לשם, שניהם נפגשים ביער ועוצרים כדי להעביר חוויות. חצי ספר מתרכז במפגש בניהם, מכך אתם יכולים להבין שהכל כאן קורה לאט וכי כל סצנה נחקרת ומבוטאת לעומקה.
מנדלי ממשיך בנסיעתו עם עגלתו ונעצר בפונדק האביונים של חיה טריינא מלא הפרעושים והזימה. גם כאן עוברים על מנדלי יחד עם חיה טריינא ובעלה סיפורים מסיפורים שונים בהם היא מנסה למצוא שידוך לביתה.
מאוחר יותר אנחנו מכירים את פישקא החיגר שעובד כשומר סף בבית המרחץ השכונתי, פישקא חי כקבצן כמו רוב הדמויות בסיפור עד שיום אחד מחתנים אותו עם אישה עיוורת שמקבצת נדבות בבית הקברות המקומי. יחד הם עוברים לעיר ומשכללים את יכולת הקבצנות שלהם לאמנות וחיים חיי רווחה.
הכתיבה מאוד שונה מהכתיבה של היום, היא מאוד מזכירה את הכתיבה של עגנון בפילפוליה, אך פחות מורכבת ויותר עממית. עגנון כנראה מאוד היה מושפע ממנדלי שכתב שנות דור לפני עגנון. כאן הכל קורה בקצב של פעם, לא ממהרים לשום מקום והסיפור מתנהל לאיטו ומעמיק בכל.
קריאה מאתגרת לדור הצעיר שרגיל שהכל מהר, ברור, כאן ועכשיו. שווה את ההשקעה.”