“כשהתותחים רועמים והמוזות שותקות, זה הזמן להיזכר במלחמות ישנות של עמים אחרים, לעשות השוואות ולחפש ניחומים. אסקפיזם בהפוך על הפוך, או כמו שאמי אומרת - צרת רבים, נחמת טיפשים.

הספר "נגד סימפלקס - או - תולדות חייה המופלאות, מסופרות לפרטיהן, של הארכי-רמאית ומשרכת הדרך קוראש", יצא לאור 1670, עשרים ושתיים שנים לאחר הסכם וסטפאליה שסיים את מלחמת שלושים השנים. הספר מגולל את קורותיה של ליבושקה, בת טובים שחייה נגרפו אל תוך התוהו ובוהו של המלחמה הנוראה ביותר שידעה אירופה עד מלחמות העולם של המאה העשרים. במסגרת המהפך הרדיקלי בחייה, אבד לה שמה (בתוספת עוד כמה דברים), ונותרו כינויה בלבד, קוראש וקוראז'; שני כינויים שמתאימים לה ככפפה ליד: 'קוראש' - כינוי וולגרי של חיילים לאבר המין הנשי, שהוא אבר פעיל במיוחד בחייה של גיבורת הסיפור, ו'קוראז'' - 'אומץ' בצרפתית, ממנו יש לה בשפע.
אם שמה של קוראז' מזכיר לכם גיבורה ספרותית מוכרת, הרי אתם צודקים בהחלט. בימים לפני שהארי שלנו התחיל לשאוג, הועלה בתיאטרון גשר המחזה הידוע של ברטולט ברכט ומרגריטה שטפין, "אמא קוראז' וילדיה". המחזה בן המאה העשרים מתבסס באופן חופשי מאוד על ספרו של גרימלסהאוזן, כשבניגוד לאמא קוראז' של ברכט, אין לקוראז' הנודדת ילדים, והיא צעירה ויפה יותר. לעומת זאת, שתי היצירות מתרחשות במהלך מלחמת שלושים השנה, ושתי הגיבורות ניחנות באומץ לב ויכולת הישרדות מעוררת התפעלות. את המחזה של ברכט קראתי עוד באוניברסיטה, ומכיוון שרציתי לצפות בהפקה החדשה של "גשר", החלטתי שזה זמן טוב לחזור למקורות.
הספר הוא רומן פיקרסקי, שכתוב בגוף ראשון, כביכול מפיה של קוראז'. הגיבורה מספרת את קורותיה בקלילות ובהומור, אף כי טיבם אינו קליל או משעשע כלל (מא"ש, גרסת המאה ה-17?). היא אינה בושה לפרט את דרכיה לשרוד במהלך המלחמה, והן כוללות התחפשות לגבר, לחימה, נישואי נוחות, זנות, ביזה, ניצול, רוכלות צבאית, הלוואה בריבית קצוצה ומעשי רמייה מכל סוג ומין. בין כל הסיפורים והאנקדוטות היא מתארת בפני הקורא את התקדמות המלחמה והקרבות, והשפעתם עליה ועל הסובבים אותה.
הסיבה (או שמא, התירוץ) שנותן גרימלסהאוזן בפיה של המספרת לכך שהיא מפרטת את עלילותיה הלא מחמיאות במיוחד, היא - נקמה בסימפליציסימוס. אותו ברנש הוא גיבור סדרת הספרים הסימפליציאניים של גרימלסהאוזן, ובספר הראשון בסדרה, "ההרפתקן סימפליציסימוס התם", מופיעה קוראז' כאנקדוטה מביכה ומעליבה, ומטרתה היא לבייש אותו בחזרה. את הספר הזה, שפורסם לראשונה ב-1668 ותורגם לעברית אף הוא על-ידי עדו אברבאיה, קראתי לפני כשלוש שנים, ובאמצעותו הגעתי אל הספר הזה.
"ההרפתקן סימפליציסימוס התם" הוא ספר ארוך יותר ועשיר יותר מ"קוראז' הנודדת", והדמות הראשית בו עגולה יותר ועוברת תהליך התפתחות והתפקחות מעניין יותר ממאדאם קוראז'. למרות זאת, "קוראז' הנודדת" הוא ספר כמעט מהפכני: אפילו אם היה נכתב באמצע המאה העשרים, הוא היה מקדים את זמנו. יש לנו כאן אישה גיבורה (במלוא מובן הביטוי) שאינה מתנצלת על הליבידו העירני שלה, על הערמומיות וחדות המחשבה שלה ועל יכולתה ונכונותה להציל את עצמה ולהרבות את רכושה בכל דרך אפשרית, ותהיה לא כשרה ככול שתהיה. היא שורדת במשך שלושים שנה במלחמה אכזרית וארוכה, כזו שיצרה מציאות בלתי נסבלת עבור גברים רבים, קל וחומר עבור נשים. אמנם לקרוא את הספר מנקודת מבט פמיניסטית יהיה אנכרוניסטי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן דמות נשית יוצאת מגדר הרגיל. עם זאת, יש לזכור שהדמות הזאת נכתבה על ידי גבר וקורותיה מתוארים דרך עיניו. מחוספסת ככול שתהיה אישה, אני כלל לא בטוחה עד כמה תגובותיה של קוראז' של גרימלסהאוזן אותנטיות.
בסוף הספר מוסיף גרימלסהאוזן 'הצהרה' שהספר נועד להזהיר גברים מפני יחסים עם זונות... בסדר, שיהיה בריא. לי זה נראה כמו תשלום מס שפתיים לצדקנים הפוריטניים, כי קשה שלא לזהות במהלך הקריאה את הנאתו של המחבר מתעלוליה של גיבורתו. אני חושבת שאם הדמות של קוראז' היתה קוראת את ההזהרה הזו, היא היתה מתפוצצת מצחוק.”

“נמשכתי לספר "קוראז' הנודדת" משום שספר זה, שנכתב ב-1670, היווה את ההשראה לספרו של ברתולד ברכט "אמא קוראז'". גרימלסהאוזן (1622-1676), בנו של פונדקאי וטוחן, נחטף ע''י קבוצת חיילים ממחוז הסה ובגיל 13 החל את שירותו הצבאי. הוא ליווה את הגייס שלו במסעותיו ברחבי מרכז אירופה, במהלך מלחמת 30 השנים (1618-1648). לאחר מכן עבד כמינהלן וכפונדקאי. על פי דברי עדו אברבאיה, שתרגם וכתב מבוא מצוין, הפונדק שניהל גרימלסהאוזן קיים עד עצם היום הזה (ואם אינני טועה הוא זכה בכוכב מישלן אחד). גרימלסהאוזן נחשב לאחד מגדולי הסופרים הגרמנים במאה ה-17, כתב בעיקר ספרות פיקרסקית – משב רוח מרענן לעומת המגמה השלטת: עיסוק בחיי הטרקלינים הנוצצים דאז.

גרימלסהאוזן כתב בסיפא של הספר כי מטרתו להזהיר "...צעירים מהוגנים, אלמנים ישרי דרך ואף... גברים נשואים: מאהבת הזונות אין לצפות אלא לטומאה, חרפה ולעג, עוני וסבל ויותר מכל יסורים של מוסר כליות". למקרא הדברים החסודים הללו הקורא אינו יכול שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל, לאחר שעקב אחר מעלליה של קוראז'. אכן בדף הבא גרימסלהאוזן מביא את מה שהוא מגדיר כסיבה האמיתית לכתיבת הספר: הגיבורה קוראז', יציר דמיונו של הסופר, מתעמתת עם יציר דמיון אחר של הסופר בשם סימפליציסימוס (התם) שמאכלס מספר מספריו. בעוד הלה מתגאה בכך שזכה בחסדיה של עלמה המתיימרת להיות בת טובים ונטש אותה לאנחות משעמד על טיבה, קוראז' בסיפור הנוכחי ממרומי גילה (63) מפרטת 50 שנים של מעללים – השתתפות בקרבות, ביזה, רוכלות ורמאות תוך ניהול חיי מין סוערים. מטרת הוידוי היא "לספר את חרפתו (של סימפליציסימוס)...בפני העולם כולו, על כך שלא בוש לטמא את עצמו עם נפקנית קלת דעת שכמותה....מכאן יש להסיק כי כמו הסוס כן הסוסה – זכרים כנקבות, סרסורים כנפקניות, כולם חד הם, ואין אלה טובים מאלה כמלוא הנימה".

הספר הבנוי מ-28 פרקים שבראש כל אחד מהם תמצית עסיסית של האירועים מחייה של קוראז'. כבר השם מרמז על הבאות: השם Courasche שהודבק למספרת פירושו איבר המין הנשי בעגה הצבאית של אותה תקופה (על פי המבוא של אברבאיה) ואכן המחבר משתמש במובן זה ובמובן אומץ (Courage) לסירוגין. ב-28 פרקים, הכתובים בצורה אירונית ומשעשעת, המספרת חושפת ללא הנחות את תולדות חייה. התיאורים מבריקים לעיתים. גדולתו של הסופר בעיני היא לקחת דמות שהיא, לכאורה, ראויה לכל גנאי בחברה המהוגנת בעיני עצמה ולהפוך אותה לדמות המעוררת אמפתיה והערכה בזכות אומץ ליבה, חכמתה, שנינותה, חדותה ואף עורמתה במהלך חלקים גדולים של הסיפור. אברבאיה טוען, לדעתי בצדק, שלהסתכל על דמותה כמודל פמיניסטי (לדעתי, היא מרשימה יותר מכל הדמויות הגבריות בספר) היא הסתכלות מודרנית ולא של מועד כתיבת הספר, אבל עדיין קשה שלא להעריך דמות פגיעה (נערה בת 13 בתחילת הסיפור) שמצליחה לשרוד בתקופה כה איומה בהסטוריה של אירופה. מגוון הדמויות הגבריות מוצגות באופן מגוחך – הגברים תאוותנים, טפשים ושקרנים. קוראז' מבחינה בזה ומנצלת זאת לטובתה, מבלי להסס לנצל לשם כך את מיניותה.
לא יכולתי להמנע מהמחשבה שחייו של הסופר (גם הוא נאלץ להצטרף לחיי הצבא באותו הגיל כמו הגיבורה) משתקפים במידה מסוימת ברקע.

יחד עם זאת, לא יכולתי שלא להתעלם מהעוינות הרבה לצוענים – החיים במחיצתם נחשבים לירידה לרמה המוסרית הנמוכה ביותר. הדברים מפיה של הגיבורה על הצוענים, לאחר שהצטרפה אליהם, מצמררים: "...תמהה אני כל ימי על כך שמוכנים לסבול אותנו, הצוענים, בכל הארצות. שהרי אין בנו כל רצון לגרום טובה לאלוהים או לאדם, אלא מתפרנסים אנו רק על שקרים מרמה וגניבה, לרעתם של תושבי הארץ ושל אדוניה". – לא התרשמתי שבמקרה זה מדובר בכתיבה אירונית. ההתייחסות ליהודים היא עקיפה בלבד. את המעבר מלחימה לרוכלות קוראז' מגדירה כ"....התחלתי להלחם בחרב היהודים" – כנוי למסחר לא הוגן ולנשך או ריבית (עפ''י אברבאיה).

הסיפור קולח וברובו מעניין ומשעשע, אך אני חייב להודות שלקראת הסוף הרגשתי שמעט איבדתי את העניין בסיפור. ההערות של אברבאיה ניתנות במידה ומועילות מאד להבנת הרקע.

סך הכל ספר שהוא משהו אחר. מומלץ מאד.”