ביקורת ספרותית על דוריט הקטנה מאת צ'ארלס דיקנס

---

ב-1824 נאסר ג'ון דיקנס, פקיד בימייה המלכותית הבריטית, בעוון צבירת חובות. הוא ומשפחתו ניהלו אורח חיים שהיה מעבר להכנסותיהם, ועל כן אב המשפחה, יחד עם אשתו וילדיו הצעירים עברו לגור יחדיו בבית הסוהר הנוטריוני לבעלי חוב בלונדון, המרשלסי (Marshalsea). היה זה מוסד עתיק שעמד על תילו במשך כמעט 500 שנה, ואפשר לאסיריו לחיות בו יחד עם משפחותיהם. עם זאת, הבן השני בסדר הילדים, שמונה במספר, לא הצטרף אל המשפחה ועבר לחיות בביתה של קרובה מרוששת, כשהוא נאלץ, בגיל שתיים-עשרה, לעזוב את לימודיו במצוות אימו וללא ידיעת האב, ולעבוד בבית חרושת למשחות נעליים. התנאים הקשים ששררו בבניין המלוכלך, המרקיב ורוחש החולדות, שעות העבודה הארוכות באוויר המעופש, והמשכורת העלובה של שישה שילינג בשבוע, ממנה היה צריך לחיות ואף להפריש כסף לתמיכה במשפחתו, הותירו על הנער הצעיר רושם עז. המשפחה שהתה בבית הסוהר רק חודשים ספורים, וצ'רלס הנער עבד בבית החרושות כעשרה חודשים 'בלבד', אבל באותה תקופה ניטעה בו המודעות החברתית לפערי המעמדות ולתנאי העבודה והמחייה האיומים של מעמד הפועלים. עבדות ילדים באנגליה של המהפכה התעשייתית חזרה והופיעה בכמה מיצירותיו, שהעלו את תרומתן הצנועה לשיפור התנאים ולקידום זכויות הילד באנגלייה ובעולם.
בסופי השבוע, היה צ'רלס דיקנס מבקר את משפחתו במרשלסי, כך שהכיר מקרוב את המקום הנורא על תנאיו הירודים; ויש להניח שראה את אביו שהיה לפנים בעל משרה פקידותית מכובדת, במצב נפשי קשה. לאחר מספר חודשים בכלא, נפטרה אימו של ג'ון דיקנס ובעזרת כספי הירושה הקטנה הוא השתחרר מחובותיו ומהמרשלסי. אלא שאימו של צ'רלס לא מיהרה להחזיר אותו הביתה ולשחרר אותו מבית החרושת, וכשנודע הדבר לאביו, נפגע וזעם. זה היה מתחת לכבודו ולמעמדו החברתי שבנו עבד למחייתו...
בכל יצירותיו של צ'רלס דיקנס, אחד מהסופרים האנגליים הידועים והאהובים ביותר בכל הזמנים, אפשר למצוא פרטים אוטוביוגרפיים לרוב, ורבות מהדמויות הדיקנסיות הבלתי נשכחות התבססו באפיונן על אנשים שעברו בחייו של הסופר. אחד המרחבים המרכזיים ברומן "דוריט הקטנה" (יצא לאור בהמשכים ב-1857-1855, וכספר – ב-1857), הוא המרשלסי. דוריט הקטנה היא איימי דוריט, בתו הצעירה בת העשרים של ויליאם דוריט, איש טוב לב אך חדל אישים, אגוצנטרי ומלא חשיבות עצמית (האם דמותו מבוססת לפחות חלקית על אישיותו של דיקנס האב?) שהסתבך בחובות בנסיבות שהוא עצמו מתקשה להסביר. איימי עצמה נולדה בכלא והתייתמה מאימה בגיל שמונה, אך דווקא בת הזקונים היא בעלת היוזמה והמרץ, שקושרת קשרים מחוץ לכלא ובתוכו, ומנהלת בצנעה, כמעט מאחורי הקלעים, את חייה של המשפחה הכושלת: היא דואגת לאביה ומונעת אוכל מפיה למענו, מחפשת מקצועות לה, לאחותה ולאחיה הגדולים, ומנסה להרחיק אותם כפי יכולתה מהמרשלסי. בעזרת אנשים טובים ובראשם ידידהּ ואיש חסדהּ ארתור קלנם, בורגני השב לאנגליה לאחר שעבד ללא חמדה במשך עשרים שנה בסין בעסק המשפחתי, היא מצליחה לחלץ את משפחתה מחיי העוני ומהמרשלסי, רק כדי לגלות שכלא הוא לא רק מבנה בעל סורגים, אלא גם מצב נפשי-פנימי.
תיקצר כאן היריעה מלתאר את מהלכי העלילה המפותלים והמלודרמטיים של הספר. "דוריט הקטנה" הוא רומן רחב יריעה ואפשר לדבר עליו ולנתח את הסוגיות ואת הרעיונות הרבים שהוא מעלה. הוא גדוש סיפורים משניים, או משניים-לכאורה (אך תמיד מרתקים), אין-ספור דמויות המתוארות בחן רב ובחיוניות משובבת נפש, וביקורת נוקבת בחריפותה על החברה הבריטית והתנהלותה הממשלתית: משרד ה'סחור-סחור' שתפקידו לבלום כל פעילות שעלולה לקדם או לשנות את התעשייה והכלכלה הבריטית, בשם העיקרון המקודש - "שב ואל תעשה"; משפחת ספחת הענפה, שבניה חסרי התועלת והכישרון חולשים על הפרלמנט ועל אותו משרד סחור-סחור; מר מרדל הנובוריש והלא קומוניקטיבי, שכל השמנה וסולתה של בריטניה מתרפסת בפניו על שום עושרו האגדי; גברת קלנם הצדקנית, שבשם ערכי הדת הפוריטניים המפלצתיים שלה, הורסת את חייהם של כל האנשים סביבה; שכבת העניים, הנבערים והעילגים, אך טובי הלב, ועוד ועוד. והכל מתובל בהומור סרקסטי, חד ומלא במוזרויות וסלפסטיק (הידעתם שבנעוריו, היה דיקנס, לזמן קצר, שחקן וקומיקאי?!).
זהו הספר החמישי של דיקנס שאני קוראת, וביחד עם "כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים", הוא אחד מהספרים שגרמו לי לצחוק בקול רם, לכל אורכו. העלילה מלודרמתית על גבול הפתטית, אבל ההומור המרושע-חומל והתוכחה החברתית הצולפנית מצילים אותו מלהפוך לעוד "רומן סנטימנטלי" ויקטוריאני, אחד מני רבים. דיקנס נמנה על ההומניסטים הידועים של המאה ה-19, והיה אחד מהסופרים ההומניסטים הגדולים בכל הזמנים; החמלה שלו לנדכאים התגלתה גם בחייו הפרטיים, בהרצאותיו ובפעילותו הפילנטרופית. אף על פי שהיצירות שלו מגויסות לכאורה לדעותיו הפוליטיות והחברתיות, הן מרתקות, מורכבות, מעוררות אהדה, מלבבות ומשעשעות. דיקנס היה אשף עיצוב הדמויות, והן אכן ניצבות במרכז היצירות, מעניקות להן את חיותן ומגלמות בתוכן את כל האנושי והאנושיות לגווניהם. ב"דוריט הקטנה", גם הנבלים אינם חפים מאפיונים חיוביים, ואפילו הם עשויים לעורר בקורא אמפטיה, מדי פעם.
לסיכום, ובהמשך לפתיחת סקירתי, הייתי רוצה להקדיש מספר מילים לדמותה של איימי דוריט, דוריט הקטנה. דיקנס מעולם לא סלח לאימו על כך שהותירה אותו מספר חודשים באותו בית חרושת קודר למשחות נעליים, ולא השיבה אותו לחיק המשפחה תכף ומייד לאחר השחרור מבית הסוהר. טינה זו השפיעה, לדברי כמה ביוגרפים שלו, על יחסו לנשים במהלך חייו. איימי דוריט היא יוצאת מן הכלל בספר, מהבחינה הזאת, ובעצם מכל בחינה אחרת. היא כמעט ולא אנושית. אפילו מבחינת חיצוניותה, היא משונה: היא נמוכה מאוד ורזה מאוד ונראית לא ילדה ולא אישה, יותר מלאך מבת אנוש; היא כמעט ולא אוכלת, כמעט ולא ישנה, עובדת קשה מהבוקר ועד הערב, היא לא כועסת אף פעם, אין לה טענות, היא טובת מזג, רחמנית ונדיבה לכל אדם, מקבלת תוכחות והאשמות לכל היותר בצער ובדמעות, ולא נוטרת טינה. היא מכמירת לב, אבל יש בספר דמויות מעניינות ממנה, ובכל זאת, היא אוחזת בכף ידה את כל חוטיו העיקריים של הסיפור. ואני תוהה - האם דיקנס בנה בדמותה של דוריט הקטנה את האישה האידיאלית שלו: יותר ילדה מאישה, תמימה ולא מאיימת, כזו ששמרה על טוהר ליבה בתוך הכלא המזוהם, בתוך המשפחה הלא מתפקדת שלה, בתוך החברה המושחתת שבה היא חיה. על אף גילה, דוריט הקטנה (כינוי שנתן לה ארתור קלנם), היא הילדה בספר, הקדושה המעונה, השה לעולה שניצל בחסדי שמיים.
ספר מומלץ בחום. בזמנים קשים אלה, כשהתקוות גדולות ואנחנו תקועים בין שתי ערים בבית קדרות - "דוריט הקטנה" הוא נווה מדבר, ואסקפיזם משובח.

• מבקשת סליחה, אך מתקשה להתאפק: אחרי סיום הקריאה של הספר, קראתי את "אחרי הלוויה", מאת אגתה כריסטי, שיצא לאור במקור ב-1953 (תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 2024, 328 עמודים). פרק 12 (עמ' 169) שובב את ליבי באופן מיוחד: ממש פסטיש משעשע לדיקנס!

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על דוריט הקטנה