קרקס מדראנו
לא כל כך יצא לי לבלות עם אבא שלי, מחוץ לעיירתנו הקטנה, אך פעם אחת שהוא היציע לי להתלוות אליו, לנסיעה באוטובוס לעיירה סמוכה חדשה שזה עתה הוקמה, שמחתי.
יצאתי מלא תיקווה, באוטובוס הערבי של נצרת, שעצר לנו סמוך לאתר בניה גדול, בעיר שנקראת נוף הגליל היום, אז עוד קראו לה נצרת עלית. גם כילד הבנתי את הפרדוקס והעלבון, שבסיור באתר הבניה, על גבעה קרחת נטולת צל, וכמעט שוממה, להוציא פועלים שהיו עסוקים בבניה, אך אבי ממש שמח, כי מבחינתו זאת הייתה התממשות הציונות.
על קצה רכס הבניה, עיני קלטו כתם אדום גדול, שנראה לי משהו מעניין, שכדאי לנסות להבין מהו. בשיאה של השמש הקופחת, שכנעתי את אבי ללכת לשם, ולפתע התגלה לנו, כמו בפאטה מורגנה, אוהל ענק של קרקס מידרנו, האיטלקי. אך כשהתקרבנו, נוכחנו לדעת כי הוא סגור. אבא שלי אפילו לא הבטיח לי לחזור ולבקר בקרקס לכשיפתח, מבחינתו היה זה עניין לא רציני. כשהורי רצו לתאר ענין מופרך לחלוטין, שאין לו שום קשר למציאות, הם כינו אותו קרקס מדראנו. מאז עברו שנים, בקרקס לא בקרתי אף פעם, מסיבות אחרות, אך הוא עדיין נתפס אצלי כתשוקת ילדות לא ממומשת.
אילנה ברנשטיין, בספרה מחר ניסע ללונה פארק, לוקחת מוטיב דומה, בילוי בלונה פארק, ובונה ממנו את ציר העליליה, על ילדיה של אם חד הורית, שמשאת נפשם הייתה יום אחד לחוות חוויה כפית שהורים בדרך כלל נוהגים לבלות יחד עם ילדיהם, אבל לא ילדיה של האם נטולת השם וללא בן זוג שנמחק מחייה.
ביתה הבכורה של האם האנונימית, בת שש, ובנה בן חמש, חיים חיי הישרדות, לאם חולת נפש שספק אם היא כשירה לגדל את ילדיה, אך היא בכל זאת עושה מאמצים כבירים, לעתים מעבר לכוחותיה, להעניק להם חיים שיש בהם כבוד, חמלה ורוך, ועתיד שכלל לא ברור מהו.
תיאורי הבדידות של האם וילדיה, מול המצוקות והחסכים, כמו חוסר היכולת לשלם את שכר הדירה, או הפסקת הביטוח הרפואי לילדיה, קורעים, מעיקים וחובטים בבטן ללא הרף, מולם הקשרים עם הרשויות, כמו הפסיכיאטר, המטפל באם, ורק מלעיט אותה בסמים, מגדלים את אווירת הניכור בין האם לסביבתה, למצב המעמיד אותה על סף קריסה.
בתוך תחושת הבלבול והכאב, קיימים בספר רגעי חסד קטנים, כמו בשנתם של ילדיה, שהיא חושבת שניבטים אליה מלאכים, או יכולתם להנות מקרן אור שחדרה אל תוך סלון דירתם.
יש לאם חלום להיות סופרת, היא מסוגלת לנסח מלים נוגעות, אך ניסוחיה לא יבקיעו מעולם מרישום משפטים ביומנה העשוי פיסות נייר, כביטוי לאקראיות וחוסר יכולת לחבר בין שלושה זמנים פשוטים ברצף. מבחינתה עבר עתיד, לא קיימים בחייה, אלא רק, הווה מעיק.
המסע ללנה פארק הופך למסע גאולה, לאם וילידה, אליו כל העלילה מתמקדת, תוך מחיקת כל משמעות אחרת לחיים. יש למסע הזה הגיון מטורף, דרכו האם מבקשת להעניק לילדים אופק חיים המקנה רגע של הנאה והפוגה. המחר, בו היא וילדיה יצאו ללונה פארק, אולי יחולל את השינוי בחיים, הבלתי אפשריים?
בשפה אפלה אך מהפנטת, ברנשטיין, מספרת על שוליים תלושים ומבודדים, כמו אגדה גותית מודרנית ומנוכרת, המביטה, על אימהות וילדות, בחמלה ובכאב אין סופיים בניסיון לברר אם בקצה המנהרה האפלה קיימת קרן אור של תיקווה בודדה?
אפילוג
שאני וילדי עולים במעלה ההר, לעתים תמונת ילדותי חוזרת אלי. אני נזכר בכף ידו של אבי, האוחזת בכף ידי בשעה שנינו עולים יחד במעלה הגבעה החשופה. תמונת ילדותי גורמת לנו לשאוב כוחות, המנוסחים במשפט תמציתי, אנחנו עולים, משום שהדרך שאנחנו עושים יחד, חשובה לא פחות מהמטרה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)
