מחר ניסע ללונה פארק?- ז'אנר חדש צץ בעשור האחרון- כותבים ישראלים לא מצליחים שמתארים אנטי-גיבורים לא קונפורמיסט ("הדחויים"/ רונן בלומברג), ("אולי אלד קשת/ הדס מזרחי) וספרים רבים נוספים שויתרו מראש על הנסיון להגיע לקונצנזוס ויצאו בהוצאות פרטיות קטנות- בשביל לשחרר אמירה כזאת או אחרת על התרבות הישראלית.
הגיבורה נטולת השם היא אמא לשתי ילדים- בת מתבגרת וילד קטן. השכונה הירושלמית השכוחה בהם הם גרים בעוני ודוחק, האמא לא עובדת והבעל בית שגר בהתנחלות רוצה צ'קים.
"הסתכלתי על הילדים. הם היו זרוקים על המיטה כמו בובות שמאסו בהן. הם היו קטנים מאוד. לפעמים נדמה לי שנעצרה להם הגדילה. נתקעו בשלב הילדות. (..) נקלענו לחורף שאין לו סוף. (..) יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפניי. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה .מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה.
(ע"מ 13-12).
"הלונה פארק בשיפוצים, אמרתי לילדים בארוחת הבוקר. הגדולה אמרה: ידעתי. שמעתי אותה מסננת בין השיניים: הלוואי שתמותי. שתקתי.
(ע"מ 19-18).
הבית והשכונה נקראת כוכחבית (ע"י הבת הגדולה). המשפחה הלא מתפקדת מוחזקת בהבטחה לנסוע ללונה פארק, כך ספרה של הסופרת ברנשטיין מדמה את עצמו ל"אל המגדלור" של ורג'יניה וולף (במקום סבל משפחתי בזרם תודעה המופנה למסע בטבע אל עבר מגדלור, נסיעה ליום כיף בתל-אביב).
"באחד הימים הגיעה לספרייה שלנו סופרת. סדנה לכתיבה יוצרת- היה כתוב על לוח המודעות, ואני נרשמתי. לטובתי נרשמתי, אמרה לי העובדת הסוציאלית. לעיתים רחוקות הם הציעו לי משהו שהוא לטובתי ולא לטובת הילדים. (ע"מ 25). האמא בסיפור מעלה יומן של הזרם תודעה שלה.
"כששמעתי סוף כל סוף את הקריאה הנואשת-אמא-חשבתי שפרצה שרפה בבית. (..) לקחתי סכין ומזלג וחתכתי אותו לארבעה חלקים. הנחתי את הכרעיים על הצלחות של הילדים. (ע"מ 133-132). המשפחה הישראלית הנואשת בסיפורה של ברנשטיין שמגישה לגיבורים שלה עוף בתנור ושלום על ישראל!
בהמשך הבת צריכה משקפים, הבעל בית צריך שכירות שהאמא המוטשת משלמת (ללא ידיעה מאיפה הגיע הכסף). היא לא עובדת וגמורה מעייפות.
"אצל הפסיכיאטר זה סיפור אחר. בכל פעם שהגעתי אליו לא רציתי ללכת. וכשהייתי יוצאת מהמרפאה הייתי רצה הביתה ונכנסת למיטה כדי לחלום עליו. (..) אני שם לב שאת שוב מבלבלת בין עבר להווה, הוא אמר. את לוקחת את התרופות בזמן? הינהנתי. התרופות האלה מצילות אותי. ואם אני שוכחת הן בעצמן מזכירות לי לבלוע אותן. מעולם לא הבנתי למה הוא מתכוון בבלבול בין עבר להווה. התביישתי לשאול. אני בכלל רציתי להיות בעתיד (ע"מ 154).
כנראה שעדיף להיות במגדלור מאשר להיות עצל פסיכיאטר(סצינה לא אמינה, אמא בפנטזיות פרוידניות/תסביך אלקטרה?) . ולסיפור של ברנשטיין היה הרבה פוטנציאל- לכתוב על הרחם הישראלי בישראל של 2020- שאימהות מחזיקות ביד אחת את העגלה וביד השנייה את ה-smartphone. ברנשטיין לקחה את הזרם האנטי-גיבור, הוציאה אותו בהוצאה מסחרית לקדמת הבימה והנה היא זוכה בפרס מפעל הפיס!. בספרות אבסורד המחסור בעלילה מתגמל בזעזוע של הקורא (סמואל בקט שבאחת הנובלות שלו כתב זרם תודעה של גבר נכה על כיסא גלגלים). "מחר נוסעים ללונה פארק"- אין עלילה,אין דיאלוגים ואין פואנטה.
הזכייה של ספר שכזה בפרס ספיר מצביע על המצב העגום של הספרות העברית העכשווית. ברנשטיין חותכת קופון בתקופה ש"סופרים" רוצים להיות לא ויקטור הוגו ואיין ראנד, אלה דויד גרוסמן ומישל וולבק.












![מילים כדי לומר זאת [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024920.jpg)




