ביקורת ספרותית על מחר ניסע ללונה פארק מאת אילנה ברנשטיין
ספר בסדר

---

טרגדיה של ספר.

כבר בעמודים הראשונים ניצנים של כאב ויגון ניבטים אל הקורא. מין יאוש עכור כזה.
הסיפור בפשטות הוא על אמא, (דבר ראשון אמא) עם שני ילדים, ועם קצת מאוד כסף. כבר נשמע לא נעים, נכון? אז גם הקשרים החברתיים שלה לא להיט והיי, היא גם סובלת מבעיות נפשיות שצצות לעיתים.
אמא שכולה דמיון, ושרוב העלילה סובבת והולכת סביב המבט שלה, הדמיוני הציני והאימהי- וזהו. לא משהו סדיר ועלילתי, אלא סתם הווי שרירותי וחלקים מהחיים שלה עם מקרים וסיטואציות שמביאות את המצוקה שלה או מצוקות ליתר דיוק, לידי ביטוי אותנטי.

מדרך הכתיבה והסיפור לא התרשמתי כלל, לא לפחות כמו שציפיתי. אמת שהספר רציף ולא מחולק לפרקים, אבל עדיין אין בו דבר מסקרן או מותח, או כל דבר אחר שהיה אמור להחזיק את הקורא ולגרום לו להמשיך לקרוא ב"להט". כמו מצב סטטי יבש ועייף לכל אורך הספר.

זה מאוד סובייקטיבי, (התחושה שלי) אם כי אכתוב שאני טיפוס של טרגדיות. אני אוהב איך שהרגש נמתח ונהיה קיצוני, ואני אוהב רעש ודמעות. אבל בספר הכואב הזה, לא נהנתי בצורה כזאת, יותר חשתי אי נוחות מטרידה.
נכון, לא עצרתי באמצע אלא קראתי עד הסוף, ואגיד כבר עכשיו שהספר לא גרוע בכלל, לכאורה עוד ספר שמתאר את המצב של הצדדים החשוכים בחברה.
אבל משהו שם התפספס לי.
לא יצאתי עם תובנות, או עם חיוך מסופק, וגם לא עם רגש עז. סתם כאב עמום מדי פעם, שחייב לציין שגם הוא עם הזמן (בספר) נשחק קצת באיזה שלב.

הגזמתי קצת? אולי, נסו בעצמכם.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על מחר ניסע ללונה פארק