ביקורת ספרותית על מחר ניסע ללונה פארק מאת אילנה ברנשטיין
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 19 במאי, 2020
ע"י Misskipod


'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר מטריד מחשבה ומועך לב (כי אין ביטוי מדויק יותר). מן מבט מעוות על קשיי אימהות מוכרים, המועצמים באמצעות התמודדות עם מחלת נפש ומציאות בלתי מתפשרת.

גיבורת הספר, היא צעירה בגילאי העשרים, חד-הורית פלוס שניים, שהם ילדה בת שש קטנה-זקנה וילד כבן חמש שלומד מהר מדי איך לרוץ בין הטיפות.
כולם ללא יוצא מן הכלל נטולי שם, מתוארים בכינויים 'הגדולה' ו'הקטן'. מן שמות גנריים שלא מאפשרים טיפה של ייחודיות, כאילו זה יכול לקרות לכולם, אולי לא כאילו.
מכאן נוכל רק להתדרדר יחד.

החיים הם תקופה קשה
במסווה של מחלת הנפש, או פשוט בחסותה, אותה גיבורה צעירה חסרת שם מרשה לעצמה להגיד את מה שלא הרשנו לעצמנו אפילו לחשוב (ודאי שלא להגיד).

"ילדים נחטפים בגינות ציבוריות. תמיד יש מישהו שחסר לו ילד קטן. בדרך כלל מעדיפים תינוקות. אבל עם קצת מזל, חשבתי, יהיה מי שירצה גם את השניים שלי."

להורים שבינינו, הסיפור כאן הוא מראה מהסוג שלא נרצה להשתקף בה לעולם. כזו שמשקפת את הפחד מאיך ניתפס בעיני אחרים, בעיני הילדים שלנו, ובעיני עצמנו גם.
אותו חשש מדעת הסביבה, שכבר כמעט ולא משרת את גיבורת הספר הזה, הוא הכוח ששומר אותנו (בעיקר) האמהות, יציבות ככל שניתן, נורמטיביות למראית עין ושפויות (או לפחות נוגעות בתחתית ההגדרה).

מה עוד היה לנו?
'מחר ניסע ללונה פארק' מרחיק לכת ומשלב הורות חסרה, התמודדות מהאגף הפסיכיאטרי ועוני קורע לב.
תוך כדי הצורך לספור מטבעות, להתמודד עם האין ולנסות להבין מה נשאר, גיבורת הספר מכריזה על פשיטת רגל הורית, ערכית וכלכלית כמובן.
התוצאה המעורבבת, היא מסוג הסיטואציות שקשה לאבחן אם מקורן באגף מאושפזי הנפש, או בתשישות אימהית מוכרת.

בואו נודה ש...
כי למרות שלא נעים להודות, יש בו בספר הזה, אלמנטים התנהגותיים שמתאימים לכל אמא ברגעיה הקשים (ואולי גם לכמה אבות).
כמו אדם נורמטיבי שאם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, עלול להחשב כמטופל תואם סיטואציה ומקום, פשוט כי הכל אפשרי וקשה לדעת למי להאמין.

"נהפכתי מילדה שכל העולם היה פתוח בפניה לאישה עלובה מהסוג שתיעבתי כל כך."

כשכותבים ככה
מדובר בסיפור עמוס דעות, רעיונות ובלבול מחשבות, כמו הרעש התמידי שבראש הגיבורה. ברמת העריכה, אותה גיבורה מדהימה, מזעזעת ונטולת שם (כבר ציינתי), היא היחידה שקולה נשמע כאן וכל דמויות המישנה מובאות דרכה ללא הפרדה ביניהן, וללא ציות לכללי הציטוט.
אם ביצירות אחרות עובדה זו בלבד היתה מספיקה על מנת להוציא לי את הקוצים, הרי שכאן היא משתלבת יפה בסיפור ומספקת נופך נוסף לתיאור החיים המבולבלים.
התוצאה היא שילוב של מוזר ומדהים.

נקודת מבט וחוכמת חיים
'מחר ניסע ללונה פארק' משולב במשפטים חכמים עד מבריקים שמספקים נקודת מבט של זקנה שראתה ימים רבים, מפי דמות צעירה למודת קשיים. זהו סוד קיסמה של גיבורה מיוחדת, שטילטלה אותי בין הרצון לחבק ובין צורך, פיזי כמעט, לברוח מפניה ואחרי הכל, כולי תקווה שלא אפגוש כמותה לעולם (בודאי שלא בראי).

"אנשים מפתחים שנאות בלי סיבה בדיוק כמו אהבות. הכימיה של האהבה היא גם הכימיה של השנאה."

"הכדורים שלי מתקנים את הארשת הפנימית. בעזרתם אני רואה את מה שכולם רואים. לא מעבר לזה. השאלה לא היתה איך אני עם הכדורים. השאלה היתה איך אני בלי הכדורים."

"רוב הזמן חייתי בחדרי חדרים. בודדה לגמרי. לא בטוחה אם אני קיימת. קשה מאוד להזמין אנשים לתוך הראש שלי. צפוף שם מאוד וגם רועש. אוזן אנושית לא יכולה לעמוד ברעשים האלה. בדרך כלל גם חשוך, אפלה מוחית סמיכה. ואני גם לא רוצה אנשים. רק אחד. את זה שגורם לאישונים שלי להתרחב."

אמרו לונה פארק?
הלונה פארק הוא בחירה נהדרת כסמל לשמחה, ילדות, בילבול, לחיים הטובים שמעבר לקשת, חיים שתלויים על שרשרת דקה, לפעמים כי התכוונו לכך, לפעמים לא הבנו מראש למה הסכמנו.

אבל בניגוד ללונה פארק עצמו, ההכנה לקראתו וההכרזה "מחר ניסע ללונה פארק", הן רק הבטחה לעתיד מתוק יותר ולתקווה, הרבה תקווה עטופה צמר גפן ורוד, מתוק.
מחר, כבר נספר סיפור אחר, נסביר שלא התכוונו ונסתבך בשקרים של עצמנו.

"אני מבטיחה ומבטיחה ואף פעם לא מקיימת. רציתי להפסיק להבטיח. אבל בלי הבטחות מה יישאר לנו, מה אני יכולה לתת לילדים שלי אם לא תקוות?"

מישהו כתב פעם "ילדים זה שמחה",
הוא לא ציין שמישהו צריך להיות להם הורה.

'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר לא פשוט שיגרום לכולנו להזדעזע ללא יכולת לעזוב ובעיקר להודות על חיינו.
אני מודה.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Misskipod (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה שין שין :)
אכן, ספר מטריד מהסןג שנשאר איתי הרבה אחרי סיום הקריאה (אין טוב מזה).
שין שין (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת מעולה לספר מפחיד
Misskipod (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
Rasta תודה רבה!
מחכה לשמוע איך היה.
Misskipod (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
תודה אמון,
כל אחד והפנטזיות שלו...
תודה על השיתוף :).
Rasta (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
וואו
כתבת יפה. אני בטוח אקרא את הספר.
פרפר צהוב (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
אמון, be careful what you wish for ^^;
אָמוֹן (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת טובה, אולי אקנה בהזדמנות. סך הכל תמיד חלמתי להילכד למעלה בקצהו של הגלגל הענק ואולי גם לראות איך כל שאר הקורבנות יגיבו לנוכח הסיטואציה.
מושמוש (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
עוכר שלווה? הפוך.לא מתחבר מכמה סיבות שנדמה לי כתבתי ממקודם גם בביקורת של אושר. נתחיל שהסופרת לא יודעת לאיזה מטרה להתכוון. זה לא בהכרח חייב להפריע. כותב יכול לזרום עם התת מודע. כאן התת מודע לא מעורב מספיק. כן גם אינטלגנציה וחושים חדים של כותב. אין. הביקורת על אמהות (עם כוונה אוניברסלית כנראה) נשמעת מדי תעמולה. בטח יש אמהות ששונאות את עצמן ומה שתגיד לה הכי איום שהיא עשתה היא תגיד זה נכון. בשביל לכתוב על העולם של האימא צריך טקסט יותר עם בסיס שיחזיק את זה. כרגע נראה לי אמהות ישר תופסות את הדברים הרעים ובטח שאומרת כן זה עליי. מה ציפית שתגיד.
פרפר צהוב (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
יופי של סקירה לספר שנראה עוכר שלווה.
על פי הקטעים שהבאת עולה התחושה שהסופרת מבססת את כתיבתה על הכרות עם עולמם של הלוקים בנפשם, או לפחות על מחקר מעמיק בתחום.
מי שאמר "ילדים זה שמחה" הוא בדרך כלל גבר שהולך לתופף עם הלהקה ומשאיר את הילדים לטיפולה של האשה :-)
אַבְרָשׁ אֲמִירִי (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
Misskipod, אחרי הסקירה שלך אני נוטה להאמין שאמצא בו יותר מכל מראית העין המדוברת דווקא.
מבטיח לעדכן לכשאקרא, בבוא העת. :)
תודה.
Misskipod (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
תודה פואנטה,
אני לרוב לא מאזנת דעות ולא באמת מעניין אותי לשכנע מישהו שהוא לא צודק:).
אפשר לא להסכים, אבל משהו בנחרצות עשה שם את העבודה והבהב כמו עוול גדול (פחות ברמת הדעה, יותר ברמת הדוגמאות והסגנון).
אבל נו שיהיה... לא הכל מתאים לכולם.
Misskipod (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
תודה אברש,
יש מגוון סיבות לרצות לקרוא ולהתחבר לספר הזה. החיבור המגדרי, או חברתי כפי שהגדרת אותו, הוא רק אחת מהם.
אין לי ספק שכמוני, תמצא בו הרבה.
בבוא העת, אשמח לקרוא מה מצאת מנקודת מבטך.
מושמוש (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
שמתי לב שהגיבורה רוצה להיות ילדה. זה לא מעודד אותי כקורא להתעניין בה. יש קפיצות לביקורת חברתית מהמצב האישי הנורא, זה הופך את הביקורת החברתית ללא ביקורת חברתית. אז מה זה? לא הבנתי. ניטשה כתב שבזמנו ( לפני בערך 100 שנה) יש עיסוק גדול בסבל של חריגים כמו עניים, חולים ובמצב החברתי אולי גם המוסרי בזה לא מתעסקים והוא חושב שזה איזשהו סימפטום לא טוב.המחברת רוצה גם וגם. זה בכלל לא אפשרי.
פואנטה℗ (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
כתבת יופי ויופי שכתבת (חשוב לאזן)
גם אני בהחלט בעדה, סופרת שלא מתנצלת ולא מתנחמדת וגם כותבת בכישרון, אין סיבה להתלבט.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
Misskipod, סקירה נהדרת. אין ספק שהיא רק חיזקה בי את התחושה שאני צריך לקרוא בספר הזה.
לא, לאו דווקא משום שזכה בפרס ספיר, אלא בשל הרעיונות שברנשטיין שוטחת בו והנושאים המדוברים-פחות שבהם היא נוגעת.
בהסתמך על הרקע המגדרי והחברתי שלי, אני ככל הנראה מבין הקוראים הצפויים להזדהות פחות מכל עם דמות האם בסיפור, אלא שזו בכלל החוויה האנושית שעומדת בבסיסה של הספרות - כל ספרות - שמביאה אותי לידי צריכתה. לתפישתי אין סיבה שהספר הזה ייבדל מאחרים במישור הזה ולכן גם ראוי שאקדיש ניסיון לקראו.
בנצי גורן (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה ע'. קראתי חלק מכתביה של הסופרת (לא את הספר המדובר כאן) ואני בהחלט בעדה.
Misskipod (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
הי כרמליטה,
תודה על המחמאה
ולגבי החשש מלקרוא, אני יותר ממבינה.
צריך לבוא אליו מוכנים לכאב לב.
כרמלה (לפני 5 שנים ו-3 חודשים)
תודה קיפודית.
מאד אהבתי את הביקורת שלך.

שמחתי מאד שהסופרת קיבלה בזכותו את פרס ספיר. אבל... אבל... נרתעת מלקרוא אותו.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ