ביקורת ספרותית על מחר ניסע ללונה פארק מאת אילנה ברנשטיין
ספר בסדר

---

כשהייתי בהריון עם הבכור ולאחר שש שנים באותו תהליך עם אחותו היו לי חלומות חדים על ביקורים בלונה פארק.
היה זה אותו פארק שעשועים תל אביבי הזכור לי משנות ה 80, אותו המיקום ואותם המתקנים אך התפאורה הייתה שונה להחריד.
תמיד הגעתי לשם כשחשיכה מוחלטת עטה על המקום והרחבה הייתה נטושה מאנשים. האטרקציות התרוממו מעל אדמה נוקשה מעוטרת עשבים שוטים ואת המבנים שהיו בחלקם מפלצתיים האיר אור הירח.
האורות האדומים היחידים בקעו מעיניהם של הסוסים בסחרחרה שכולם, ללא יוצא מן הכלל היו בצבע שחור.
רוח קלה הנידה את כסאות העץ הסדוקים בגלגל הענק והם חרקו קלות.
הסצנה חזרה על עצמה כמעט כל לילה ונראה היה כי עובריי חלמו אותה.
אך מה שגרם לי לתהייה מרובה היא העובדה שהחלום החוזר והנשנה לא היה סיוט אלא אפיזודה לה ציפיתי כמעט בקוצר רוח.
ייחלתי כל לילה לחזור לשם, לסייר בגן המתפורר וללטף את הסוסים המבוקעים, להביט בפילים שחדלו ממעופם ובצבעם המתקלף ולנסות לנחש באיזה גוון היו פעם הגרוטאות המתנגשות.

אני חושבת שניסיתי לשמר זיכרונות טובים אחרת אין מצב שהייתי חוזרת לשם. כשגדלו ילדיי לקחתי אותם למיטיבי והם היו מאושרים.
משנה לשנה השתכללו הרצונות וגדלו הציפיות; אירופה וארה״ב הציעו חוויות מועצמות ובלתי נשכחות לצד חנויות עמוסות ביצורים פרוותיים ומזכרות ואנחנו נפלנו בפח אך לעולם לא אשכח את המקום שבו אצורים זיכרונות ילדותי.
הספר ״מחר ניסע ללונה פארק״ טומן בתוכו הבטחה אופטימית, כזאת שחייבת להתגשם כי מי לא רוצה ללכת למקום שכולו טוב? שאבא ייקח או אמא – זה ממש לא משנה, העיקר שיהיה כיף.
אך אין שום נהנתנות בסיפור הזה, להיפך; הוא מעיק ומשפיל, דוחס והורס והקורא יודע ששום דבר טוב לא יצא מהתחייבותה של האם לילדיה.

ברנשטיין כותבת על אמא בעלת רקע בעייתי ושני ילדיה המתגוררים לבדם בשכונה דיי מוזנחת בירושלים.
אין לה כסף או עזרה, בעל או הורים תומכים. מצבה הנפשי רעוע עד כדי סכנה לצאצאיה והמוצא היחיד עבורה הוא כתיבת סיפור חייה.
בין היתר היא משחררת קיטור על הטיפול המייגע בילדים (הגובל אצלה בהזנחה) ואם רק היה מתאפשר לה לא להולידם כלל, וודאי הייתה הולכת על האופציה הזאת.
היא מצפה לאמפתיה, להזדהות ולרחמים מהקורא ומסביבתה אך בו זמנית מרימה את ראשה בגאווה ומסרבת לקבל עזרה.
ילדיה הנבונים מבינים את המצב הקשה בו הם שרויים ופעמים רבות הילדה הבכורה מתפקדת כאם אחראית ונוטלת פיקוד על המשפחה.
האישה השבורה, מחליטה לפתוח דף חדש ולעזוב את המקום המעופש בו הם חיים ולעבור לתל אביב. היא מבטיחה לגוזליה ביקור בלונה פארק ומשם הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר אך פנטזיה לחוד ומציאות לחוד כפי שכתב יהודה עמיחי בבית הראשון משירו: שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד

יָלְדָה שֶׁלִּי, עוֹד קַיִץ עָבַר
וְאָבִי לֹא בָּא לְלוּנָה-פָּרַק.
הַנַּדְנֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לָנוּד.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לָחוּד.

אין נחמה, אין נחת ואין קיצים אופטימיים.
לעיתים די לנו במחשבה או חלום כדי לברוא עולם טוב יותר ולברוח מהמציאות אל חיק הדמיון; כך קל להתמודד.
הכתיבה הייתה טובה אם כי מעיקה, הנון-בייתים שלה (סיפורי שוליים או הרהורים שמשום מה החליטה לשים בסוגריים והתארכו לעמוד כמעט) היו מיותרים או שמא לא ערוכים כשורה כיוון שקטעו את אחידות הסיפור וחוט מחשבתי. אולי כוונתה הייתה לתאר אישה בעלת קשיים נפשיים או ייתכן והייתה צריכה למלא מכסה מסוימת של עמודים, בכל מקרה התוצאה הייתה קצת מבולגנת ולא בהכרח הצדיקה את קבלת פרס ספיר.
סיפור שהוא ״כמעט״ ומשום כך התאכזבתי, אם כי לא לחלוטין.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מחר ניסע ללונה פארק