ספרים, וספרי מדע בדיוני ופנטזיה בעיקר, יכולים לשמש מרחק אסקפיזם בטוח לעיסוק בנושאים מפחידים.

הידרומניה אומנם מתרחש בעתיד, אבל הוא לא מספק את הנוחות שבזה, כיוון שהעתיד שהוא מתאר קשור ישירות לחרדות קיומיות שבהחלט עלולות להתמשש במציאות בכל יום. בעולם של הידרומניה המערב התרסק ומעצמת העל החדשה היא סין. הפלסטינים ניצחו ומדינת ישראל הצטמצמה לשתי ערים אחרי שברובה הושמדה ואיבדה את מקורות המים שלה. העולם סובל ממחסור במים נקיים וכמה תאגידים גדולים שולטים באספקת המים העולמית, כולל שליטה בגשם וביכולת לאגור את המים ממנו.

על רקע העתיד המדכא הזה, הגיבורה הראשית מיה עוברת שנה של שינויים אישיים. בעלה נעדר, היא בהיריון, היא מאבדת את החברה שהקימה ביחד עם בעלה ואת עצמאותה. בלי לחשוף יותר מדי מהעלילה, בסופו של דבר היא גם נאלצת להחליף אידיאלים ורעיונות מהפכניים בפרגמטיות לתועלת אישית.

אפשר לנתח כמה מסקנות מהספר, אבל במציאות הנוכחית, אין לי מצב רוח לחפור בזה יותר מדי. אני אופטימית שהעתיד הוא יותר ורוד מזה המתואר בספר. אם לסכם, זה ספר טוב.

מעבר למקוריות הספר הזה לוקה בחסר גם בביצוע וגם בדמויות שנבראו. קצת מזכיר את עולם המים ברעיון ובביצוע על כל המשתמע מכך. לוותר.

עולם אפוקליפטי עתידי ותעלומה כרוכה בסיפור.
סין היא ה-מעצמה עם כוח, יפן מזנבת בה עם הטכנולוגיה. ארצות הברית ואירופה הפכו למשניות. גיאו פוליטית נוצרו גושים חדשים. חירויות הפרט נרמסות ברגל גסה.
אבל הממשלות אינן הכוח האמיתי אלא שלושת תאגידי המים הענקיים והכוחניים- אוהיה, וויזי וגובוגובו החולשים על מקורות המים בכדור הארץ. אגמים, נחלים, נהרות, אגני ניקוז ומשקעים. הם בעלי השררה, מוכרים את המים ביוקר והצליחו לחוקק נגד אנשים פרטיים בעלי ידע המייצרים מים לצריכה ומכירה כמו אידו- בעלה של מיה ואחיו של צ'וי.
שבבים זעירים מתחת לעור הזרוע הם חובה ומשקפי טויוטה-די הפכו לחזות הכל. מכילים את כל המידע על האדם ובעזרתם מבצעים פעולות יומיומיות ומאפשרים מעקב. בנגיעה בזרוע ניתן לדעת מיידית מה השעה והטמפרטורה. המשקפיים מאפשרים תקשורת והאנושות תלויה בהם ובשבבים. הרפואה מאפשרת חיים ארוכים יותר.
קפיצה לאזורנו. ישראל במצב נואש. הפלסטינים השתלטו על רובה, ערים מרכזיות נחרבו באמצעות טילים מתקדמים. חלק מהכינרת נכבש ושתי הערים המרכזיות הן טבריה וקיסריה ולבסוף השנייה. אנשים מתגוררים בין היתר במשחתות רוסיות ישנות שהוסבו למגורים עלובים וצפופים, מי שיכולים בהתאם למעמדם ואמצעיהם חיים בתנאים עדיפים. מקלחות מוגבלות בזמן כשעשר דקות הן צ'ופר. כמו בעולם, משקעים הופכים לאמצעי חשוב ביותר לאגירת מים. אידו שאינו מוכן להיכנע לתאגיד דורסני מנצל ידע הנדסי לפיתוח מערכת קליטת וסינון משקעים, ג'י.גי'. מתחת לרדאר. הטכנולוגיה מאפשרת לדעת מתי והיכן ירדו גשמי ברכה ולשנות אם צריך.
כשאידו נעלם בנסיבות מסתוריות מיה בהריון עם 'האפונה' כפי שהיא קוראת לה בחיבה. מתארחת אצל אחיה ומשפחתו בכפר ומתנדבת לתכנן ולבצע מערכת אגירת מי הגשם המתקרב כשיש לה מתנגדים חריפים ובעיקר אשד, ה'נמסיס' האגרסיבי ביותר. שלא ברצונה היא נקלעת לתככים הנוגעים לאידו ואחיו, חברם דגי, נצח וגורמים אינטרסנטים בתאגידים. מוות ומזימות, תעלומה מרתקת המתבררת לאיטה בעזרת המשטרה עם הפתעות וטוויסטים. העלילות מתפתחות במקביל- הפרטים המתבהרים והחקירה בצד המציאות הקשה ומאמצי מיה במושב.
דמות חביבה ומכמירת לב היא אספג'י בן ה-99 הרוחש חיבה למיה וזוכר בגעגועים את הימים ההם. היו חירויות, יכולת לשתות מה שרצית ולעשן בלי חשבון ולא תחליפים מלאכותיים. לפתוח ברז ולמלא קומקום ואמבטיה בלי רגשי אשמה על הבזבוז והידיעה שתאגיד כוחני חולב אותך.
המחבר היטיב לשלב את העולם העתידני הקודר עם עלילה בלשית מפתיעה למדי בספר שונה בסגנונו.
מושגים בעלי צליל יפני, שמות עם אסוציאציות למים.
"אבל לא רק קוקה קולה נעלמה. נעלמה גם הצעקה, הדרישה, המחאה,נעלם החופש להחליט שהעשן בריאותיך הוא האוויר שאתה רוצה לשאוף...שקוביה חומה ומתוקה היא תמצית העונג הקיומי ולעזאזל השיניים וחגורת השומן.."

"הידרומניה" הוא ספר מוזר ובהחלט מקורי בקהילה הספרותית הישראלית. זהו ספר מד"ב קל, ספר שמתעמק בשאלות חברתיות יותר מאשר תעלומות מדעיות. אבל יותר מכל, "הידרומניה" הוא ספר מתח-לייט שמושך במשך כ-200 עמודים את סיפור העלמותו של אידו, בעלה של מיה (המספרת). הספר מתחיל בצורה חזקה מאוד ואפילו מתחזק, אך בשלב כלשהו מתחיל להיגרר.

התרשמתי לטובה מכתיבתו של אסף גברון. הכתיבה חכמה וישירה - הסיפור מתפתח לאורך שני מישורים מאוזנים בצורה יפה. גברון מצליח לפצל את הסיפור בצורה המתאימה וכך החצי הראשון מוצלח בהחלט. ואז... ואז לא כל כך הבנתי מה קרה. המתח התפזר ונשאתי משועממת וקצת חסרת כיוון. העמודים האחרונים של הספר קצת לא קשורים, קצת מפוזרים, קצת נופלים.

בסך הכל, ספר עם נושא מעניין למדי שבוודאי יגרום לקורא לחשוב הרבה (בזמן שקראתי את הספר, חשתי שכולם בכל מקום מדברים על מים ועל נושאים קשורים לחוסר מים). הכתיבה חזקה, אבל פיתוח הדמויות קצת חסרה וסיום הספר מאכזב.

ספר ביזארי דמיוני
זהו ספר על אידו מנהל פרויקט "מי אידו", ביחד עם אשתו מיה, חבריו האינטרסנטים ,והאנוכיים ניסו כל הזמן וללא הרף , לרכוש ממנו את פרויקט בארות האגירה, ונאבקו איתו על משאב המים שהוא מאוד חשוב להישרדות האנושות, ולהשתתף איתו בפרויקט אך הוא סירב בתוקף שיהיו חלק מהפרויקט וסירב למסור מידע לאף אדם חוץ מאשתו מיה, הוא מסר לה את המידע בהסתייגות מסוימת והיא עשתה שימוש מושכל וחכם במידע שמסר לה, לטובת האנשים שגרו בחרוד, בכדי לנסות למנוע את המבול ההולך ומתקרב.
היא זכתה בהערצה ותמיכה רבה מצד האנשים, הם שיתפו איתה פעולה בשקדנות ולא הרפו עד שנחפרו הבארות מסביב לחרוד, אידו התגלה כאדם שמעדיף בראש ובראשונה את טובתו האישית, ומוכן לוותר על כל היקר לו למען מימוש טובתו האישית.
המחבר השתמש במונחים לא ברורים, מורכבים ולא עלו בקנה אחד עם העידן הנוכחי.
ספר חסר עלילה.
לבסוף, אני כלל ועיקר לא התחברתי לסגנונו של גברון , הספר היה כבד מדי ונע באיטיות.

על רקע ישראל המדברית והמיובשת אסף גברון לוקח את בעית המים המתגברת ומתעצמת שלנו ואת הבעיה הבטחונית הכי גדולה שלנו, משלב ביניהן היטב.

להמלצה המלאה:

http://www.global-report.com/sfarim/?l=he&a=343253