“מצאתי את הספר זרוק ברחוב עם עוד הרבה ספרים שקשורים למזרחנות. ממש אוצר גנוז. הספר הוא הסיפור שכתב החטוף חיים פרי ז"ל לנכדתו ומתאר את החיים השלווים בקיבוץ שלפני ה-7.10. סבא ואלה נכדתו יוצאים ערב ערב לחפש את הלבנה בשמיים. הם הולכים בשבילים החשוכים שרק אור קלוש מבעד לתריסי הבתים או פנס רחוב בודד מאירם, היא נגררת באוטו-עגלה והוא חמוש במקטרתו. מהספר ניתן ללמוד על הבטחון שהיה טבוע בתושבי ניר עוז. אלה הקטנה, שלא מבינה למה לפעמים קוראים לירח "ירח" ולפעמים "לבנה", מחליטה באותו לילה לקרוא לירח בשם שהוא הלחם בין שמותיו - "ירנה". יש בזה משום מעשה סמלי של שליטה בכוחות האפלים אותם מייצג הירח. כמו שאדם הראשון קרא בשמות לכל החיות וכך נעשה שותף לבריאה ושליט החיות, גם הירח, בקבלתו שם חדש מפי הפעוטה, נעשה לחבר וידיד לה ולסבא שלה והחשיכה הלילית והאפלה נשכחת. אך הפלא ופלא - באותו לילה הירח כלל לא נמצא בשמים. בעלותה על משכבה לישון, מספר סבא לאלה שתפקיד הלבנה (או ה"ירנה" בסיפורנו) היא לשמור על כדור הארץ, והיא נבחרה לכך מלא אחרת מאשר השמש בכבודה ובעצמה. ולמה הירנה לא שומרת על הקיבוץ באותו לילה? כי היא ביישנית, ומתגלה לאט, בהדרגה. אבל איפה המדינה שתשמור על קיבוץ ניר עוז?

הרבה מוסלמים מאמינים, תוך ציטוט פסוקים מפורשים בקוראן, שתפקיד המוסלמים הוא להזכיר ליהודים ולעמי הספר ללכת בדרך הישר. דרך הישר אצלם היא האסלם, אבל זה כבר ספור אחר. תודה רבה למוסלמים שבאמת אכפת להם מאיתנו, רק שהעזרה שלהם כרוכה בהרבה דם. ואני שואל - מה עם השמירה העצמית שלנו? עד לאן צריכה זעקתנו להגיע כדי שהמדינה תשמור עלינו ותפדה את שבויינו? בדיוק סיפר לי חבר אתיופי דתל"ש, שהחרדים לא רואים בשחרור החטופים מצוות פדיון שבויים משום שהחטופים היו מחללי שבת ולכן נחשבים כגויים. צריך להיות שם כדי להאמין. זה עד כדי כך רע. על מי יש לסמוך? כנראה אין מנוס מלפנות לכוכבים.”