“ספר יפהפה. פואטי. זורם וטבעי כמו ערבסקה או זלזלי גפן הנמתחים מעל סוכה. אל-חכוואתי, גיבור הספר, הוא מספר סיפורים, וככול מספרי הסיפורים הגדולים, החל בשחרזאדה ועד ימינו מטרתו היא לעכב את המוות, והוא עושה זאת בצורה יפיפיה ומושלמת עד הסוף הבלתי נמנע.
אי שם בפאתי וונקובר חיים שני קשישים, פליטים לשעבר מסוריה החרבה, אחד נוטה למות, והשני, אהובו, מנסה להקל את מכאוביו ולעכב מעט את המוות הקרב. מדי לילה הוא”