שלוש פעמים התחלתי לקרוא את הספר ונטשתי אותו עוד לפני ההלוויה הראשונה (יש בו 4 הלוויות).
למרות שההבטחה הכי גדולה היו המחמאות על הכריכה והעובדה שהוא זכה בפרס בוקר.

מאז שעברתי לקרוא ספרים דיגיטליים בימות החול ואני נזקקת למודפסים רק בשבתות ובחגים, החלטתי לתת לכל הספרים הנטושים הזדמנות נוספת לפני שאחליט מי לשמירה ומי למסירה. ויש לי לא מעט נטושים.

הכתיבה מצאה חן בעיני מן ההתחלה, אין להכחיש, אבל הסיפור לא משך אותי, עד עכשיו.

ובכן, כמאמר הקלישאה, ההבטחה הוא (היא) הבטחה גדולה. וגם קיום.

הספר עוסק במשפחה דרום אפריקאית משנת 1986 (ימי האפרטהייד) ובמשך 30 שנה, שבהם חלות תמורות גדולות במדינה. בעיית הגזע, בעיות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ודיפלומטיות, חלקן נפתרות חלקית ובחלקן הגדול המצב מידרדר מעשור לעשור.

על ערש דווי מבקשת רייצ'ל היהודייה, שחוזרת ליהדותה, מבעלה הנוצרי שיעניק לעוזרת השחורה שלהם את הבית הקטנטן שבו היא מתגוררת בשטח החווה. הבעל מבטיח לה, אבל לא מבטיח לקיים. וזו ההבטחה שבשם הספר, שלומר את האמת לא מהווה נושא מרכזי בסיפור. בכל הלוויה צצה ההבטחה על ידי אמור, הבת הצעירה, ומתפוגגת כלעומת שהועלתה. לבני המשפחה אין סיבה אמיתית להתכחש להבטחה, אבל אין להם גם סיבה לקיים אותה. מבחינתם, העוזרת השחורה, שגידלה את הילדים ודאגה למחסורם, וניקתה את הבית ובישלה וכיבסה והחליפה מצעים, היא כמו עוד רהיט בבית המתפורר. ומי נותן לרהיט בית, במיוחד בימי האפרטהייד, שבעלות הבית על ידי שחורים היא בכלל בניגוד לחוק.

משפחת סווארט הלבנה איננה איזו משפחה עשירה פריבילגית עם צבא משרתים וחווה משגשגת. היא משפחה שחלקיה אינם מתחברים זה לזה, הם מתפזרים לכל רוח, משוחחים זה עם זה פעם בכמה שנים, מבזבזים את חייהם, הם מרושלים, מתנהגים בטיפשות, והסופר אינו חס עליהם אפילו במקצת.

הגיבורים הם אוסף של נמושות ובכתיבה מבריקה ומשעשעת, בהומור מושחז וחכם להפליא הוא חודר אל מתחת לעורם, מתיישב בתאי מוחם וחושף את עליבותם הקרתנית.

הכתיבה, כאמור, נפלאה והרבה יותר מזה. היא ייחודית, זורמת בין שפה נמוכה לפואטיקה גבוהה, ובאותה פיסקה הסופר, כסופר יודע כל, מביא את מחשבותיהם המעורבבות של הדמויות, מדלג בין המשפטים שהם אומרים, המילים שהם אינם אומרים והתוצאה מכווצת את הלב בהתפעלות מלאת קינאה.

קשה להפריז בתיאור יופיו של הספר ועיקר כוחו הוא בעיצוב הדמויות ובתיאורי קורותיהם הלא מאוד דרמטיים, למרות שרובם מתו טרם זמנם באיזו טרגדיה או אסון. הספר בהחלט לא מספר על דרמות יוצאות דופן, רובו מתנהל מינורית, אגבית, נוגע לא נוגע כאילו עובדת חייהם או מותם באמת לא משנה לאף אחד.

וההבטחה? היא תקוים בסוף, למרות שאין לה חשיבות יתרה לא בספר ולא במציאות המסופרת, כי סלומה השחורה ממילא מתגוררת בבית המתפורר שהובטח לה. שאלתי את עצמי מדוע הספר נקרא כך, ומה חשיבותה של ההבטחה הזאת לחייהם של בני המשפחה. אני חושבת שהסופר כיוון להבטחה שבשחרור דרום אפריקה מגזענות, הבטחה שתלויה מעל לראשיהם שנים רבות, ולמרות שמומשה באופן רשמי בלבד, יעברו כנראה כמה מאות שנים עד שהאפקט שלה ישפיע באמת על חיי תושבי דרום אפריקה.

הרבה מן הכותרים זוכי פרס "בוקר" קראתי בחיי, אבל האחרון– "ההבטחה" נראה בין היותר משובחים. כנראה שזו אשליה, אני בטוחה שזו אשליה. כי יש מן נטייה לחוות את האחרון כטוב יותר, אולי בגלל שהוא מותיר את טביעותיו עלינו, אבל נניח לזה. בלי או עם קשר "ההבטחה" היא יצירה משובחת. לעילא ולעילא. נקודה. וואו. הרבה זמן , אבל ממש הרבה זמן לא חוויתי אינטנסיביות כזו של כתיבה איכותית ויכולות פנומנליות לאתגר בכל משפט שנכתב ולענג בכל המובנים.

ספר מצוין של סופר דרום אפריקני שמנגיש לנו את דרום אפריקה על כל הגוונים שבה- הגזענות, והפוליטיקה המדממת- בעשורים הכי רגישים בהיסטוריה שלה עד לרגע סיום האפרטייד בד בבד עם קורות חייה של משפחה אחת לבנה ומתפוררת, משפחת סווארט, המתגוררת בחווה ליד פרטוריה.

כבר בהתחלה, על ערש דווי, אם המשפחה מבקשת להבטיח את עתידה של המשרתת השחורה שלהם סלומה, ולמסור בידיה את הבית הרעוע שבו היא מתגוררת בשולי החווה. הבטחה שמתקבלת בהסכמה ע"י בעלה ושומעת אותם הבת הקטנה אמור. אבל הדבר לא מתקיים. לסירוב אין סיבה ברורה והוא משפיע על כל המבנה המשפחתי ואנחנו מתוודעים לנפשות החוטאות, הנואפות, המשקרות, המרמות, והמתעמרות אפילו לנימה של אנטישמיות שנכנסת בין הסדקים ( האם חזרה בשנותיה האחרונות לחיק היהדות )....

אב המשפחה הוא מן הסוג שעושה טריקים ושתיקים.
שתי הבנות שלו – שונות זו מזו באופיין ובהתנהגותן כמו בכל משפחה
הבן – הוא הטיפוס שלא מוצא את דרכו,
והמשרתת השחורה - אמורה לזכות קצת יותר לחמלה.

אגב, כל פרק מוקדש לבן משפחה אחד. מבנה מאוד מעניין.

"כתיבה וירטואוזית" כך כתבו עליו, "שמעוררת את מצפון הקוראים" – נכון .
סוחף, חכם, מרגש, בקיצור הנאה צרופה.

אסור להחמיץ

כידוע למי שעוקב אחרי הקריאה שלי בתקופה האחרונה עוברת בכמה צירים מרכזיים. ציר אחד הוא ציר תקומת מדינת ישראל, והוא כולל ספרות מראשית הציונות ועד דור קום המדינה, כולל למשל משה שמיר, יהושע בר יוסף, מאיר שלו, אביגדור דגן, נורית גרץ וגם לוסט לניאדו ותיאודור הרצל. זאת מפני שאני מרגישה שהשנה שלנו, שנת תשפ"ד, היא שנת מלחמת העצמאות השניה של מדינת ישראל, ורצוי וצריך ללמוד מזו על זו. ציר שני הוא מסע חובק עולם וכולל ספרים מארצות שונות, והציר השלישי, שהוא ציר קריאה לכיף, הוא זה שכולל מותחנים וספרי בלש למיניהם.

ספרות העולם כוללת עד כה את אינדונזיה (מפת העולם הבלתי נראה), הונגריה (רחוב קטלין), ברזיל (החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו), הודו (מה שהגוף זוכר), שבדיה (ארץ הפקר), ניגריה (חצי שמש צהובה), אוסטרליה (ציפורים מתות בסתר, שבריר). ועכשיו דרום אמריקה. זה אולי מתחבר גם לציר הראשון של קוממוות ישראל שכן כידוע לנו עכשיו דרום אפריקה נושאת את דגל הבאת הצדק העולמי ותביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג על רצח עם.

אבל לא בזה עוסק הספר "ההבטחה". הספר לא באמת עוסק בהבטחה, למרות שהיא קיימת ברקע כל הזמן. ההבטחה המדוברת היא הבטחה שביקשה רייצ'ל סווארט מבעלה לפני מותה, והיא לתת למשרתת השחורה שלה סלומה את הבית שבו היא מתגוררת. את ההבטחה הזאת שומעת אמור, בת התשע, והיא מרגישה מחוייבת לקיים את ההבטחה הזאת, למרות חוסר ההיתכנות שבה, לפחות בשנה שבה היא ניתנה. רייצ'ל מתה ממחלה סופנית בשנת 1986, בדרום אפריקה קיים משטר אפרטהייד והוא לא מאפשר לשחורים לקבל בעלות על נכסים. ולכן האב מנער את אמור ואומר לה שהיא רק דימיינה וזה הכל.

אבל לא בזה הספר עוסק, על אף שמו, ההבטחה נמצאת ברקע והיא לא מהות הספר. הספר עוסק במוות, מותם של ארבעה מבני משפחת סווארט לאורך שלושים וחמש שנים, ובהתפוררות המשפחה. אמור, בת תשע בהתחלת הספר, בת ארבעים וארבע בסופו, נוכחת בהלוויה של אמא, של אבא, של אח ושל אחות. צורות המוות וצורות הלוויה השונות מדגימים גם את ההתבגרות של אמור אבל גם את ההתפוררות של דרום אפריקה כמדינה.

אמא של אמור, רייצ'ל, מתה ממחלה סופנית. קצת לפני המוות שלה היא מנסה לסגור חשבונות בעולם הזה ובעולם הבא, ומלבד ההבטחה למשרתת היא גם עושה דברים נוספים כמו לחזור לדת המקורית שלה, ומבקשת להיקבר בקבורה יהודית. למשפחה הנוצרית הדבר הזה קשה לעיכול, וחלק מהפרק הראשון עוסק בהתמודדות שלהם עם המנהגים הזרים כמו קבורה ביום המות, בחירה של תכריכים לבנים וארון עץ פשוט, ישיבת שבעה וקבורה בבית קברות יהודי מה שאומר שזה בנפרד מבעלה. חלק אחר מהפרק הוא הניסיון של אמור בת התשע להכחיש את הידוע לה והקיים, ולהתנהג כאילו אמא שלה לא מתה. תשע שנים מאוחר יותר מת הרמן, הוא אבא של אמור. הוא נפצע קשה מהכשה של נחש במסגרת טקס דתי-פגני לא ברור וגם הקבורה היא קבורה מותאמת, בהובלת השאמאן. אמור כבר לא גרה בבית והיא מגיעה במיוחד כדי לסעוד את אביה בפציעתו ואז להשתתף בהלוויה ובאבל. האחות הגדולה, אסטריד, מתה כמה שנים מאוחר יותר במהלך שוד מכונית שמשתבש. כלומר היא נרצחת בחזרה מהסופר וגופצה מושלכת החוצה, ליד פחי אשפה כדי שמישהו יוכל לקחת את מכונית הב.מ.וו שלה. ההלוויה שלה נוצרית-קתולית. כשאנטון מת קשה למצוא אנשים להודיע להם, שכן הוא היה זאב בודד, ואת אמור מאוד קשה לאתר ולהשיג. היא ניתקה קשר.


ספר עם ארבעה פרקים שכל אחד מהם עוסק בהלוויה. לא בטוח שזה הספר שטוב לנו לקרוא בארץ אחרי שבעה באוקטובר, אבל מילא. זה לא ספר קל לקריאה. הוא מציג את דרום אפריקה כמדינה קשה, עם פער גזעי שביטול האפרטהייד לא גישרמעליו. מדינה עם תשתיות קורסות שבה הפסקות מים והפסקות חשמל הם שגרה, מדינה עם פשיעה, שוד ברחובות, איידס ועל הרקע הזה המון אמנות תפלות ופנייה לאובות, יידעונים מדיומים ועוד. טוב שקראתי אותו, אבל הייתי צריכה לחלק אותו למינונים קטנים.

זה זמן טוב לקרוא את גלגוט, בפרט אם אתם לא חולקים עם זולתכם רגשות לאומניים, אם נקמה לא נראית לכם תחליף סביר לאג'נדה או אם אתם עדיין מייחסים לפלסטינים תכונות אנושיות.

"רוויי צער על מה שאבד להם, בלי כל מודעות לאבדות שחוללו הם עצמם אצל זולתם". 
זה אחד המשפטים שדיימון גלגוט כותב ואיכשהו קל לי להבין על מה הוא מדבר.

זה סיפור על הבטחה שנתנה אישה לבנה לאישה שחורה בזמן האפרטהייד בדרום אפריקה, על מה שווה ההבטחה הזאת בזמן שניתנה וגם שנים אחר כך, על רקע שינויי המשטר שנדמה לי שבה במידה שהם מייצרים תקווה הם גם מחוללים ייאוש. זמן הוא מרכיב הכרחי כשמדובר בשינויים פוליטיים וחברתיים ולפעמים הם קורים מאוחר מידי.

להבדיל מספרים קודמים של גלגוט שקראתי, פה הוא לגמרי מעורב, מתלוצץ עם קוראיו בדיוק במידה שהקוראת הספציפית, זו שבדרך כלל לא מעוניינת בסופר שמתלוצץ איתה מעל הראש של הדמויות שלו, מוכנה להכיל, גם כי נדמה שכל הדיאלוג הזה מתרחש בגובה כזה שהדמויות, אם רק ירימו קצת את המבט מעל להתרחשות היומיומית, יוכלו לקחת בו חלק ולראות את המערומים, וגם כי ההומור הכמעט עולץ הזה מאפשר לשאת את הפאסימיות בלי להכביד באופן שלא ניתן יהיה לשאת אותה.

#
הוא מתאר את המשפחה הזו מדרום אפריקה בדילוגים, אחת ל 10 שנים בערך. משפחה לא נעימה בעליל, שעיקר הרגש העולה ממנה הוא ניכור והסתגרות. זה מתחיל ביום מותה של האם ממחלה. הבת הצעירה מוחזרת הביתה מהפנימייה בה שהתה לרגל המצב. אחות בוגרת ממנה משוטטת בבית ומחפשת ריגושים. האח הבכור הוא חיל בשירות חובה. האב נוכח-נעדר בסביבה. הזמן הוא מעט אחרי שמשטר האפרטהייד הוחלף. עדיין מתקיימים חוקים שחוקקו בתקופה ההיא. האנשים נושאים בתוכם את הגישה המבדילה בין אדם שחור לאדם לבן.

המשפחה הזו היא סמל לאוכלוסייה של דרום אפריקה. במקורה היא דוברת אפריקנס, בהווה הם דוברים (גם) אנגלית. גלגוט כותב עליהם בזעם, חושף את חולשותיהם, סולד מדמויותיו. אין כמעט דמות או מעשה שמאפשר הזדהות. כל אחת מהדמויות המתוארות – אולי פרט לילדה הצעירה – היא צבועה ושקרנית בדרכה. היחסים בתוך המשפחה הזו הם יחסי ריחוק במקרה הטוב ויחסי טינה ודחייה במקרה הפחות טוב. הבטחה שנתן אבי המשפחה לאשתו הגוססת, להעניק את הבית המט לנפול לעוזרת השחורה של המשפחה, היא המניעה את העלילה ומאפשרת לבחון כל בן משפחה. העוזרת מתגוררת בביקתה הזו עם בנה. היא גידלה את הילדים מיום היולדם וטיפלה בחמלה ובמסירות באם המשפחה החולה. ההבטחה שנתן מוכחשת על ידי האב, נדחית שוב ושוב על ידי ילדיו הגדולים וקרובי משפחה נוספים, ורק הבת הצעירה מנסה לגרום לה להתממש.

לגלגוט סגנון אופייני וכתיבה מעניינת. הוא מקביל את סיפור המשפחה הזו לסיפור דרום אפריקה, עם התקדמות העלילה אפשר להבחין בשינויים בהתייחסות הלבנים לשחורים, ובגישת השחורים, שהופכת מהתרפסות וחרדה מפני הלבן והשוטר, לתוקפנות וזעם נגד הציבור הלבן והאשמתו בחוליי הציבור השחור. לא מוצאים בספר הזה שום לכידות בין הקבוצות. שנות הקיום הנפרד, השיעבוד וחוסר הצדק עשו את שלהם. ברור שאין הרגשת שיתוף בין שחורים ולבנים החיים במדינה, אבל גם השחורים וגם הלבנים מפורדים בינם לבין עצמם, לא מוצאים יכולת לשיתוף פעולה. המדינה המתוארת על ידי גלגוט היא שלל חלקיקים שאינם מצליחים להתקרב, שתוצאתם מערכת מושחתת.

הגעתי אל הספר - שזכה בבוקר לשנת 2021 - דרך הביקורת של יוסי נינוה (תודה!). הוא עניין אותי. המסקנות העולות ממנו הבהילו אותי.


0

זהו ספרו השלישי של גלגוט המתורגם לעברית. שני קודמיו היו בעלי אייכויות כתיבה וסיפור גבוהות, שפה קולחת ועלילה מדיטטיבית משהו. ספרו החדש מורכב בהרבה משני קודמיו, יותר אפור ועוסק הרבה במוות. האמת לא נושאים שאני אוהב לקרוא עליהם, אני בא להנות מקריאה ולא לעבור מדורי גיהנום של אחרים. למרות זאת הכתיבה המשובחת, סגנון הכתיבה המשתנה לפרקים והסיפור עצמו שמדגיש בין היתר את מורכבות היחסים בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה הפכו את הסיפור למעניין ומומלץ.

הספר משלב מספר סגנונות כתיבה המשתנים לעיתים קרובות מאוד, אפילו באותה פסקה. לעיתים מסופר בגוף ראשון, לעיתים בגוף שלישי, לעיתים מפיו של מתבונן מהצד ולעיתים בסגנון זרם התודעה. אותה פסקה יכולה לכלול טקסט מפי אדם מסויים ובהמשכו הסיפור עובר לחלק אחר של המדינה ומסופר מפי אדם אחר הקשור לאדם הראשון ובפרק זמן אחר בהיסטוריה של הסיפור.
עם כל המורכבות של סגנון הסיפור, הקריאה זורמת, מובנת ומהנה ולא מעיקה.

ציר הסיפור סובב סביב מספר עשרות שנים בחייה של משפחת סווארט הלבנה החיה באזור מבודד ובקרבה לשכונות שחורות. למשפחת סווארט עוזרת בית שחורה בשם סאלומה. הסיפור מחולק לארבעה פרקים: "אמא", "אבא", "אסטריד", "אנטון". מה המשותף לארבעתם? כולם מתים במהלך הפרק. הפרק הראשון פותח במותה של אם המשפחה שהשביעה את בעלה לפני מותה שהבית בו גרה המשרתת סלומה יועבר לבעלותה לאחר מותה. הבעל הבטיח לרייצ'ל שאכן כך ייעשה. הספר נקרא "ההבטחה" ע"ש הבטחה זו שנתן הבעל לאישה על ערש דוי. למרות ההבטחה לאחר מות האם האב מסרב להעביר את הבית על שם המשרתת. ההמשך מספר את סיפורם של האב וילדיו אסטריד, אנטון ואמור. אנו לומדים להכיר גם את יחסי המשפחה למשפחה המורחבת יותר, לחברים, לכנסייה ועל שורשיה היהודיים של רייצ'ל החוזרת ליהדות לקראת מותה. לכל אורך הסיפור עניין ההבטחה הלא ממומשת של האב לאם מעיב על המשפחה. האם לבסוף סלומה תקבל לחזקתה את ביתה או לא? מה יהיה בגורל בני המשפחה? תקראו ותהנו ואני אמשיך גם כן לקרוא כל ספר חדש של גלגוט שיתורגם לעברית.

ספר מצוין. קורותיה של משפחה דרום-אפריקאית בימים שאחרי שלטון האפרטהייד. קורותיה של הבטחה של אם המשפחה לפני מותה ומה קורה עם הבטחה זו במהלך כ-4 עשורים, תוך קורותיהם של בני המשפחה במציאות החדשה המתהווה בדרא"פ. ההתנגשות בין הבת הצעירה והיחידה ששורדת והמתעקשת על קים ההבטחה לבין שאר בני המשפחה המתכחשים לה. לספר מבנה מיוחד בו בעמוד אחד למשל ניתן לדלג על זמנים/חודשים/שנים כהמשך טבעי של הסיפור מבלי שזה פוגם ברצף. כל פרק חדש נפתח בעשור חדש. כתוב היטב, מענין. ממליץ.זוכה פרס בוּקר 2021.

ספרות יפה במלוא מובנה של המלה.
לאורך כל קריאתו של הספר קיימת תחושה של משהו מיוחד, הסיפורים, הסיבוכים, אופי הקשרים המשפחתיים, העלילה שלעתים מפתיעה, המשולבת בחיי אפריקה הדרומית, על כל בעיותיה.
סיפוריהם האישיים של בני המשפחה: האם האב וילדיהם לאורך השנים, מימי ילדותם, התבגרותם, והתפרקות המשפחה מרתקים.
ספר מומלץ ביותר, אך מצריך קריאה מעמיקה, סבלנות, והתמכרות.
ראוי לשבח התרגום, שהוא ספרות בפני עצמה.