כידוע למי שעוקב אחרי הקריאה שלי בתקופה האחרונה עוברת בכמה צירים מרכזיים. ציר אחד הוא ציר תקומת מדינת ישראל, והוא כולל ספרות מראשית הציונות ועד דור קום המדינה, כולל למשל משה שמיר, יהושע בר יוסף, מאיר שלו, אביגדור דגן, נורית גרץ וגם לוסט לניאדו ותיאודור הרצל. זאת מפני שאני מרגישה שהשנה שלנו, שנת תשפ"ד, היא שנת מלחמת העצמאות השניה של מדינת ישראל, ורצוי וצריך ללמוד מזו על זו. ציר שני הוא מסע חובק עולם וכולל ספרים מארצות שונות, והציר השלישי, שהוא ציר קריאה לכיף, הוא זה שכולל מותחנים וספרי בלש למיניהם.
ספרות העולם כוללת עד כה את אינדונזיה (מפת העולם הבלתי נראה), הונגריה (רחוב קטלין), ברזיל (החיים הסמויים מהעין של אאורידיסי גוזמאו), הודו (מה שהגוף זוכר), שבדיה (ארץ הפקר), ניגריה (חצי שמש צהובה), אוסטרליה (ציפורים מתות בסתר, שבריר). ועכשיו דרום אמריקה. זה אולי מתחבר גם לציר הראשון של קוממוות ישראל שכן כידוע לנו עכשיו דרום אפריקה נושאת את דגל הבאת הצדק העולמי ותביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג על רצח עם.
אבל לא בזה עוסק הספר "ההבטחה". הספר לא באמת עוסק בהבטחה, למרות שהיא קיימת ברקע כל הזמן. ההבטחה המדוברת היא הבטחה שביקשה רייצ'ל סווארט מבעלה לפני מותה, והיא לתת למשרתת השחורה שלה סלומה את הבית שבו היא מתגוררת. את ההבטחה הזאת שומעת אמור, בת התשע, והיא מרגישה מחוייבת לקיים את ההבטחה הזאת, למרות חוסר ההיתכנות שבה, לפחות בשנה שבה היא ניתנה. רייצ'ל מתה ממחלה סופנית בשנת 1986, בדרום אפריקה קיים משטר אפרטהייד והוא לא מאפשר לשחורים לקבל בעלות על נכסים. ולכן האב מנער את אמור ואומר לה שהיא רק דימיינה וזה הכל.
אבל לא בזה הספר עוסק, על אף שמו, ההבטחה נמצאת ברקע והיא לא מהות הספר. הספר עוסק במוות, מותם של ארבעה מבני משפחת סווארט לאורך שלושים וחמש שנים, ובהתפוררות המשפחה. אמור, בת תשע בהתחלת הספר, בת ארבעים וארבע בסופו, נוכחת בהלוויה של אמא, של אבא, של אח ושל אחות. צורות המוות וצורות הלוויה השונות מדגימים גם את ההתבגרות של אמור אבל גם את ההתפוררות של דרום אפריקה כמדינה.
אמא של אמור, רייצ'ל, מתה ממחלה סופנית. קצת לפני המוות שלה היא מנסה לסגור חשבונות בעולם הזה ובעולם הבא, ומלבד ההבטחה למשרתת היא גם עושה דברים נוספים כמו לחזור לדת המקורית שלה, ומבקשת להיקבר בקבורה יהודית. למשפחה הנוצרית הדבר הזה קשה לעיכול, וחלק מהפרק הראשון עוסק בהתמודדות שלהם עם המנהגים הזרים כמו קבורה ביום המות, בחירה של תכריכים לבנים וארון עץ פשוט, ישיבת שבעה וקבורה בבית קברות יהודי מה שאומר שזה בנפרד מבעלה. חלק אחר מהפרק הוא הניסיון של אמור בת התשע להכחיש את הידוע לה והקיים, ולהתנהג כאילו אמא שלה לא מתה. תשע שנים מאוחר יותר מת הרמן, הוא אבא של אמור. הוא נפצע קשה מהכשה של נחש במסגרת טקס דתי-פגני לא ברור וגם הקבורה היא קבורה מותאמת, בהובלת השאמאן. אמור כבר לא גרה בבית והיא מגיעה במיוחד כדי לסעוד את אביה בפציעתו ואז להשתתף בהלוויה ובאבל. האחות הגדולה, אסטריד, מתה כמה שנים מאוחר יותר במהלך שוד מכונית שמשתבש. כלומר היא נרצחת בחזרה מהסופר וגופצה מושלכת החוצה, ליד פחי אשפה כדי שמישהו יוכל לקחת את מכונית הב.מ.וו שלה. ההלוויה שלה נוצרית-קתולית. כשאנטון מת קשה למצוא אנשים להודיע להם, שכן הוא היה זאב בודד, ואת אמור מאוד קשה לאתר ולהשיג. היא ניתקה קשר.
ספר עם ארבעה פרקים שכל אחד מהם עוסק בהלוויה. לא בטוח שזה הספר שטוב לנו לקרוא בארץ אחרי שבעה באוקטובר, אבל מילא. זה לא ספר קל לקריאה. הוא מציג את דרום אפריקה כמדינה קשה, עם פער גזעי שביטול האפרטהייד לא גישרמעליו. מדינה עם תשתיות קורסות שבה הפסקות מים והפסקות חשמל הם שגרה, מדינה עם פשיעה, שוד ברחובות, איידס ועל הרקע הזה המון אמנות תפלות ופנייה לאובות, יידעונים מדיומים ועוד. טוב שקראתי אותו, אבל הייתי צריכה לחלק אותו למינונים קטנים.
