ביקורת ספרותית על ההבטחה מאת דיימון גלגוט
ספר טוב

---

#
הוא מתאר את המשפחה הזו מדרום אפריקה בדילוגים, אחת ל 10 שנים בערך. משפחה לא נעימה בעליל, שעיקר הרגש העולה ממנה הוא ניכור והסתגרות. זה מתחיל ביום מותה של האם ממחלה. הבת הצעירה מוחזרת הביתה מהפנימייה בה שהתה לרגל המצב. אחות בוגרת ממנה משוטטת בבית ומחפשת ריגושים. האח הבכור הוא חיל בשירות חובה. האב נוכח-נעדר בסביבה. הזמן הוא מעט אחרי שמשטר האפרטהייד הוחלף. עדיין מתקיימים חוקים שחוקקו בתקופה ההיא. האנשים נושאים בתוכם את הגישה המבדילה בין אדם שחור לאדם לבן.

המשפחה הזו היא סמל לאוכלוסייה של דרום אפריקה. במקורה היא דוברת אפריקנס, בהווה הם דוברים (גם) אנגלית. גלגוט כותב עליהם בזעם, חושף את חולשותיהם, סולד מדמויותיו. אין כמעט דמות או מעשה שמאפשר הזדהות. כל אחת מהדמויות המתוארות – אולי פרט לילדה הצעירה – היא צבועה ושקרנית בדרכה. היחסים בתוך המשפחה הזו הם יחסי ריחוק במקרה הטוב ויחסי טינה ודחייה במקרה הפחות טוב. הבטחה שנתן אבי המשפחה לאשתו הגוססת, להעניק את הבית המט לנפול לעוזרת השחורה של המשפחה, היא המניעה את העלילה ומאפשרת לבחון כל בן משפחה. העוזרת מתגוררת בביקתה הזו עם בנה. היא גידלה את הילדים מיום היולדם וטיפלה בחמלה ובמסירות באם המשפחה החולה. ההבטחה שנתן מוכחשת על ידי האב, נדחית שוב ושוב על ידי ילדיו הגדולים וקרובי משפחה נוספים, ורק הבת הצעירה מנסה לגרום לה להתממש.

לגלגוט סגנון אופייני וכתיבה מעניינת. הוא מקביל את סיפור המשפחה הזו לסיפור דרום אפריקה, עם התקדמות העלילה אפשר להבחין בשינויים בהתייחסות הלבנים לשחורים, ובגישת השחורים, שהופכת מהתרפסות וחרדה מפני הלבן והשוטר, לתוקפנות וזעם נגד הציבור הלבן והאשמתו בחוליי הציבור השחור. לא מוצאים בספר הזה שום לכידות בין הקבוצות. שנות הקיום הנפרד, השיעבוד וחוסר הצדק עשו את שלהם. ברור שאין הרגשת שיתוף בין שחורים ולבנים החיים במדינה, אבל גם השחורים וגם הלבנים מפורדים בינם לבין עצמם, לא מוצאים יכולת לשיתוף פעולה. המדינה המתוארת על ידי גלגוט היא שלל חלקיקים שאינם מצליחים להתקרב, שתוצאתם מערכת מושחתת.

הגעתי אל הספר - שזכה בבוקר לשנת 2021 - דרך הביקורת של יוסי נינוה (תודה!). הוא עניין אותי. המסקנות העולות ממנו הבהילו אותי.


0

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ההבטחה