ביקורת ספרותית על ברית של כסילים מאת ג'ון טול
ספר טוב

---

נכון שזאת פארסה ושכשזה נכתב המרחק בין מה שקורה בספר הזה לבין המציאות היה כל כך גדול עד שההתייחסות אליו היתה תלויה בעיקר בחוש ההומור של הקורא, מצחיק או לא מצחיק, אבל היום נדמה לי שהמרחק הזה התקצר כל כך, כך שהספר הזה הוא למעשה סוג של סאטירה שאולי מעידה על ראיית הנולד של האיש שכתב אותה. אין לי מושג, גם לא לאף אחד אחר, כי הספר הזה נדחה שוב ושוב עד שמי שכתב אותו התאבד ורק הנחישות הבלתי מתפשרת של אמא שלו הולידה בסופו של דבר את פרסומו.

כל העניין הזה עם האמא מסופר בהקדמה, וכשחושבים על זה, מעבר לעניין הטרגי, זה מתחבר באופן עקיף לתכנים של הספר.

יש פה גיבור בן שלושים שעדיין ישן, אמנם לא על הספה, בבית הוריו. הוא כבר צבר איזה תואר לא שימושי באוניברסיטה, חזר הביתה ומעביר את הזמן בצפייה בתכניות שטות למיניהן בטלויזיה תוך קבלת שירותי אוכל/שתיה/כביסה מהאמא שלו, בלי לחסוך ממנה חלילה את הביקורת על טיב השירותים שהיא מעניקה לו ועל אורחות חייה. זה לא שהיא מושלמת, רק שבהשוואה אליו היא לגמרי בסדר.

אמא שלי, אם היתה קוראת את זה, היתה צריכה דמיון אי-רציונאלי כדי לחשוב שמשהו מזה יזכיר את החיים שלה, עם ארבעה ילדים שלא חיכו דקה לפני שעזבו את הבית, ועוד טרם לכך כיבסו/שטפו/בישלו והלכו למכולת כשרק היה צריך. אצלנו (ואני עוברת ללשון רבים מפני שיש לי עוד שתיים שלוש ארבע חברות שחולקות איתי את הסיטואציה) בכלל לא ברור מתי ה"ילדים" יעזבו ועד אז, בכל פעם שהם מכינים איזו פסטה ואני לא מריעה הם מרגישים מרומים. האיגנציוס הזה, הגיבור, כבר לא כל כך מופרך וחוסר הנכונות שלו לזוז אפילו סנטימטר מאיזור הנוחות שלו, גם זה לא מאד נדיר היום. 

העלילה והאמא, אלה שני הדברים היחידים שמתפתחים בספר. כל היתר, אוסף הדמויות הביזאריות, כל אחת בדרכה, כולל הגיבור, נשארים בדיוק כפי שהם, מוגזמים, לא "יפים", מחזיקים בתפיסות עולם תלושות ואם הם מנסים להביא אותן לידי ביטוי הם משתמשים בפרקטיקות של אנשים שלא באמת דורכים על הרצפה, וכל היופי הזה מתואר בהומור מאד לא עדין, הרבה ממנו סלפסטיקי, תמיד על גבול האידיוטי אם לא מעבר לכך.

ואני נהניתי. אפילו הבנתי למה הוא הפך לאייקוני אצל חלק מהאנשים, באותה מידה שהבנתי למה יש כאלה שלא יוכלו לסבול את זה. כמו כוסברה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ברית של כסילים