איגנציוס ג׳ ריילי הוא כנראה אחת הדמויות הספרותיות היותר בלתי נסבלות שנתקלתי בהן. מיזנטרופ אנוכי וקולני, שקוע לחלוטין בעצמו, ובמצב השסתום שלו, זורע הרס וחורבן בכל מקום אליו הוא מגיע. אך עם זאת, אי אפשר שלא לחוש אליו אמפתיה מסויימת, אל חוסר היכולת שלו לחיות ממש במציאות, שגוררת אותו מאסון אחד למשנהו.
כמו דון קישוט, שחולם על ימי האבירים, כך איגנציוס משתוקק לחזור אל ימי הביניים, וממלא דפים על גבי דפים בהגיגיו הפילוסופיים, שקורעים לגזרים את כל העוולות והתועבות המרכיבים בעיניו את העולם המודרני. ״נפול נפלה האנושות מאיגרא רמה לבירא עמיקתה. כל שהיה לפנים קודש לרוח, היה עתה מוקדש לרווח. סוחרים ונוכלים השתלטו על אירופה; ׳השכלה׳ היה השם שקראו לבשורת המרמה שלהם״.
חייו הנזיריים של איגנציוס, בהם הוא מקפיד להימנע ככל האפשר ממגע עם העולם, נקטעים עקב מקרה שמחייב אותו, לראשונה בחייו, לצאת מהבית ולמצוא עבודה. מה שמפתיע, זה שאיכשהו הוא מצליח למצוא מעסיקים כל כך נואשים, עד שהם מוכנים להעסיק אפילו אותו. הדרכים יוצאות הדופן בהן איגנציוס בוחר כדי ״לבצע״ את עבודתו, והיכולת המוכחת שלו להזיק, הביאו אותי פשוט להתפקע מצחוק, ועבורי לפחות זה חוויה די נדירה בקריאה.
מלבד איגנציוס, אנו נחשפים לשלל דמויות צבעוניות, כל דמות הזויה בדרכה שלה. כמו מרבית האנושות, כך כולם מלבד איגנציוס שקועים בענייניהם הקטנוניים והיומיומיים, ברדיפה אחרי עוד כסף ועוד הכרה. עניינים ברומו של עולם זרים להם לחלוטין, ולכן הם רואים באיגנציוס חולה נפש במקרה הטוב, או מקור ללעג במקרה הרע. הסופר בוחר לצטט בתחילת הספר את ג׳ונתן סוויפט, ״כל אימת שגאון אמיתי נגלה לעולם, ידוע תדע אותו, לפי שהכסילים כולם חוברים נגדו בברית אחת.״
נהניתי מאד לקרוא, מדובר ביצירת מופת, וללא ספק אחד הספרים שיותר אהבתי בשנים האחרונות. דמותו של איגנציוס היא כל כך חד פעמית, והצפייה בעולם שלנו דרך עיניו הביקורתיות זו בהחלט חוויה ייחודית. הספר אף זכה בפרס פוליצר בשנת 1981.
לסיום, אחד הקטעים האהובים עלי, קטע מתוך מכתבו של איגנציוס בתגובה לתלונה של לקוח ״אנחנו הננו מפעל עסוק ודינמי, וכל מטרד וכל פניה חצופה ומיותרת, עלולים רק לחבל בשליחותנו. אם תציק לנו שוב, אדוני, עלול אתה לחוש בצריבת השוט על כתפיך העלובות.״
