המסקנה שלי לגבי ארבעת הספרים של פראנזן שקראתי היא שככל שיש בהם יותר עלילה כך הספר פחות טוב.
גדולתו של פראנזן היא היכולת להכניס משפחה לתוך מכונת שיקוף - לבנות דמויות אמינות ולתאר את היחסים ביניהם. יש לו כישרון לכתוב על פרטים קטנים ולא חשובים מבלי להעיק. כל זה כשהעלילה היא כרצועה דקה המשמשת לצורכי כרונולוגיה.
גם בספר הזה פראנזן מצליח להכניס את הקורא לתוך בית משפחה פרובסט. אך זהו ספרו הראשון והוא לא מלוטש מספיק, לא חד הבחנה מספיק, בוסרי מאוד. זה עדיין לא פראנזן של "התיקונים" ו"חרות" למרות שניתן לראות את הניצנים.
הכישלון הגדול של פראנזן בספר הזה הוא שהכתיבה היפה שלו נבלעת בתוך עלילה מוגזמת מדי, על הגבול של מדע בדיוני ומזכירה סרט פעולה אמריקאי דל תקציב. לעתים נראה כאילו זאת פארודיה על ספרי מתח.
ג'אמו, אמריקאית ממוצא הודי, מתמנה למפקדת משטרת סנט לואיס, עיר הנמצאת בשקיעה של עשרות שנים ומנסה להשיב לה את ימיה הגדולים. ג'אמו היא דמות אהובה אבל כשבעיר מתרחשים פיצוצים, יריות, חטיפות ומה לא, צצה לה תיאורית קונספירציה ונראה שידה בכל. במרכז העלילה עומד מרטין פרובסט ומשפחתו. פרובסט הוא איש עסקים מצליח ומוכר בסנט לואיס, כשהוא ומשפחתו נכנסים למערבולת של אירועים המאיימים על שלמותה.
למרות הכתיבה הקולחת יש בספר תיאורים בלתי קריאים של מיני עסקאות נדל"ן, של הפוליטיקה העירונית של סנט לואיס והיתרונות\חסרונות שבאיחוד העיר עם מחוז בלה בלה בלה. על אף מספר דמויות טובות שפראנזן בונה, יש הרבה דמויות משנה וקשה לעקוב אחריהן והקשרים שלהן אחת עם השניה.
ברור שפראנזן מנסה להכניס לספר ביקורת חברתית על ארה"ב: יחסי לבנים-שחורים, עשירים-עניים, הפשע המשתולל, השחיטות וכו' - גם זה לא ממש הולך לו. נראה שבתור ספר ביכורים הוא לקח על עצמו משימה יומרנית מדי.
סה"כ הספר בסדר, יש בו הרבה מלל מיותר ועלילה מנופחת אבל הסוף דווקא חביב.
אפשר לדלג עליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
