לפני שנים רבות יצא לי לקרוא ביקורת על ספר פילוסופיה פופולרית של הוגה צרפתי, ששמו לא זכור לי. האיש הציע לקוראיו לבצע סידרת ניסויים בחיי היומיום, אשר יישאו עימם תובנות פילוסופיות לחיים. אחד הניסויים שהועלו היה לגימת מים בזמן הטלת שתן בשירותים.. אף שהיה ברור לי שאיש לא ייפגע מהניסוי, עד היום כשאני נזכר בו, יש לי תחושה שרק מוח דקדנטי ממש יכול להמציא דבר כזה. נזכרתי באותה ביקורת ישנה בזמן קריאת 'אלמוות'. יש בכתיבה של קונדרה בספר זה משהו מאוד צרפתי, שלא לומר בני-ציפרי (שאמנם אינו צרפתי אבל שוחר תרבות צרפת מוצהר). מלבד הנרקיסיזם, מאחורי קול המספר יושבת פה מין רשעות דקה ומידה של ציניות ולעג ביחס למתקני עולם למיניהם, ביחס לנשים, וביחס לחולשות אנוש באופן כללי. באיזו התענגות פרוורטית הוא מתרפק על סיפורי הפרשות של דמויות היסטוריות נשכחות שמצאו את מותן כי שלפוחית השתן שלהן התפוצצה בשל התאפקות, או שהקיאו לאחר שללא ידיעתן אכלו את חיית המחמד שלהן. ואפרופו דמויות היסטוריות, הספר גדוש בניים-דרופינג של גדולי התרבות המערבית, ועתיר בהגיגים יומרניים עליהם ועל החיים באופן כללי. אין לי בעיה עקרונית עם כתיבה מסתית, אבל לטעמי משהו באיזון פה הופר, והפך לטרחני ומייגע.
כל תיאור העולם של קונדרה בנוי על דיכוטומיות: מוזיקת רוק מול מאהלר, אירופה מול ארה"ב, רוסיה מול צרפת, הרי האלפים מול הים, גברים מול נשים, איפוק מול היסטריה, גתה מול המינגוויי (הראשון אומר לשני "שכח לרגע שאתה אמריקני ותפעיל את המוח שלך", גיחי-גיחי). הבחירה להציג ככה את הקיום היא דמגוגית ושטחית. היא לא מכוונת להבנת העולם, אלא להשגת רייטינג, שהוא תמיד תוצר משולב של התנשאות וחנופה. אני לא בטוח עד כמה זה שונה מהנוהג המאוס הנפוץ בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות- הפניה לקהל הקוראים בגוף שני רבים. בעיני יש בזה משהו יהיר, ולא מפתיע שבשלב כלשהו קונדרה פשוט אומר לקוראים ישירות "אולי תטענו טענה נגדית... אינכם מבינים דבר". מתישהו בגיל ההתבגרות קראתי את "החיים הם במקום אחר" שלו ואהבתי מאוד, והוא עצמו מזכיר את הרומן ההוא בתוך 'אלמוות', במעין מחווה של טשטוש גבולות בין הספרות למציאות. אז כן, קונדרה וודאי יודע לכתוב, ויש בספר כמה סצנות יפות, אבל אותי הוא במידה רבה ייגע ועצבן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
