ביקורת ספרותית על אלמוות מאת מילן קונדרה
ספר טוב

---

לאחר לכתנו, כיצד נוודא כי השארנו חותם? כי נרשמנו בספרי ההיסטוריה או לכל הפחות נשארנו בלבבות אהובנו? האם בכלל ניתן להשפיע על כך? האם יש לזה בכלל חשיבות? אלו השאלות שמלוות את הרומן, התמה העיקרית שלו.

נפוליאון, אפלטון ומוצרט ייזכרו לעולמי עד. אני לעומתם, אזכר כנראה רק על-ידי קרוביי. ההבדל בינינו הוא ההבדל בין מה שקונדרה מגדיר כאלמוות גדול ואלמוות קטן.
אולם האם האופן בו ניזכר לעולמים תלוי אך רק בנו? לאו דווקא, כפי שמדגים קונדרה באמצעות סיפור אמיתי על מערכת היחסים שנרקמה בין יוהאן גתה ובטינה פון ארנים. הדעה הרווחת אודות הראשון, הושפעה רבות (ולמעשה סולפה) מהתכתבויות שבדתה בטינה עמו, ופרסמה כספר לאחר מותו. בטינה נכספה אל האלמוות הגדול, ונכונה הייתה לטפס על-גבי אחרים כדי להגיע לשם. גתה לא היה הקורבן היחיד, אלא גם בטהובן, ברהאמס ושומאן, אם כי איתם עוד עשתה חסד.

מרבית הדמויות של קונדרה מורכבות, ומלאות תוכן. אחת מהן היא הדמות הראשית, אגנס. בניגוד לכלל האדם, נדמה כי אגנס אינה כמהה לאלמוות, לא לגדול ולא לקטן. היא כמהה לחיי נצח עם עצמה, עם נפשה, ולא עם גופה ופניה כפי שהבריות מנסות לציירן.

לא רק שהאלמוות אינו שרוי בשליטתנו, אלא שההתעקשות עליו עלולה להביאנו לאלמוות מגוחך. קונדרה מדגים זאת באמצעות סיפורו של טיכו ברהה, שבמקום להיזכר כגדול האסטרונומים האירופאים, נזכר כמי ששלפוחיתו התפוצצה, מאחר שהתבייש להתפנות בעת סעודה בבית הקיסר. האלמוות אם כן, הוא פתלתל. הספר מרגיש כמו חשבון נפש של קונדרה עם עצמו, מין השלמה עם כך שגורל זיכרונו אינו בידיו.

חיוך אחד או תנועה יכולים לברוא סיפור שלם (כפי שקונדרה הדגים). אין זה מפתיע בהתחשב בכך שאף תנועה אינה בלעדית לאיש, אלא רק חיקוי שיושם כבר על-ידי מיליארדי אנשים. אולם אין בכך בכדי ליטול מהתנועות את קסמן - בניגוד לבני האדם, הן ייחודיות, ומסמלות מילים שאין ביכולתנו לבטאן.

בדומה ל"קלות הבלתי נסבלת של הקיום", גם הפעם קונדרה מבשר בטרם אמת וכדרך אגב, אודות מות גיבוריו, ובכך גוזל מאיתנו את חווית הרגש במלואה, שלמענה אנו קוראים. המגמה נובעת מהסגנון שלקח על עצמו קונדרה, כחלק ממאבקו נגד הספרות השמרנית.
אחת המנטרות הקבועות של עורכים ספרותיים היא שלכל דבר שנכתב צריכה להיות סיבה (שמקדמת את העלילה). אולם קונדרה כופר בסיבות וכופר בתבנית הספרותית השגורה. לדידו, המתח שמלווה את העלילה, אינה מסייעה לה ולמטרתה ולכן, יש לקטוע אותו באיבו.
איני מסכים עם בחירותו, ולטעמי לא רק שאינה מסייעת, אלא אף פוגעת בספריו (לפחות בשניים שהזדמן לי לקרוא). לזכותו יצוין, כי לפחות הפעם, המוות המבושר היה פחות טראגי (בהתבוננות מעמיקה ביצירה).

הרומן מכיל סיפור מסגרת בו קונדרה נפגש עם חברו. סיפור זה, נשזר בעלילה ומטלטל אותה. במהלך פגישתם, קונדרה מציין כי את הפרק השישי בספר, הוא עתיד לכתוב, ללא כל קשר לעלילה. אמירה זו נאמרת כמין התרסה כלפינו וכלפי הסופרים מהם הוא סולד, מתוך תחושת עליונות יהירה עליהם.
לרוב אני אוהב שקונדרה משלב עצמו בספריו, אולם הפעם, זה לא עשה עמו חסד.

המסות של קונדרה הן חלק בלתי נפרד מהספר, הן משבחות את העלילה אך גם קוטעות אותה.
חלקן גדולות ומלוות את הסיפור כולו, וחלקן קטנות ואזוטריות, עד כדי כך שגם קריאה שנייה ושלישית לא תבטיח את הפנמתן. הרומן נפתח ביריית זינוק ראויה, אך דועך מאוד לקראת סופו.

בשלהי הספר, טוען פול שאין טעם בליטוש היצירה על-ידי האמן, בלאו הכי האדם הממוצע אינו ישים לב לניואנסים, וכנראה ייתפס (בדומה לאלמוות) רק לשבריר ממנה.
נדמה כי קונדרה משתמש בפול, כתירוץ לעצמו ולנו מדוע רומן אינו חייב להיות מושלם,
והרומן הזה אכן אינו היה מושלם.

לחובבי קונדרה ומסותיו בלבד (וגם זה לא בטוח),

שלושה וחצי כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על אלמוות