הכול מתחיל כאשר מייג'ור קשישא מנבא בחלומו נבואה בה בעלי החיים ימרדו בבני האדם וכל חיות אנגליה יזכו לגאולה בדמותה של השתחררות משרשראותיהם הכובלות של בני האדם.
בעלי החיים שבחוותו של ג'ונס העדים לנבואה זו חשים התרוממות רוח ומתפעם בתוך ליבם כוח מחודש והם מחליטים לעשות מעשה- למרוד במר ג'ונס ואנשיו.
המרד מסתיים ובעלי החיים מתחילים לבנות לעצמם, עקב בצד אגודל, את חייהם החדשים במו ידיהם. לא עוד שוט שיצליף על גבם, לא עוד מנות מזון מצומצמות, לא עוד שיעבוד בידי בני אנוש שידם אינה מקלה על בעלי החיים.
בני חורין במלוא מובן המילה. הכנת המזון בעצמם, בניית המשקים, עידור האדמה. הכול-הכול יעשה באמצעות טלפיהם של בעלי החיים. בכוחות מאוחדים יבנו לעצמם את עתידם ויזכו להרוות נחת מעמלם למען עצמם ולא למען אף אחד אחר.
יותר מכך, בעלי החיים מגדילים ראש וחולמים על חברה שיוונית, בעלי החיים מטים שכם אח לרעהו ותורמים כל מה שנדרש כדי שהחיזיון ירקום עור גידים לכדי מציאות ממשית ולא חלומות הטמונים במגירה.
הפירמידה המושתת על עקרונות הבהמיזם צומחת לגובה ככל שהימים עוברים להם ביעף וכל בעל חיים מגיד לעצמו שאין מי שימוטטה לפיסות-פיסות של חוסר וודאות. הרי האויב מוגר. בעלי החיים שולטים ביד רמה ובזרוע נטויה. הם שליטי החווה. לא עוד אחוזת אדונים אם כי אחוזת בעלי החיים העובדים וחיים זה עם זה בצוותא מעוררת קנאה הן בבעלי חיים בחוות אחרות והן בבני אדם שלא השכילו להגיע לרמת תבונה חייתית כמו בעלי החיים שלנו שהצליחו לדלג מעל לחילוקי דעת עיקשים, אי-הסכמה קדחנית, אגואיזם, בטלנות ולקטוף כפרי אדמדם ותאוותני את משאת ליבם של המונים: חברה שיוונית שכל אחד תורם לפי צורכו ומקבל את שכרו שהוא רב לאין שיעור, נפשית, רוחנית ופיזית בה בעת. סיפוק מן עבודת הכפיים שטובה לפיתוחם של השרירים וחוזקם של הרגליים, וסיפוק נפשי על תרומה כדאית שמניבה שכר הגון לעמל הפיסי.
האומנם?
כפי שרשמתי, בתחילה הכל עובד על פי הספר. בעלי החיים עומלים על משמרתם בעבודה סזיפית יתרה, אך בניגוד לעבודתם אצל בני האנוש, ישנו תוצר חיובי וכבר בימים הראשונים נישאים ניצנים לפרות עמלם. הם חשים סוף-סוף זוכים הם להיכנס אל נחלה היעודה. חלקם אף רוכשים השכלה ולומדים לתפעל מכונות ולהבין כיצד לנהל חווה.
שבעה חוקים נכתבים על קיר אחד הדירים שהם בגדר עשרת הדיברות הבהמיות שעל כל בעל חיים יש לשננם על-פה ולקעקע אותם בנפשם:
1. כל הולך על שתיים- צר ואויב.
2. כל הולך על ארבע ובעל כנף- חבר ורע.
3. לא ילבש בעל חיים בגד.
4. לא ישתה בעל חיים משקאות חריפים
5. לא יקום בעל חיים על רעהו להרגו.
6. כל בעלי החיים שווים.
למראית עין חוקים נאים לכל דורש, מנוסחים לעילא ועילא ומקובלים על כולם. אין כמעט מי שימרה פיו למשמע החוקים. אך כפי שהנכם יודעים: דיבורים לחוד ומציאות לחוד.
ככל שהימים, השבועות והחודשים חולפים מתעוות חוק אחד ואחריו עוד חוק ולאחריו עוד אחד ועוד. החזירים, שהם בעלי החיים אשר השכילו חקור, למוד ודעת מכופפים את החוקים לטובתם שלהם ואט אט נושרת לה שכבת עור נוספת עד שרוב-רובם בטלים ומבוטלים.
זה מתחיל בכפיפת חוק פשוט, כביכול: לא יקום בעל חיים על רעהו להרגו. החזירים מעלימים עין באמתלה שמדובר בבוגדים ולכן יש למצות עימם את הדין...אחר כך החוק בגין איסור על משקאות חריפים...וכן הלאה...
עד שבעלי החיים מוצאים עצמם מבולבלים ונמצאים בתוך מעגל סגור שאין יוצא ואין בא. מעין מעגל עבדות ושיעבוד , לופ אינסופי של העמדות פנים, תחככים וחוסר אונים, חוסר אונים שהביאו אותו על עצמם עקב שתיקתם הרמה. למרות שהם מרגישים שישנו שינוי הקורה מתחת לפני השטח, מתחת לחוטמם ממש, הם אינם עושים דבר בכדי להתנגד עקב העובדה הידועה:
"אולם בהשוואה לימי ג'ונס, המצב היה טוב יותר"
לאט לאט, בין השיטין, בעודם נמצאים בתוך סחרחרת בלתי ניתנת לעצירה, בעלי החיים נחשפים אל פני הדברים כהוויתם ואנו, הקוראים, נחשפים אל המילה חזיר כמושג ולא רק מילה שכל מטרתה לתאר בעל חיים. המלחמות הניתשות בין בני האדם ובעלי החיים נמשכות בעוז. מתחילה בנייתה של טחנת כוח פעם אחר פעם וכל השנים הללו, מאז המרד הגדול של בעלי החיים על האדם, מטפטפת לה ישות חדשה, מתווצר לו אויב חדש-ישן שבעלי החיים כלל אינם מודעים לקיומו, שהם כלל לא עדים לו או לכל היותר לא חפצים להיות עדים לגדילתו ותפיחתו.
אין האויב חודר מן החוץ לפנים. הוא מצוי בינם לבין עצמם, כעלוקה המוצצת את דמם והם מאפשרים לה בביצוע מלאכת מציצתה הדשנה והערבה. אויב המפזר לכל מאן דהו הבטחות שקריות, צווח צווחות קולניות על ניצחון, תעמולה דיקטטורית כנגד תבוסה ומפלה ניצחת של אחוזת בעלי החיים. ריסוס רעלנים המסתכמים בהשמצתו של אויב חזירי ואנושי כאחד אך הכול הבל הבלים ואין זה המצב.
ובסוף, כאשר מתגלה האמת. ומתחוור לבעלי החיים המצב לאושרו. אין בנמצא מה לעשות. הם עמוק-עמוק בתוך הבוץ, בוץ של אדישות ותמימות והליכה אחר העדר, עדר שוטים מוחלטים.
וסיפור זה, אגדה קטנה זו, היא למעשה סיפורנו שלנו. אלגוריה על האדם עצמו כאשר הוא מאמץ לו דמות חזירית ולא אנושית.
יצירה מזערית אך בועטת, שגורמת לתרעומת ולתזוזה בחוסר נוחות בתוך הכיסא וקריאת השתאות והמולה ומלמול: כיצד החיות לא שמו לב? כיצד היו כה נבערות מדעת והעדיפו לשתוק ולא להקים קול זעקה נחרדת על המתרחש סביבן? מדוע העדיפו לפחוד מפני נחת זרועם של הכלבים ולא לנסות לסכל את נסיעתה של כרכרת העבדות והמוות מזה שנים?
ואז, בסוף הספר, בעצם נופל האסימון במלוא העוצמה ומקים קול שאון: החיות הללו אינן בהכרח חיות. הן בני אדם כמונו, בשר ודם. הן מייצגות את האדם על כל גווניו בקשת האנושית והענקית למכביר- הפחדן, הנצלן, מעלים עין, תככן, זקן שחושב שהעבודה היא מחיה אך בעצם היא ממיתה כשמדובר בעבודת יתר המכרסמת ומכלה את הגוף ואיבריו הנלווים.
כולם-כולם, ללא יוצאים מין הכלל, ערב רב של בעלי חיים הגודשים את עמודיו המעטים של ספר זה, החזיר נפוליאון שאוחז ביד רמה את נתיניו, הסוס גברתן הקשיש שאהבתו לעבודה ואמונתו השקטה בנפוליאון מפילות אותו למשכב, תלתלנית הסוסה שליבה יוצא אל גברתן הטוב, המנומס והמיטיב, הכלבים שנחטפו ומתפקדים כשומרי ראש תמידיים- כולם אנחנו.
ספר חובה לכל אדם באשר הוא שמציב בפנינו אמיתות על גזעו של האדם. האדם שהוא בעל החיים האכזרי והגרוע ביותר מכל בעלי החיים הסובבים והמתקיימים בעולמנו.
לאחר תום הקריאה אני מעיפה מבט בעיניים הניבטות אלי מין הכריכה וצמרמורת אוחזת בי. עיני חתול ירקרקות המביעות שנאה וחשיבות תהומית אשר מקבלות משמעות רבה יותר. משמעותן האמיתית.
" היצורים שבחוץ העבירו עיניהם מני חזיר אלי אדם ומני אדם אלי חזיר. אך כבר אי אפשר היה להבחין מי הוא זה ואיזה הוא"
"בפעם זו האחת הסכים בינימין להפר מנהגו וקרא לפניה את הכתוב על גבי הכותל. לא הייתה שם אלא דיברה אחת ויחידה, וזו לשונה: " כל בעלי החיים שווים.
אך יש בעלי חיים שווים יותר."
![חוות החיות [1992]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers55/553082.jpg)
