גיבור הספר הוא נער בן 16, הולדן קולפילד, שלימודים הם לא ממש הצדק החזק שלו. הסיפור מתרחש בניו יורק, לאחר שהחליט לעזוב את בית הספר בשבת בלילה, בשלושת הימים הבאים שלפני חופשת חג המולד.

אפשר לחשוב שהולדן הוא מיזנתרופ גדול, ואולי זה נכון לרמה מסוימת, הוא בהחלט יכל בכמה דק של שיחה עם בן אדם למצוא בו הרגלים שהוא ישנא ומספיק סיבות טובות לתעב אותו, ובכל זאת אני חושב שמעל הכל הוא פשוט שונא את מה שעולם המבוגרים מייצג, והוא עצמו בסהכ נער צעיר מבולבל שמחפש את עצמו במציאות זרה. לטענתו אנשים, בעיקר מבוגרים, אף פעם לא שמים לב, באמת, לשום דבר, רק כשמתחשק להם או כדי לעשות רושם ואם יש סיכוי שהם ירוויחו משהו מהעניין. עולם של חיוכים מזויפים, של אינטרסים, של צביעות וסנוביות, עולם בו התמימות מתה.

"בין השאר תגלה שאינך הראשון שהתנהגותם של בני-האדם עוררה בו מבוכה, פחד ואפילו סלידה. הרבה אנשים סבלו ממצוקה נפשית ורוחנית כמוך..."

הולדן אמר שהדבר שהכי מלהיב אותו בקריאה זה ספר שכשאתה מסיים לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכל לתת לו צלצול כל פעם שמתחשק לך. במקרה הזה אני לא בטוח כמה הייתי מעוניין להתקשר לסלינג'ר, אבל את הולדן אהבתי, התחברתי אליו והזדהתי איתו ואליו כן רציתי לצלצל כשסיימתי לקרוא. אהבתי מאוד את הכנות הבלתי מתפשרת שלו שעומדת עירומה אל מול העולם, אל מול המבוגרים והזיוף שנשפך מהם, טיפה אחרי טיפה, כמו המיץ שמצטבר בתחתית של שקית זבל. ויותר אהבתי את הרגישות שלו כלפי אנשים שהוא פגש במהלך שלושת הימים שלו בניו יורק, מאחורי הארשת המדוכאת שלו, האדישה, השנאה והניכור יש בו צד רחום ורגיש, הוא גם מתחשב ומאוד חשוב לו שלא לפגוע באחרים וזה בא לידי ביטוי בסיפור כמה פעמים.

“יש דברים שהם צריכים להישאר כמו שהם, שאפשר יהיה לתקוע אותם באחד מארונות-הזכוכית הגדולים האלה ופשוט לעזוב אותם במנוחה…”

הולדן מדבר על הילדות ועל הכמיהה להישאר ילד ולא לעשות את המעבר הנתעב והמדכא הזה לעולמם המנוכר והאנוכי של המבוגרים, ממנו הוא כל כך סולד. הוא חוזר כמה פעמים על משפט מהשיר "הולך בשדה השיפון" מאת רוברט ברנס. רק שהוא, בטעות, מחליף מילה אחת במשפט ובמקום "אם אדם פוגש אדם בשדה השיפון" הולדן אומר "אם אדם תופס אדם…” הולדן מציין שהחלום שלו זה להסתובב בשדה השיפון איפה שמשחקים ילדים קטנים ואין אף מבוגר אחד, חוץ ממנו כמובן, והוא עומד בקצה של צוק והמטרה שלו היא לתפוס את הילדים שרצים לפני שהם נופלים, נופלים אל עולם המבוגרים, הוא רוצה להיות התפסן בשדה השיפון.

יש רגעים משעממים, לא הרבה, ועדיין, אותם רגעים מתגמדים ונשכחים בעיקר בזכות דמותו של הולדן הנער המתבגר הקלאסי שמורד במוסכמות. הספר בהחלט תפס מקום ברשימה של יצירות ספרותיות שאסור לפספס. פעם שניה שאני קורא את הספר, לא זכרתי הרבה ממנו מאז, כל מה שזכרתי היה את דמותו של הולדן ושמשהו בו תפס אותי, הוא ליווה אותי הרבה אחרי ואני שמח שקראתי את הספר שוב והצטרפתי אליו מחדש אל שלושת הימים שהעביר בניו יורק, הוא בהחלט דמות בלתי נשכחת.

בעיניי הספר הכי טוב שקראתי, פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא וגם לא רציתי שייגמר. עד קריאת הספר מחשבות רבות שעברו בראשי על החברה שסביבי נראו לי כרשעיות ומוגזמות ותהיתי לי: ״איך רק אני רואה את הצד המזוייף בזולת?״
אבל הספר הבהיר לי שגם בארה״ב של שנות ה50 וגם בכל תקופה בהיסטוריה היו אנשים שראו את המיינסטרים כעלוב ועדרי, וזה בעיניי המסר החזק ביותר מהסיפור, כמובן שישנו את הפן ההתבגרותי והמוטיבים החוזרים הנהדרים, כמו לדוגמא: ״ לאן הברווזים עפים כשהאגם קופא?״ מוטיב שהזכיר לי את הסדרה האהובה עליי ״הסופרנוס״ ושעשע אותי במידה מסויימת. אבל אני מאמין שכל אחד יכול למצוא את עצמו בספר הזה ולא סתם הוא נכלל בסילבוס של לימודי ספרות לתיכון, ניתן להתאים לו משמעויות, אישיות וחברתיות.
כעת אני מצפה לזמן בו הספר יישכח מזיכרוני ואוכל לקרוא אותו שוב.
נ.ב. - הספר כנראה לא ידבר כל כך אל אלו שלא יזדהו עם רגשותיו ומחשבותיו של הגיבור.
אך מי שכן יצליח להבין קצת מהתחושות שעל ליבו של הולדן קולפילד לא יוכל להוריד את הספר לרגע.

הדבר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה.

לכאורה מדובר כאן על הרפתקאותיו המפוקפקות של נער בן 16, לא ממש מאוזן בנפשו, מיזנטרופ ולא יוצלח. הוא לא מחזיק מעמד במסגרות, יש לו קשיים חברתיים הן עם בני גילו והן עם "המבוגרים". על אף היותו צעיר, הוא כבר הספיק לפתח חיבה יתרה לטיפה המרה והקיבולת שלו לא הייתה מביישת פועל פחם בריטי, המבקר קבוע בפאב. הוא אינו יציב ונוטה למצבי רוח קיצוניים – יכול להתפרץ בבכי או להתנפל על בן שיחו בפתאומיות. הוא נער שוליים, אם כי לא במובן הקלאסי של המילה.

הוא מכסה את פגיעותו ועדינות נפשו בציניות וגסות מעושה. רק לאחותו הקטנה פיבי שמורה פינה של כנות ואהבה אינסופית בליבו. הוא איבד אח שהיווה דוגמה וסמכות עבורו, אך נראה כי לא ניתנה לו האפשרות להתמודד עם האובדן הזה ולהכיל את המוות. עושה רושם כי צערו נדחק עמוק פנימה לתוך מעמקי נשמתו. אך המועקה לא נעלמה – היא עוקצת, שורטת ומערערת את נפשו של הולדן שטרם הספיקה להתעצב.

הולדן אינו מסוגל להשתלב בעולם בו הוא חי. למעשה הוא מהווה אנטיתזה להצלחה באותו עולם: לרוב אין לו מטרות של ממש ואין הוא מצליח לסיים דבר כהלכה, בין אם כתוצאה מהתנהלותו הוא או מתוך צירוף מקרים מוזר כלשהו.

במסעו באה לידי ביטוי ביקורתו על חברת השפע האמריקאית הפוסט – מלחמתית. מה שמאפשר לביקורת זו להיות נוקבת , ברורה ומזוקקת כל כך זהי העובדה שקולפילד עודנו נער שטרם ידע את עול ההתמודדות עם החיים הבוגרים עצמם, בייחוד נער כה לא שגרתי. הוא לא נשאב לתוך החיים האלה, על כן הוא לא חלק מהם, הוא לא חייב להתאים עצמו לחוקי החברה. המבט הזה "מן הצד" שלו בעידן הקונפורמיזם העדרי של שנות ה- 50 של המאה העשרים הוא ייחודי ומהפכני, בטח לאותה התקופה.

הסתכלותו של הולדן קולפילד על העולם היא בוסרית וישירה. אהבתי במיוחד את מוטיב הברווזים – הוא תוהה לאן עפים הברווזים כשהאגם קופא. אולם בני שיחו הבוגרים אינם מוכנים לדון עמו בשאלה הזו ואף דוחים אותו בדרך אגרסיבית למדי. בכך מתבטא חוסר היכולת שלנו, בני החברה הקפיטליסטית לעבד, להכיל משהו שלא מביא לנו תועלת, לא "מקדם" אותנו לשום מקום כביכול. מעניין ששאלתו זו של קולפילד מופיעה בשיר "דון קישוט" של דני סנדרסון, כי אני ראיתי גם בקולפילד את של דון קישוט שנלחם בטחנות הרוח של החברה – טחנות רוח שאין לו שום סיכוי לנצח.

דברי החכמה של המבוגרים לשכנע או להחזיר "לדרך הישר" מתגלים כחסרי תכלית. אנו מתמכרים להטפות המוסר האלה לילדינו או כל מי שאנו מעוניינים לחנך. סלינג'ר מדגים זאת היטב כשקולפילד מאזין למר אנטונלי. כל רצונו של הנער הוא ללכת לישון, אולי לשמוע כמה דברי נחמה ולא את נאומו של אנטונלי המאוהב בקולו המדבר, אף שקולפילד מחבב את האיש.

האמירה הברורה של הספר כנגד הקונפורמיזם בחברה של שנות ה - 50 ובכלל, השיח החופשי שלו על מין בגיל הנעורים, סימנו אותו כרומן מחאה שלימים שימש השראה לדור הביט ותנועות המהפכה של אמצע – סוף המאה העשרים. אולם הקטע המרגש ביותר בספר הוא דווקא כאשר קולפילד נאלץ כנגד רצונו לקחת על עצמו את תפקיד "המבוגר".

ספר אלמותי ויחיד במינו, הגם שמבחינה ספרותית הוא לא פסגת היצירה בלשון המעטה.

הצלחת "התפסן" איפשרה לסלינג'ר לברוח מהצלחתו הוא – למצוא מפלט בביתו – מבצרו בקורניש קונטיקט, משם מיעט לצאת, להתראיין ובכלל. הזכיר לי במשהו את התנהלותו של אריק איינשטיין ז"ל.

כשגיליתי שהשם של הספר קיבל השראה משירו של רוברט ברנס התעצבתי קצת. ברנס הוא משוררה הלאומי של סקוטלנד ןלא בכדי – שירתו רעננה, רומנטית, שופעת רוח נעורים והומור בריא. מסיבה כלשהי היא לא תורגמה לעברית (לפחות אני לא מצאתי וחיפשתי לא מעט). אני אישית מאוד אוהב אותו ולכן אמליץ לכם בחום לחפש את השיר
Comin' Thro' the Rye -עם תרגום לאנגלית לפחות - ודמיינו את זה במבטא סקוטי חינני.

כבר כתבתי ביקורת על הספר הזה בעבר, זה עם הכריכה הכחולה. אז למה אני בכל זאת בוחר לכתוב ביקורת נוספת על הספר? האם זה בגלל שקראתי אותו פעם שנייה? לא. ואני גם לא אקרא אותו פעם שנייה, כי אם הייתי קורא אותו פעם שנייה, מה שהוא היה עושה לי כנראה היה רחוק ממה שהוא עשה לי בקריאה הראשונה, ואני לא רוצה שזה יהרוס לי (וגם כי אני בדרך כלל לא נוהג לקרוא ספרים יותר מפעם אחת).
החלטתי לכתוב פעם שנייה על הספר, למרות שלא קראתי אותו פעם שנייה, כי נתקלתי פתאום בביקורת של ג'ים עליו, שהזכירה לי פתאום את הספר - ויחד עם זה גם העלתה בי זיכרונות.


'התפסן בשדה השיפון' הוא ספר שקוראים רק פעם אחת בחיים, והפעם האחת הזאת היא משהו מיוחד - לפחות אם קוראים לך 'זה שאין לנקוב בשמו'.
ולמה? בשביל לענות על זה, אני צריך להסביר לכם קודם כל מי זה בדיוק 'זה שאין לנקוב בשמו'.
'רגע', אתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו, 'אנחנו הרי יודעים מי זה 'זה שאין לנקוב בשמו'! זה מי שברגע זה אנחנו קוראים את הביקורת שלו על 'התפסן בשדה השיפון'. זה מי שהכינוי שלו הוא זשל"ב. זה הילד הזה בן ה-17 (שבדיוק היום יש לו יום הולדת, דרך אגב) עם השוקולד שמרוח לו על כל הפנים, ושהתחזה בעבר לזקן בן 100. זה האופטימי הזה שחושב שעדיין יש סיכוי לשלום ולעולם בלי מלחמות.
כן, אין ספק שאתם מכירים אותי די טוב. אבל יש עדיין איזה פרט אחד שקשור אליי ולחיי האישיים שאתם כנראה פחות מכירים - פרט שיש לו גם קשר הדוק לתפסן בשדה השיפון ולהולדן קולפילד גיבורו.
כשאספר לכם על הפרט הזה, תבינו הכל: למה כל כך אהבתי אותו כשקראתי אותו לפני כשנתיים כשהייתי בחטיבה עד שאפילו החשבתי אותו ל"אחד מהספרים הכי טובים שקראתי אם לא ה-", למה כנראה פחות אתחבר אליו עכשיו, ולמה אני חושב שהולדן קולפילד הוא הכפיל שלי ושהסיפור שלו הוא בעצם הסיפור שלי.


***

התקופה של כיתה ט' היא ללא ספק הייתה התקופה הכי קשה שעברתי בחיי - לפחות בבית הספר. בתקופה זו הרגשתי בודד יותר מתמיד, וכל יום בבית הספר הרגיש לי כמו נצח, ופיללתי כבר לסיומו. לא באמת היו לי חברים, למעט חבר אחד ויחיד, ואם זה לא מספיק ואלוהים רק רוצה לעצבן ולהציק, יצא שאותו חבר אחד ויחיד לא למד יחד איתי בכיתה באותה שנה. וכך, נתקעתי בבית הספר עם שלושה סוגים של תלמידים: 1. כאלה שהציקו לי וניצלו את האופי השקט והרגוע יחסית שהיה לי ושבדרך כלל לא נהג להתפרץ בזעם (בדרך כלל, כי מתישהו באיזשהו שלב לא יכולתי לסבול יותר את ההצקות שלהם, וכמו פצצה מתקתקת, שאחרי הרבה זמן שהיא רק מתקתקת ומתקתקת, מתישהו באה ההתפוצצות, ואותם תלמידים מעצבנים נוכחו לדעת שהיא יכולה להיות מאוד מאוד כואבת) 2. כאלה שהיו ניטרליים - כלומר, לא הציקו לי, אבל גם לא היה אפשר ממש לקרוא להם 'חברים' (והם היו בעצם הרוב). ולקבוצה השלישית השתייך רק החבר האחד שלי.
גם המורים, שלמרות שאת חלקם חיבבתי והם ידעו להתנסח היטב, נראה היה שהם היו די אדישים לתלמידים והיו רק מלמדים ומלמדים ולא נותנים הרבה יחס אישי (דבר שהייתי כה זקוק לו באותה תקופה, ומשום מה לא ידעתי איך לבקש אותו) - מה שרק הוסיף על תחושת הבדידות שלי. טוב, אולי חוץ ממורה אחד - המורה לאומנות - שחיבב אותי מאוד (אבל זה, כמובן, לא הקל בהרבה על התחושה שלי באותה תקופה).
בהפסקות, שנדמו ארוכות כמו השיעורים, לא היה לי מה לעשות, והיו הפסקות שבהם נאלצתי בעל כורחי להסתובב עם הילדים מהכיתה ולהיתלות יחד איתם על העמוד ולעשות 'מתח' - גם שם הרגשתי די בודד ולא קשור. אפשר לומר ששתי הדברים הטובים היחידים שיצאו לי מההיסתובבות הזו, הם: 1.שזה העביר לי את הזמן בהפסקות, ו- 2.שהייתי בכושר מצויין.
הבדידות הזו, שחשתי בכיתה ט', בעצם יצרה בי את יצר המרידה - תחושה בועטת כזאת, של רצון כמעט בלתי נשלט למרוד בכל דבר: בבית הספר, בתלמידים, במורים ובהורים ובכל המבוגרים שאומרים לי מה לעשות, ובנורמות החברתיות שעליהם גדלתי.
המרידה הזו, באה לידי ביטוי, בין השאר , בכך שעוד לפני שהיה מסתיים יום הלימודים (בדרך כלל שעתיים או שלוש שעות לפני) הייתי מבריז מבית הספר, יוצא ממנו והולך הביתה. אבל לא דרך השער של השומר, שאמנם היה פתוח לרווחה, אך השומר היה מאוד קשוח ולא היה מרשה לתלמידים ללכת הביתה ככה סתם בלי סיבה, אלא דרך החומה. הייתי מתחמק מעיניי הנץ של השומר, וכמו גנב, הייתי מטפס על החומה, ואז קופץ למטה, ועובר לצד השני - "הצד של החופש", ככה קראתי לזה. אני, דרך אגב, לא הייתי היחיד שהיה נוהג להבריז מבית הספר בשיטה הזו: הרבה תלמידים אימצו לעצמם מן טכניקה כזו, שמטרתה הייתה בעצם לעבור את החומה יותר בקלות, כי היו גם אנשים נמוכים או כאלה שלא היו כל כך בכושר, אז מה שהם עשו, היה להגניב כיסאות מתוך כיתות בית הספר, ולהציב אותם למטה, כדי שיעזרו להם בטיפוס, וגם אני נעזרתי בהם. אבל בניגוד לאותם תלמידים, שהסיבה שהם הבריזו מבית הספר הייתה בטח בגלל שסתם לא היה להם כח ללמוד, אצלי הסיבה הייתה יצר המרידה שלי, שנבע מתחושת הבדידות שחשתי.
משום מה, למרות הכל, הציונים שלי בתעודה של סוף שנה היו לא רעים בכלל, בלי אף נכשל (היה רק ציון אחד בפיסיקה, שהיה גבולי - 55 - אבל האמת היא שציפיתי להרבה פחות, בגלל שכל שיעור הייתי נירדם), ועם ממוצע 80.

בכיתה י' עברתי לבית ספר אחר, בעיר אחרת. טוב הרבה יותר מהקודם, ושבו אני המשכתי ללמוד גם השנה, ואמשיך ללמוד גם בשנה הבאה: הציונים שלי השתפרו פלאים (מממוצע 80, לממוצע 90). המורים, שנתנו לי בו יותר יחס אישי, אפילו אמרו עליי שאני גאון - משהו שאף אחד לא היה אומר לי עד אז, אולי חוץ מההורים שלי, אבל זה לא כל כך נחשב. היו לי מיליון חברים (טוב, לא באמת מיליון. זה רק מספר טיפולוגי, סימלי. פשוט היו לי הרבה חברים). והכי חשוב - לא חשתי יותר בדידות. בשנה אחת, השתניתי בקצב כזה, שלא השתניתי כך במשך כל כך הרבה שנים. פתחתי דף חדש מצד אחד, ומצד שני ניתקתי כל קשר עם חיי הקודמים (למרות שעם החבר האחד שלי אני עדיין בקשר, אבל לא הרבה. נפגש איתו בערך פעמיים-שלוש בשנה). ומאחד שכל הזמן היה רק מורד ומורד, הפכתי, למה שנקרא, 'ילד טוב' - כזה שעושה את מה שהמורים והמבוגרים אומרים לו לעשות (וזה אולי מסביר את כל הציונים הגבוהים שיש לי).
טוב לי בבית הספר החדש: 9 שעות שם מרגיש לי בערך כמו חצי מזה בבית הספר הקודם. בהפסקות כמעט תמיד יש לי מה לעשות (וגם כשאין, ואני סתם נשאר לשבת בכיתה, אני לא מרגיש בדידות ורצון עז לברוח משם), ואני חוזר הביתה תמיד בזמן, ולא לפני הזמן.
אבל אל תטעו: זה לא שאין לי אף זיכרונות טובים מבית סיפרי הקודם. יש ועוד איך. אבל, באופן כללי, תמונת המצב הייתה די עגומה, ותמיד אנחנו, גם האופטימיים ביותר שבינינו, נוהגים לתת יותר משקל לדברים הרעים מאשר הטובים. טוב שהכל מאחוריי.

לפני שבועיים, הלכתי לבקר בבית סיפרי הקודם. חשוב שתדעו שבית הספר הזה כבר ניסגר ולא לומדים בו יותר, ולכן, כשהגעתי לבקר, לא נכנסתי דרך השער של השומר, כי השומר לא היה והשער לא היה פתוח, אלא נכנסתי לבית הספר בעצם בדרך שבה כל הזמן יצאתי ממנו: דרך החומה.
כשנכנסתי, נראה בבירור שבית הספר היה נטוש: לא הייתה בו נפש חיה מלבדי, וכתוצאה מכך אף אחד כבר לא טיפח את השיחים שהיו צומחים בבית הספר, ועכשיו כשביקרתי שם, העשבים היפים והמטופחים הפכו להיות לעשבי פרא קוצניים, שטיפסו אל על, ולקח לי קצת זמן לפלס לי דרך בין כל זה. בקושי היה שטח אדמה שהיה אפשר ללכת בו, מרוב השיחים שהשתלטו על כל פיסת אדמה טובה. לבסוף, כשסיימתי את כל זה, הלכתי לבקר בכל מני מקומות ברחבי בית הספר, שבהם שיחי הפרא התקשו יותר להשיג שליטה, למרות שגם שם היו לא מעט כאלה - וכשביקרתי באותם מקומות, פתאום תקפה אותי הנוסטלגיה: עלו לי פתאום כל הזיכרונות מימי בית הספר, גם הטובים יותר וגם הטובים פחות - כל מקום הזכיר לי משהו, אירוע מסויים. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל ממש נהניתי מהביקור. זו תחושה כיפית כזאת להיות בבית ספר נטוש, שלשם שינוי אין בו אף תלמיד או מורה, ושרק נשמעים בו ציוצי הציפורים הכל כך ערבים לאוזן. כל זה גרם לי לדמיין כאילו אני לבד בעולם, ובעולם אין צרות. ולהיזכר פתאום בכל הזיכרונות האלה, שגם הגרועים ביותר נראים פתאום לא כל כך נוראיים כתוצאה מההשפעה החיובית שעושה הנוסטלגיה על אנשים, היה משהו מדהים.
זה יישמע ממש אירוני, אבל דווקא עכשיו, באותו ביקור שלי בבית סיפרי הקודם, כשהייתי בו לגמרי לבד ולא היה בו אף אחד מלבדי, מכל הפעמים שבהם הייתי בבית הספר, הרגשתי בו הכי פחות בודד שיש.


***

אז עכשיו, לאחר שפרשתי בפניכם את תולדות חיי, אציג את התשובות לכל אחת מן השאלות ששאלתם את עצמכם לפני שסיפרתי לכם עליי את מה שסיפרתי:

1. למה אני חושב שהולדן קולפילד הוא הכפיל שלי, ושהסיפור שלו הוא בעצם הסיפור שלי? מפני שגם הוא, בדיוק בדיוק כמוני בכיתה ט', הוא דמות מורדת. וגם הוא, בדיוק בדיוק כמוני, שנא את בית הספר יותר מהכל, והבריז ממנו הרבה, אפילו יותר ממני. כשקראתי את הספר בפעם הראשונה (והאחרונה, לפחות בינתיים) שהייתה, בצירוף מקרים מדהים, בכיתה ט' (וגם את הביקורת שלי עליו כתבתי כשהייתי בכיתה ט', מיד אחרי שקראתי את הספר), ולכן ההזדהות שלי עם קולפילד הייתה מוחלטת. הרגשתי שאני זה בעצם הוא, והוא זה בעצם אני. זהו, יותר מזה אני מתקשה למצוא מילים נוספות כדי להגדיר את התחושה הנפלאה הזו של ההזדהות עם דמות מתוך ספר.
2. למה כל כך אהבתי אותו, עד שהחשבתי אותו ל"אחד מהספרים הטובים שקראתי, אם לא ה-"? בדיוק בגלל מה שכתבתי בסעיף מספר 1 (בגלל ההזדהות) + עצם העובדה שזה ספר שפשוט כתוב כמו שצריך (כלומר, כתיבה כמו של נער מורד כזה), ועם עלילה מצויינת.
3. למה אני חושב שלקרוא אותו בפעם השנייה לא תהיה כמו לקרוא אותו בפעם הראשונה? בגלל שהשתניתי. פשוט ככה. בגלל שאני כבר לא אותו נער מתבגר שטוף ההורמונים שמורד בכל מה שזז שהייתי, אלא נער רך יותר, כזה שקיבל פתאום באמצע החיים כף גדושה בדבש ושאין לו מה להתלונן על זה אז הוא פשוט אוכל ממנה ולכן הוא גם עושה כל מה שמבקשים ממנו לעשות מבלי לשאול שאלות אפילו (אבל הכף הגדושה בדבש זו רק מטאפורה. אני לא באמת אוהב דבש. יאכסה), שכמעט ולא מבריז מבית הספר, שמדבר על שלום תקווה. אם אקרא אותו פעם נוספת (מה שכנראה לא אעשה - אלא אם כן החיים שלי ישתנו ואני אחזור להיות שוב מי שהייתי) ההזדהות שלי עם קולפילד תיפחת. נכון, הוא עדיין יהיה כתוב נהדר והכל, אבל ההזדהות היא מה שבעצם השפיעה הכי הרבה על דעתי על הספר, ולכן זהו פרט קריטי שחשוב מאוד שיהיה, ואם הוא לא יהיה אז זה ממש לא יהיה אותו הדבר.
הולדן קולפילד הוא כבר לא הכפיל שלי - לפחות לא הכפיל של ה'אני החדש', זה שכותב עכשיו ביקורת שנייה על 'התפסן בשדה השיפון'. הולדן קולפילד הוא הכפיל של ה'אני הישן', זה שכתב את הביקורת הראשונה על 'התפסן בשדה השיפון'. הולדן קולפילד הוא כבר לא אותו הולדן קולפילד שהכרתי והזדהיתי לפני שנתיים, ואני הוא גם לא אותו אני שהולדן קולפילד הכיר והזדהה לפני שנתיים.
ויודעים מה? טוב שכך.


[5 כוכבים זוהרים ונוצצים. כן, עדיין.]

אני סוג של דיכאוניסט וחושב שעדיף היה לא להיוולד מאשר להיוולד רק בגלל העובדה שזה בחינם. האם אני פסיכופת? האם אהבתי לקרוא את שר הטבעות? לא ואני חושב שאלו ספרים שמוערכים יותר מידי אז אולי אני באמת קוקו. מהצד הפיננסי אין חשבונות שצריך לשלם ואין בוס ועוד בוס ושורה ארוכה של בוסים בלתי נראים ומנהל מזופת גדול שיושבים לי על הצוואר= נשמעת כמו אחלה עסקה, ומהצד הנפשי לא שומעים יותר את שירת הציפורים המזורגגת מעבר לחלון או לוקחים את אותו הקו המזורגג יום-יום מהבית עד לבית המטבחיים או רואים את כל הפרצופים המרוטים והמזויפים האלו ששקועים במסכים המטונפים שלהם ושוחים בעולמות הקטנים והמזויפים שלהם חושבים שמישהו באמת שם זין ובלה בלה זה מנחם לא להאמין כמה שזה מנחם זה simulates an illusion of life. יש לי שלישייה קדושה: הסופרים הכי אהובים עליי זה סטיבן קינג אמיל צ'וראן הרוקי מורקמי וללא פסיקים ביניהם זה קודש הקודשים בל יעבור, אלו הדברים המזופתים היחידים שאשתף לבינתיים

אם אתם עוד כאן אתם בטח שואלים למה קראתי את הספר העלוב הזה? יש כמה סיבות:
1) השם המוזר חסר המשמעות שנשמע כאילו הגה אותו מישהו בן שלוש
2) כתוב על ספר '6 הנבחרים' ואם זה מהנבחרים אז סימן שזה לא
3) סוף סוף היה לי מספיק כסף לקנות את זה
4) הסיפור על רצח ג'ון לנון והממזר הממולח שהתפרסם מזה

בגדול המספר הולדן קולפילד שהוא גיבור הספר עצמו מספר על איך מעיפים אותו מהפנימייה בגלל שהוא שפישל בלימודים ואיך הוא נפרד ממורה ההיסטוריה שלו ספנסר, ללמוד היסטוריה היה בזבוז זמן מוחלט בעבורו והוא פישל כמו המפסידן הגדול שהוא באמת והוא אפילו לא מתחרט באמת. אז הוא בסוף מחליט לעזוב לפני המועד וגם רב קצת מכות עם זכר האלפא סטרדלטר לפני העזיבה ויורד לו קצת דם. עד כמה שהוא שלילי הוא לא מודע לעד כמה שהוא חי: הוא משקר במצח נחושה לאימא של אחד מהבחורים שהיו איתו בפנימייה ואומר לה בקול מתוק כזה עד כמה שהשרץ הוא מלאך בפנימייה, הוא הולך לברים ורוקד ומזמין זונה אבל מנפנף אותה ומסרב להיות פרייאר...הוא פשוט כזה אנושי שזה כואב, הוא פשוט בכיין כזה שאי אפשר שלא קצת להזדהות איתו ובעולם המזופת והעלוב הזה זה נחוץ. הספר הכי טוב שקראתי בשנה הנוראית והמסריחה הזאתי! מספק! מנחם !

מה כבר אוכל לכתוב שלא נכתב? מה כבר אוכל לומר שלא נאמר? ובכל זאת אני מסתכנת וכותבת מרחשי לבי דברים שבטח כבר היו טובים ממני שהעלו אותם.

היו לי את כל הסיבות, לכאורה, לתעב את הולדן: הוא מיזנתרופ שונא אדם, הוא קיצוני בדעותיו, הוא מלודרמטי, קטנוני, אגוצנטרי. ובכל זאת, מעבר לכל התכונות השליליות הללו, עמוק בפנים, מסתתרת נשמה טובה ונפש הומיה. הומיה באמת, לא במובן הציני של מחשבות... הולדן עוזר לילדים קטנים. הוא עוזר לילדה קטנה לקשור את הסקטים, הוא מסב את תשומת לבו של נער שרוכסן מכנסיו פתוח, הוא רוצה קשר אנושי וסולד ממנו בו זמנית. הולדן הוא אדם בודד, גלמוד, ועמוק בלב הוא משווע לקשר אנושי, לחום, לאהבה. הולדן זקוק לחום של בני משפחה. הביקורים אצל המורים להיסטוריה ולאנגלית הם כמו איזה חיפוש חסר תקווה לדמות של אב. הקשר עם האב הביולוגי כמעט לא קיים, והישועה לא תבוא מן האם, אם שכולה ומתוסבכת בעצמה שבנוסף לכל יש לה המון צרות משל עצמה, ואין להעמיס עליה צרות נוספות, גם עם הן של בנה... מזמן לא מתקלתי בדמות ספרותית כל כך מורכבת, מתוסבכת אמנם, אבל כובשת לחלוטין. הולדן פוחד מאנשים, נרתע מהם ומרתיע אותם, הוא מתעב את החיים עצמם ושקוע בהרהורים רבים על המוות ועל ההתאבדות. "בטח הייתי עושה את, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאנחת. לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עלי כשאני אהיה כולי מכוסה דם". המוטיב של הנפילה שחוזר כאן משקף יפה מאוד את העיסוק האובססיבי במוות, בחוסר מפלט ממצוקות החיים, בהתאבדות, בנפילה למעמקי האבדן – פיזית ונפשית. "איך שלא יהיה, עוד לפני שהבנתי מה קורה, כבר הייתי על הרצפה המחורבנת". וגם - "הייתי יכול להיהרג כשנפלתי על הרצפה, אבל אני רק ככה צנחתי על הצד. אבל זה היה מוזר, הרגשתי יותר טוב אחרי הנפילה".

בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים שהם ספרים של דמות אחת, אבל הספר הזה, ספר שמתבסס לחלוטין על דמות אחת, כבש אותי לחלוטין. גם הספר וגם הדמות.

עוד עשרה ימים, זה יהיה חודש. הזמן עובר כשנהנים, כמו שאומרים.
לפני 20 יום גמרתי עם בית הספר. החטיבה לפחות.
עזבתי בית ספר ואת הנופים שלו. את המורים. הילדים. הפינות הקטנות. הספריה. הדשאים, העצים והבניינים. הקפיטריה. ההתרגלות לנסוע באוטובוס של מועצה ולקום בשבע בבוקר.
התנתקתי מהבית ספר הזה, וכשאני חושבת על, טוב שכך. טוב שאני אלך לסיבוכים של המגמה שם, טוב שנפטרתי מכמה ילדים שאחר כך הבנתי כמה אני שמחה שלא אראה אותם יותר, מהמערכת שהיתה מעט שמרנית ודרמטית לדעתי. טוב שהלכתי. טוב שהלכתי למסגרת אחרת, לאומניות, שם רוב הילדים מוזרים קצת ורובם קוראים ספרים ואוהבים אומנות- מכל הסוגים- כמוני. אולי אצטרך להתמצא בתחבורה ציבורית, אולי אחזור מאוחר יותר הביתה, אהיה תשושה כל יום, אבל אהנה. אני חושבת.

אבל מצד אחד, זה גם עצוב. כי בסה"כ, בבית הספר הקודם שלי, עם כל חסרונותיו, יכל להיות גרוע יותר. היו לי שם חברות טובות שאני מקווה לשמור איתן על קשר, היו לי שם מורים נחמדים, מערכת ששמה לב לכל תלמיד, פעילויות גיבוש, תנועה, דשאים ומקומות נסתרים, ספריה שהספרניות שם אהבו אותי וכן, גם תלמידים שאליהם אתגעגע.
אבל כמו כל בן אדם, גם אני עשיתי טעות.
טעות די גדולה, אולי די טיפשית.
שבגללה חסמתי לעצמי את כל הדלתות לחזור לשם בדרך כלשהי.

מצד אחד, אני לא מתחרטת. אני לא רוצה לחזור לשם והייתי חייבת לעשות את זה.
מצד שני, זה גרם לי להרגיש תסכול ועצב, שזה באמת דבר רע.
אבל כמו שאני אומרת, מה שהיה היה, ואם אפגוש אותם בעתיד, אומר שזו רק סתם טעות נעורים טיפשית.

הולדן, נער שגדול ממני רק בשנה, חסם לעצמו את הדלתות גם כן. הוא עשה את זה דרך השעיה. אני עשיתי את זה בדרך מסובכת יותר. לא סולקתי ותמיד הייתי ילדה טובה, גם בסוף, אבל רק דבר קטן הכשיל אותי.
אבל גם אצלי וגם הולדן, הטעות הזו הקימה אותנו. לי היא גרמה להיות חזקה יותר, חופשיה יותר.
ולו, היו מפלות מפלות די גדולות וטיפשיות, אבל הוא התמודד איתן, בסופו של דבר. הוא הצליח לקום מהן, להתפתח מהן וכן, להיות חזק.
"מה שלא הורג, מחשל". אין משפט שבו הייתי מתארת את הולדן יותר מזה.
טוב, הייתי יכולה גם לסכם את דמותו במשפט אחר: דמות מוזרה, מעצבנת ומופלאה ביותר.


היו שתי סיבות עיקריות שקראתי את הספר הזה. על אחת דיברו הרבה בקשר לספר הזה, ואני מרגישה אפילו שהוא גרם לו לפרסום. אין תקרית גדולה יותר כדי שספר יקבל עליה פרסום, הספר שמתחרה בפרסום הזה זה "גדר חיה" בחסותו של בנט שר החינוך (נא לא לפתוח דיון פוליטי בתגובות, תודה).
התקרית של התפסן היא רצח ג'ון לנון, שאני בטוחה שכולכם שמעתם עליו. בתור מעריצה של הביטלס בכל ליבי, הרגשתי מין חובה מוזרה לקרוא את הספר הזה, כדי להבין מה גרם לפסיכופת מרק צ'פמן לירות למוות בלנון בגלל הספר הזה. לומר את האמת, עד עכשיו אני לא מבינה. אבל כנראה שאני גם לא אמורה להבין.

הסיבה השניה היא כי אני כהרגלי אדם סקרן. ראיתי את כיתות י' שמעלי לוקחים את הספר וחשבתי שכדאי לי לקרוא אותו כבר עכשיו, כדי להיות מוכנה לשנה הבאה וכמובן, כדי להשלים לרשימת "קלאיסקות חובה שקראתי". קיבלתי עותק במהדורה הזו, החדשה, שעל הצד שלה כתוב מספר הספר- 69.
הספר שכב אצלי ברשימת הקריאה המתמשכת שלי כמה שבועות טובים, עד שהגיעה סוף השנה והייתי צריכה להחזיר את הספרים לספריה.

גמרתי את הספר הזה ביומיים בתחושה מוזרה.
טוב, כי הספר הזה מוזר. מאוד.

*

לאחרונה עלתה בי המחשבה על הצדדים הרבים שבבני האדם. היא נמצאה בראשי כבר קודם, אבל עכשיו היא עלתה על פני השטח מחדש, בזמן שהמחשבות האחרות והמוזרות שלי התפנו בשבילה. על כך שכולנו מכילים כל כך הרבה צדדים בעצמנו, סותרים את עצמנו כל שניה, הפכפכים, בלתי צפויים ומכך מסקרנים. עד כמה שאנחנו מראים בעיקר צד אחד שלנו, אבל במקרים אחרים, אנחנו מראים לאט לאט את הצד האחר, הצד שאנחנו מחביאים.
להיכנס לראש של הולדן קולפילד נתן לי את ההרגשה הזו בדיוק.

אחת הסיבות שחברות שלי מכיתה י' לא סבלו את הספר היתה הולדן. הן לא סבלו אותו ואת האופי שלו ואת דרך הדיבור שלו, ובקיצור, הכל. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר, כבר מהעמוד הראשון, הרגשתי קשר אליו. ואני אפילו לא יודעת למה; אני לא מקללת כמוהו, או חושבת כמוהו, הדעות שלו לפעמים עצבנו אותי (על הומואים ונשים), הוא היה פזיז, וחכם וטיפש גמור יחד, ונחמד וחצוף יחד, כזה שבא לך לחבק וכזה שבא לך לסטור לו בפרצוף, כזה שאתה צוחק ממנו ורגעים שאתה רוצה לסגור את הספר בתסכול בגללו, רגעים שהוא רגיש ומקסים ורגעים שהוא מרגיש כמו ילדים טיפשיים שאני מכירה ומגעיל.
אבל אז, הבנתי למה אני אוהבת אותו.
כי הוא כזה.
הוא בן אדם.
בן אדם שסוטר את עצמו כל הזמן- בין עם זה בדרך שהוא רוצה להישאר בעולם הילדות שיקר לו כל כך ובו בעת שותה בירה ומעשן, אוהב חומריות ושונא אותה יחד, אם שהוא מתעב סרטים אבל צופה בהם ולפעמים הופך לשחקן בעצמו, ובין אם הוא אומר שהוא אוהב את העולם, אבל בעצם לא יודע מה הוא בכלל אוהב.
הוא ילדותי ואוהב ילדים ומנסה להתרחק מעולם המבוגרים ורוצה להגן על הילדים בכך שישמור עליהם לפני שהם נופלים משדה השיפון הרך, המגונן, הנעים והנחמד לפני שהם צונחים לתהום של עולם המבוגרים החשוך, הבוגדני, האלים והלא תמים בעליל. הוא רוצה להיות התפסן בשדה השיפון, שאגב, הרגע שהוא מספר לאחותו על זה, זה הקטע האהוב עלי בספר.
הולדן רוצה להיות התפסן ובעצם למנוע מעצמו ליפול לתהום הזו, כשבזמן שהוא מספר את הסיפור, הוא עוד נמצא בתפר שבין התהום לשדה. ובכך הוא משתנה, הוא דמות עגולה, ומשנה את דעותיו בקביעות.
הוא מבין שהמוות לא יהיה המפלט בשבילו ומבין שיום אחד הוא יצטרך להתמודד עם המציאות.
הוא מבין שהילדות תיגמר יום אחד ולא מונע מאחותו לראות את זה.
הוא מחליט לא לברוח ממעשיו ולחזור הביתה ולהתנהג כבוגר.
הוא מתגעגע לאלו שסיפר עליהם לאורך כל הסיפור ומרגיש שהוא צריך להפסיק להרחיק אנשים.
ובקיצור, מתבגר.

כי גם כשאהיה גדולה עדין אתבגר. כל שנה היא סימן נוסף לבגרות, אף פעם לא נהיה בוגרים לגמרי. תמיד יהיה לנו מה ללמוד, במה להשתנות ותקוות חדשות.
ולכן אני אוהבת את הספר הזה. כי על אף שהולדן הוא פוץ מעצבן, מפונק ומגעיל, הוא מכיל בעצמו כל כך הרבה, יכול ללמד אותנו הרבה בדרכו שלו. כמו בן אדם. מכל בן אדם אפשר ללמוד משהו, אני חושבת. ואני מניחה שכל אדם ימצא משהו שהוא אוהב בהולדן ומתחבר אליו: אהבתו לילדים והרצון להגן עליהם מזעזועי העולם וגם להגן על עצמו, אהבתו לאנגלית וספרות, פחדיו, פזיזותו, מעשיו, שכחנותו, בזבזנותו, הצורך להרחיק אנשים, טוב לב, גועל ואהבה. כל אלו רגשות אנושיים בסופו של דבר, ואני מניחה שגם לחברותיי היה במה להתחבר אליו. איפה שהוא. כי הוא לא מדמויות שתרצה להיות חס וחלילה ולא הדמות שתרצה לכתוב עליה, אלוהים, זה נראה מייאש לכתוב דמות כזו (אם כי לפי מה שראיתי, אישיותו של הסופר היתה דומה לאישיות של הולדן). וגם לא הייתי רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אולי הייתי רוצה להכיר אותו. הוא דמות שתאהב לקרוא וללמוד ממנה. שזו ההנאה הגדולה ביותר מספרות שאני יכולה להפיק.


ועכשיו, אל השאלה שכולנו חיכינו לה, לאן הולכים הברווזים כשהאגם קפוא?
וכמו כל דבר ברומן הזה, התשובה לזה היא משהו שכל בני האדם יחוו, אבל היא מסובכת ומפותלת ויש לה תשובות רבות.
אני אכתוב פה את התיאוריות והפרשנויות שאני התחברתי אליהן.
הראשונה היא שכשמו שהאגם קפוא, גם העולם שלנו. העולם שלנו חסר רגש וסגור, לא מוכן לקבל אף אחד, מנוכר וקשה וגם פיזית הוא כזה, כי הסיפור קורה בחג המולד.
השניה היא שולדן תוהה לאן הולכים כשהאגם קפוא? לאן הולכים כשאגם הילדות עומד לקפוא ולא תוכל לחזור אליו? מה תעשה כשתיקלע למקום שבין עולם הילדות לעולם המבוגרים? באיזו דרך תפנה? לאן תחשוב שזה נכון ואיך ניצלים מזה? וכן גם האם הוא יוכל להיחלץ מזה בכוחות עצמו, איך הם ניצלים, באין לקחת אותם או שהם עפים בעצמם? והאם הוא יוכל להתמודד עם הבעיות שלו בעצמו או יצטרך עזרה?
השלישית, היא מה עושים כשהאגם, המסגרת שהוקצתה לך, קופאת, חוסמת אותך מלהיכנס אליה חזרה, שאתה נפרד ממנה. לאן אתה הולך? זו שאלה שתעסיק כל ילד שכבר מריח את סוף הבית ספר, אפילו ילדה שעולה לכיתה י' כמוני. מה נעשה שכבר לא יהיה בית ספר? צבא, נכון. שזה בכלל מוביל לשאלה נוספת, איפה? ואחרי זה, באיזה מסלול תלך? מה יקרה לך אז? העולם שלנו כל כך לא נודע מחוץ למה שמראים לנו והפחד הוא להיאבד בתוכו, בתוך העולם הקר שמחכה לנו.
והאחרונה, היא זו שאני לא חושבת שאליה הולדן התכוון. אבל אני כן מאמינה בפירוש הזה לשאלה הזו, רק בקונספט אחר.
לאן אנחנו עוזבים כשהאגם שלנו קופא? לאן אנחנו עוזבים כשהעיניים מפסיקות לראות, הנשימות מפסיקות וגופנו קופא לאט לאט? מה קורה לנו? הגוף שלנו קפא, אבל לאן אנחנו הולכים?
וזו לצערי, שאלה שמעסיקה אותי יותר מידי.
לאן אנחנו נלך?


לספר הזה יש כל כך הרבה דברים נוספים להכיל שזה יהיה קשה לספר את כולם.
ולכן, כמו שאמרתי מקודם, לא אוכל לדרג אותו. הספר הזה בשבילי הוא כמו "בין שתי ערים" (ובמפתיע ששניהם קלאסיקות), אבל במקרה הזה זה שונה: בעוד ב"בין שתי ערים" הרגשתי שאני קוראת משהו אחר, משהו שעוד לא יהיה עוד, משהו שאי אפשר להעריך אותו במספרים, פה- בתפסן, אני אהבתי ושנאתי אותו יחד, כמו את הולדן. קראתי אותו בשקיקה וסבלתי מזה יחד. זה גרם לי לחשוב הרבה וגם לפעמים לא לחשוב בכלל. היתה בו עלילה וגם לא היתה. היו הרבה פירשונים שגרמו לי ליהנות יותר.
אבל בשורה התחתונה, יותר אהבתי אותו. זה היה משהו שלא אקרא אף פעם. ספר שמשתה בי וברגשותיי בכזו דרך, שרגע אחד אני מתעבת את הדמות הראשית ורוצה לקרוע אותה במו ידי, ורגע אחר כך שאני מחייכת אליו חיוך עצוב.


ולכן, על שנאתי ואהבתי אליך הולדן קולפילד היקר, על כך שנתת לי חוויה אחרת ומוזרה במיוחד, שהיית אתה, אני מקדישה לך את הביקורת ה-50 שלי.

צחקתי בקול, בכיתי, התעצבנתי ובעיקר התאהבתי עד כלות נשמתי.

את הספר הזה הייתי אמור לקרוא אי שם בתיכון, אך בשל עצלנותי באותה תקופה לא עשיתי זאת, וטוב שכך. מדוע טוב שכך? כי לטעמי הספר מתאים הרבה יותר לאנשים שעברו דבר או שניים בחייהם, ולא לתלמידי תיכון. אמנם הולדן הינו נער, אך הסיפור מספר את בדידותו, התסכול שלו מהחיים, והתחושה שהוא טיפה בים בתוך העולם המורכב והקר שאנו חיים בו. אלה דברים שאדם חווה כשהוא יוצא מבית הוריו, גר לבד, משלם את החשבונות, נמצא בקשרים, מפסיק קשרים וכו'. זהו ספר שכתוב בפשטות, עם תרגום שאני מעט חלוק לגבי איכותו וכדאי שאקרא את הגרסה האנגלית, אך הפשטות בו היא היופי. החיים שלנו קשים, מורכבים, וכל זה בצורה מאוד פשוטה. כולנו חווינו את הלבד מתישהו, כולנו חווינו שלא מרוצים מאיתנו, שאנחנו לא מספיק אהובים. אך אצל חלקנו זה במינון נורמלי, ואילו הולדן חווה כך את כל חייו וכל מהותו היא תסכול. הוא מנסה לקבל את החיבה מנהגי מונית, שבניגוד לישראל שהם חביבים ואהובי שיח, נראה שבסיפור הם לא סופרים אותו ורואים אותו כאילו היה שקוף.
זה ספר עם מאפיינים מייאשים, אבל במהלך ולאחר קריאתו דווקא שאבתי ממנו את האופטימיות, שרגעי הבדידות האלה הם נחלת הכלל. לאדם מותר להרגיש עצוב, בודד, מתוסכל בתקופות מסוימות בחייו, ואף פעם אל לנו לחשוב שאנחנו היחידים שכך. הולדן חוזר ומשתמש במושג "אנשים מזויפים", מושג כל כך מדויק. מספיק ללכת באבן גבירול או דיזנגוף בתל אביב ולראות כמה זיוף קיים שם. כולם נראים יפים, שמחים, מאושרים. האם הם באמת כך כשהם הולכים לישון? בכלל לא בטוח. הזיוף נמצא מעל פני השטח ואילו המציאות חבויה רבדים רבדים מתחת לאדמה.
קריאה מהנה, אני מאוד ממליץ על הספר.