ביקורת ספרותית על אסיר השמים - בית הקברות לספרים נשכחים #3 מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר לא משהו

---

במילה אחת?
אכזבה.

ביותר מילים:
צילה של הרוח היה מבריק. יצירה מדהימה, כתיבה מרתקת ועלילה מורכבת.
את משחקו של המלאך אהבתי עדיין, אבל הרגשתי ירידה באיכות.
אסיר השמיים? זו כבר לא ירידה חזקה באיכות, זו צניחה חופשית ללא מצנח מהחלל לשקע מריאנה.

למה כל ההייט אתם שואלים? אסביר. צילה של הרוח ומשחקו של המלאך היו ארוכים מאוד, כמוסים מאוד, והעלילה הייתה מורכבת להפליא, בנויה משכבות על גבי שכבות של סיפורים והתרחשויות. הם היו מבוכים של מקרים, ורוחב היריעה הדהים אותי.

לעומת זאת, אסיר השמיים הוא כמו סרטי מארוול האחרונים. משהו שקורץ למעריצים ואומר 'היי, ראיתם שנכנסתי את הדמות ההיא מהספר ההוא? זוכרים את החפץ ההוא? אז זה מה ש.... החזיק אז!'
לספר אין עלילה אמיתית, אלא זה כמו סיפור מקור של אחת הדמויות מ'צילה של הרוח', תוך כדי שהסופר מחליט לעבור מכתיבת ספרות לטלנובלה, וזו אכזבה עצומה.

הכתיבה הטובה עדיין שם, השנינות והיכולת לסחוף. אבל כשמקבלים ספר שמרגיש כמו תקציר לספרים האחרים שלו, ללא מורכבות או משהו חדש, האכזבה נובעת בקלות.

אישית, אני לא חושב שאמשיך לספר מספר 4. אני לא רוצה עוד אכזבה, לזכור את הספרים הראשונים בצורה רעה ולקבל כל מיני מידע שלא רציתי לדעת (תלונות מדויקות אכתוב בתגובות, כי ספויילרים וזה). אז לא, לצערי אני ממליץ לכם לא לקרוא את זה. תישארו עם הטעם הטוב של צילה של הרוח ומשחקו של המלאך.

» ביקורות נוספות של יהונה
» ביקורות נוספות על אסיר השמים - בית הקברות לספרים נשכחים #3