לא קראתי את צילה של רוח,
ולכן, הרגשתי כמו מי שהגיע באמצע המסיבה -
לא לגמרי מבין את כל הניואנסים, ולא לגמרי מרגישות קשור עד הסוף, גם אחרי שכבר נכנס לעניינים.

הכתיבה מאוד ייחודית, שונה בנוף, כבדה אך גם מענגת במידת מה
האווירה של חנות הספרים יפיפייה, אני אוהבת ספר, ולא פלא שאהבתי גם את זה.
העלילה נחמדה, לא סוחפת.

וכמו שכבר ציינתי
יכול להיות שאם הייתי קוראת קודם את הספר הקודם בסידרה, הייתי נהנית יותר.

במילה אחת?
אכזבה.

ביותר מילים:
צילה של הרוח היה מבריק. יצירה מדהימה, כתיבה מרתקת ועלילה מורכבת.
את משחקו של המלאך אהבתי עדיין, אבל הרגשתי ירידה באיכות.
אסיר השמיים? זו כבר לא ירידה חזקה באיכות, זו צניחה חופשית ללא מצנח מהחלל לשקע מריאנה.

למה כל ההייט אתם שואלים? אסביר. צילה של הרוח ומשחקו של המלאך היו ארוכים מאוד, כמוסים מאוד, והעלילה הייתה מורכבת להפליא, בנויה משכבות על גבי שכבות של סיפורים והתרחשויות. הם היו מבוכים של מקרים, ורוחב היריעה הדהים אותי.

לעומת זאת, אסיר השמיים הוא כמו סרטי מארוול האחרונים. משהו שקורץ למעריצים ואומר 'היי, ראיתם שנכנסתי את הדמות ההיא מהספר ההוא? זוכרים את החפץ ההוא? אז זה מה ש.... החזיק אז!'
לספר אין עלילה אמיתית, אלא זה כמו סיפור מקור של אחת הדמויות מ'צילה של הרוח', תוך כדי שהסופר מחליט לעבור מכתיבת ספרות לטלנובלה, וזו אכזבה עצומה.

הכתיבה הטובה עדיין שם, השנינות והיכולת לסחוף. אבל כשמקבלים ספר שמרגיש כמו תקציר לספרים האחרים שלו, ללא מורכבות או משהו חדש, האכזבה נובעת בקלות.

אישית, אני לא חושב שאמשיך לספר מספר 4. אני לא רוצה עוד אכזבה, לזכור את הספרים הראשונים בצורה רעה ולקבל כל מיני מידע שלא רציתי לדעת (תלונות מדויקות אכתוב בתגובות, כי ספויילרים וזה). אז לא, לצערי אני ממליץ לכם לא לקרוא את זה. תישארו עם הטעם הטוב של צילה של הרוח ומשחקו של המלאך.

אין ספק שמי שאהב את "צילה של הרוח" יאהב את הספר הזה. האמת היא שגם מי שסבל (כמוני) מ"משחקו של מלאך" יאהב את הספר. אמנם אינני רופאה, אך בעיניי סאפון חווה אירוע פסיכוטי בעת שכתב את "משחקו של מלאך" ונרפא בשעה טובה, אולי בעזרת כדורים טובים או כמה משחקי ברסה בקמפ נואו.
"אסיר משמים" הוא המשך ישיר של "צלה של הרוח" כאשר גם כמה מגיבורי "משחקו של מלאך" מבליחים, מי פחות ומי יותר. דניאל סמפה כבר נשוי ואב לילד ועובד עם אביו הזקן ועם חברו פרמין, ציניקן מלא הקסם וחוש ההומור. פרמין מגולל בפני דניאל את עברו הקשה, עבר מלא סבל והשפלה כאסיר פוליטי של משטר פרנקו בכלא מונז'ואיק. בד בבד עם סיפורו של פרמין מגלה דניאל על הקשר בין מות אמו, בריחתו של פרמין מהכלא השמור ביותר בספרד וסופר אחד שנמצא על סף האי שפיות.
לעומת "צלה של הרוח", הספר הנוכחי קודר הרבה יותר. את תיאורי ברצלונה מחליפים התיאורים של תא מאסר מצחין, את הספרים מחליפים מושחתים תאבי בצע, המושכים בעט. עם זאת, אין הדבר מפריע להנאה מהספר. להיפך, הוא קולח, זורם ושומר על המתח כמעט עד הסוף.
אם כן למה 4 כוכבים ולא 5? בדיוק בגלל הסוף.
אחת מעלילות המשנה נסגרה בצורה כל כך אומללה שלרגע חשתי כי המחלה של סאפון חזרה ונגמרו לו הכדורים. ניכר כי הסופר הבטיח לעצמו לכתוב ספר נוסף בסדרה והשאיר בכוונה מספר קצוות פרומים לחלוטין.
למי שאהב את "צילה של הרוח" רוצו לקרוא, גם אם איבדתם אמון ב"משחקו של מלאך".
ולקרלוס רואיס סאפון - החלמה מהירה! אני מקווה שעד שהספר הבא יראה אור (ואין לי ספק שכך יקרה) תבריא לגמרי והזיות על שטנים שמהלכים על פני הארץ יפסיקו לפקוד אותך חדשות לבקרים. כל טוב!

אסיר השמים הוא ספרו השלישי של קרלוס רואיס סאפון בסדרה המצליחה של בית הקברות לספרים נשכחים והוא ממשיך את קורותיהם של דניאל סמפרה וחברו פרמין ולמעשה משלב ביניהם לספר השני - משחקו של המלאך ולגיבור הספר דויד מרטין.
אני מוכרח לציין כי הציפיות שלי לאחר שני הספרים הקודמים היו בשמים, אך לצערי סופרים לא תמיד מתחשבים עם רצונם של הקוראים המושבעים שלהם.
אסיר השמים כתוב בצורה יפיפיה, התיאורים של ברצלונה נהדרים והדיאלוגים, שנונים ומצמררים כאחד. סאפון מצליח לתת כאן טוויסט רציני לקורותיו של דוד מרטין, שיגרום לרבים לקרוא שוב את משחקו של המאלך אבל...
הספר קצר להחריד (רק 300 עמודים) והעלילה קצרה עוד יותר, כמו שכבת גבינה דקיקה המרוחה על פרוסת לחם גדולה ועבה.
האם סאפון התכוון ליצור ספר שיהווה מאין פרולוג לספר הבא ? שכן "אסיר השמיים" הוא ממש כזה, הקדמה לסיפור הבא, ברובו הוא מספר על מה שהיה לפני כעשרים שנה (וכאן החיבור עם דוד מרטין). אם כן הרי שסאפון הפך לרודף בצע שמעדיף למשוך את העלילה על פני שני ספרים, לצורך מכירות כפולות !
לסיכום- מהנה ומאכזב כאחד ועדיין יותר ציפיה לספר הבא שחייב להכתב !

ספר מרתק על תקופת פרנקו בחלק האפל שלה בספרד.
ולמרות זאת זהו ספר מתח, עם אירוניה ואפילו קטעים שמעלים חיוך בזמן הקריאה.
הספר, לכאורה, הוא המשך לספריו הקודמים "צלה של הרוח" ו"משחקו של המלאך" , אבל , אין הכרח לקרוא אותם למרות שהם מוזכרים בסיפור.
הרקע הפעם שונה. העלילה מתרכזת בבית הסוהר,העינויים של פרנקו ואנשיו. אין בה הצגה של אידאולוגיות אלא המרכיב האנושי של כליאה ללא צדק, ההתעללויות וסבל.
גם קטעים אלו מוצגים בדרך שניתנת לעיכול, קריאים, שוטפים וסוחפים.
בצד הסיפור הפוליטי חברתי של ספרד והתקופה, יש מרכיב משפחתי אישי מענין. יכולת האמון של הבעל באישתו מרתקת בסיפור למרות היותהאנקדוטה צדדית. אהבה אמיתית ועמוקה מוצגת נפלא.
האובססיה של הסופר לבית נכאת( הוא קורא לזה קברות) לספרים עתיקים אינה מוגזמת כמו בספרו הקודם, אלא מופיעה כחלק מרצף הגיוני.
אחד הדברים שהפריעו לי הוא הסיום שמשאיר "זנב" לספר המשך, זה מלאכותי ומאולץ קצת.
ממליץ לקרוא.

יש לי יחסי אהבה שנאה לסופר, אני חושבת שזה מכיון שאני קוראת את הספרים שלו בנשימה אחת, מרותקת מההתחלה עד הסוף.
קונה כל ספר חדש שיוצא בלי לחשוב פעמיים...
ואז מגיע הסוף של הספר.
יש ספרים שכאשר אני מגיעה לסוף אני חשה עצבות, עצבות על כך שהספר נגמר ואני לא יכולה להמשיך לקרוא בו.
אבל משום מה בספרים של סאפון ההרגשה היא יותר כעס.
יש לו בעיה לסיים ספרים, הסוף מרגיש מאולץ או סגירה לשם פתיחת ספר חדש.

גם בספר הזה זה קורה.
הספר מרתק,סוחף, קיצבי, מעניין בנוי נפלא. הספר בחלקו אפוף באפלה מסתורית ומרתקת וחלק מהדברים מתגלים לאט לאט בקצב התפתחות הסיפור, דבר המקשה על עזיבת הספר והפסקת קריאתו.

ואז מגיע הסוף של הספר-
לא רק שפתאום יש הרגשה שהסופר מיהר לסיים את הספר ומריץ את החלק האחרון וזה אחרי שהוא התעכב על כל פרט קטן בדרך, ודברים שחיכית להם או דברים שאתה אומר לעצמך נו ומה קרה??
מגיע הדף האחרון-
הסוף הוא התחלה לספר הבא בתור. כי אם אין עוד ספר למה לסגור ספר בצורה כזו- לא ארחיב כדי לא לתת ספויילרים.

סה"כ לסיכום ספר טוב כמו כל הספרים, כתיבה מצויינת. ספר מומלץ.

האם ציפיות יכולות לקלקל? לא, אם הן תואמות את שאר צבעי החדר. כן, אם לפני כן המחבר כתב את הספר המופלא צלה של הרוח והספר המרתק משחקו של המלאך.

האם הספר שלפנינו מאכזב? במובן מסוים כן, אבל קשה לומר שהיתה כאן אכזבה רבתי. אחרי ככלות הכל, הדמויות שלפנינו הן הדמויות העיקריות של צלה של הרוח, אבל צלה יש רק אחד הוא לקח את כל קופת הקסם. אז מה יש כאן?

אסיר השמים בעיקר סוגר מעגלים. הוא מפגיש אותנו במידה מסויימת עם הדמות הראשית של משחקו של המלאך, הסופר דויד מרטין, המבלה את שארית ימיו בכלא כשהוא מטורלל לגמרי. לצידו מובא פרמין רומרו דה טורס, הזכור לנו עוד מצלה של הרוח.

ימי הכלא הם ימים קשים, בעיקר עבור אדם המאמץ זהות בדויה כפרמין. עם הזהות הבדויה הוא יצטרך להתמודד לאורך הספר, שהוא למעשה תעלומת ימיו הצעירים של פרמין, ותעלומת זה שבא לחנות של דניאל סמפרה ואביו, קונה ספר יקר ערך במיוחד ומקדיש אותו לאסיר מס' 13. מי זה אסיר מס' 13? טוב, אתם לא באמת רוצים שאני אגלה לכם, נכון?

בסופו של ספר הו"ד (הופך דפים) זה, התעלומה של האסיר מתגלה, עוד תעלומות מתגלות בדרך ואחרות לא. צפו לספרים הבאים.

אז לקרוא את זה, או לא? בטח שכן. אתם לא תסלחו לעצמכם שלא קראתם את זה אם קראתם ואהבתם את שני הקודמים. בטח שאהבתם.

וואו. לפני כשנתיים ביקרתי בברצלונה, וישנם מקומות שמוזכרים בספר שאני עם המחבר שוטטתי בהם.
הספר מתחיל בעצם שנתיים לאחר סופה של "צלה של הרוח", דניאל נשוי לביאה ויש להם ילד קטן. פרמין אמור להתחתן עם ברנרדה. עד כאן הכל יפה.
אבל לקרלוס רואיס סאפון יש את הכישרון לעשות סוויץ. הוא בעצם מספר את הסיפור של פראמין, איך התגלגל והגיע ופגש את דניאל.
וכמו שאומרים דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ספר מעולה לא אגלה מה קורה רק את ההתחלה סיפרתי. אני מאוד אוהבת את הספר והסופר, ולחשוב שבזמנו לא רציתי לקרוא את הראשון "צלה של הרוח", חשבתי שהוא משעמם, ובזכות רמי שעובד איתי ושיכנע והתעקש מצאתי לעצמי סופר מעולה שגם הספר הזה לא ניתן לעזוב מהידיים. אז כמו שכתבתי חייבים לקרוא. מירה

קרלוס רואיס סאפון בהחלט יודע איך להחזיק את הקוראים שלו.
לא הצלחתי לנשום (תרתי משמע) רוב הספר. הוא גורם לך לחשוב על משהו אחד, ומביא משהו אחר לגמרי.חוץ מזה שהכתיבה שלו, כמו בשאר הספרים, היא נהדרת.
אני אוהבת את התפניות בסיפורים שלו, ובאסיר השמיים בפרט.
נהנתי מכל שניה של דום לב :)