ביקורת ספרותית על אסטרטגיה של מלחמה ושלום - מהדורה מורחבת ומתוקנת מאת אדוארד לוטוואק
ספר מעולה

---

סיכום:

באופן פרדוקסלי במלחמה (או בהכנות למלחמה), דווקא המצבים של חוסר שלמות: מזג אוויר סוער וגשום, צבא הנראה לכאורה מפולגן ולא מסודר, דרכים לא סלולות - הם אלה הנותנים הזדמנויות לניצחון. ואילו: מזג אוויר נוח, דרכים סלולות, מישור, צבא מסודר ומאורגן הייטב - אלה מונעים את הניצחון. העניין באסטרטגיה, בשונה משאר המקצועות, האומנויות - הוא שעליך לקחת בחשבון את רצון האויב ואת העובדה שמדובר באדם בעל רצונות, שאיפות, מגיב למה שאתה עושה ומחזיר מלחמה. לכן, צבא מסודר, מזג אוויר נוח, דרכים סלולות ומישורים - רק מזהירים את האויב ובכך נמנע הניצחון. וכך גם להפך: במזג אוויר סוער, בדרך לא סלולה היטב - האויב לא צופה את המתקפה המגיעה ממקומות אלה - משם, באופן פרדוקסלי אפשר לנצח.

יש סכנה בתקיפה בצורה הפרדוקסלית (הגישה העקיפה), מכייון שהתוכנית צריכה להיות סודית, להיעשות ללא תירגול לפני כן, ולכן יש מי שטוען (כמו בדרכו של קלאוזביץ) לתקיפה בצורה הישירה. מצד אחד הדבר יכול לגרום לעלות גבוהה מדיי, ובזבוז כוחות עבור ההפתעה ומצד שני יש הערך החשוב בכל תוכנית צבאית - ההפתעה. אני חושב (וזו הדעה האישית שלי) לנסות ליצור את ההפתעה בעלות נמוכה ככל האפשר, אני חושב שנכון להיות במידה בינונית. לא קלאוזביץ לגמרי, לא לידל-הארט לגמרי - איפשהו באמצע.

להפתעה יש בעיה נוספת, ולמעשה לכל פעולה צבאית ובחיי היום יום, אלא שכתוצאה מההתקפה ב-"הפתעה" היא משמעותית עוד הרבה יותר. הבעיה נקראת "חיכוך", ומה זה חיכוך? המחבר נותן דוגמה מעניינת, על כמה חברים בעלי משפחות וילדים שרצו לצאת ביחד לים. הם סיכמו שיצאו בשעה מסוימת, יגיעו לנקודת מפגש ומשם יצאו ביחד לים. הראשון: הילד רצה להתפנות (סתם דוגמה), השני: שכח את האוכל בבית רגע לפני שהגיע לנקודת המפגש. השלישי: הרכב לא עבד. כל אחד בזבז זמן מסוים, על דברים לא צפויים מראש. לבסוף יצאו החברים בשעה מאוחרת הרבה יותר, נתקעו בפקקים והגיעו בשעה מאוחרת בכמה שעות. הדוגמה הזו, מהחיים האזרחיים נכונה גם, כמובן, לחיי הצבא ולפעולות המבצעיות. בהפתעה, אתה מפתיע למעשה את החיילים שלא ידעו שהם "מוקפצים" לתקיפה -הדבר גורר בעיית חיכוך כאן, ובעית חיכוך שם, כתוצאה מכך נוצרים בעיות קטנות פשוטות, שהופכות לקשות מאוד.

"כל דבר במלחמה הוא פשוט, אך גם הדבר הפשוט ביותר הוא קשה. הקשיים נערמים - וכתוצאה הסופית היא מין חיכוך, אשר מי שלא חווה מלחמה כלל אינו מסוגל לדמיין לעצמו" - קלאוזביץ.

עם זאת, יש זמנים במלחמה שאתה חזק בהרבה מהאויב, עד-כדי-כך שעדיף להילחם בגישה הישירה ולהימנע מהחיכוך עד כמה שאפשר. כמובן (באופן פרדוקסלי), האויב החלש הרבה יותר, יעדיף דווקא להקטין את כוחו עוד יותר, ולהשתמש בגישה העקיפה (בהפתעה - וכתוצאה מכך יאבד מכוחו כדי ליצור את ההפתעה) כי בצורה הזו לפחות יש לו סיכוי כלשהו לנצח.

"ההבדל העקרוני טמון בעובדה שמלחמה איננה פעולה רצונית המכוונת כלפי חומר דומם, כמו במקצועות המכניים...במלחמה, הרצון מכוון נגד ישות חיה אשר מגיבה. ברור, אם-כן, כי מערכת המושגים האינטלקטואליים שהם תקפים במדעים ובאמנויות אינה מתאימה לפעילות מן הסוג הזה." - קלאוזביץ.

המחבר מוסיף דוגמה על ישראל, מדינה קטנה שהוקמה בכוחות חלשים יחסית לכוח הערבי הסובב אותה. לכן ישראל הייתה חייבת להילחם בדרך של גישה עקיפה, כדי לנצח כוח חזק ממנה. ככל שעבר הזמן, השתנו הדברים וישראל הפכה לחזקה הרבה יותר. למרות זאת (ואולי מתוך הרגל) ישראל שמרה על הגישה העקיפה, והמשיכה להילחם בדרך הזו. נראה שגם האויבים של ישראל התרגלו להיות מופתעים, לכן הפסיקו להיות מופתעים. מעניין, במקרה הזה (כפי שקרה במלחמת לבנון הראשונה - של"ג 1982) ישראל יכלה להפתיע את האויב, דווקא בדרך הישירה, מכיוון שהאויב לא צפה תקיפה ישירה.

בני-אדם, כשהם נלחמים גורמים לשינויים ארוכי טווח. המנצח מאמין שהשיטה שלו, והדרך בה נלחם היא הטובה ביותר. ואילו המפסיד הופך לריאלי ומבין את הבעיות והמחדלים שלו. כך כשהם חוזרים להילחם, המפסיד דווקא הוא בעל היתרון. הדוגמה הפשוטה ביותר היא מלחמת ששת הימים, שכמה שנים לאחריה הופתעה ישראל במלחמת יום כיפור. כך יוצא שהמנצח לא רואה את המציאות כפי שהיא, ואילו המפסיד הרבה יותר מתאמץ כדי לשפר ולעשות.
כשצד אחד במלחמה נכנס עמוק לשטח האויב הוא נחלש כתוצאה מכך - הוא חייב להשאיר כוחות לשמירה במקומות הכבושים, בנוסף לכך שקו האספקה שלו מתארך. אם לא יקבל תגבורות ואספקות כפי שצריך הצבא יגיע לנקודת השיא שמשם יש רק מפלה. ואילו הפוך, האויב, כשהוא מפסיד יכול לקחת ולרכז את הכוחות שהיו במקומות הכבושים עד עכשיו - כתוצאה מכך הוא מתחזק. הוא גם מקרב את קו האספקה שלו ולכן הדבר מקל עליו מאוד (עניין פרדוקסלי מעניין, בהפסד המפסיד מתחזק, ואילו המנצח מתחלש - ראו מבצע ברברוסה). המחבר מראה בספר, מה קרה בהיסטוריה כשצבא מגיע מהר מדיי לנקודת השיא שלו - לא טוב.

"הגורם הזה, קיומו של אויב מגיב, הוא המונח בבסיסי הגדרתו של תחום האסטרטגיה: וגורם זה, הוא אשר מונע את האפשרות של השגת הפתרון המיטבי." - עמ' 51.

במלחמה, הצדדים מגיבים אחד לשני. כל אחד נלחם בעקשנות ביריבו, מפתח אמצעים כנגד, מפתח פתרונות לבעיות. והאויב מצדו מגיב, ומפתח אמצעים נגד אותם אמצעים. כך נוצרת מלחמה משוגעת של פיתוח נשקים חדשים, אמצעים הנוגדים את האמצעים של האויב, והוא בתורו מגיב לאמצעים החדשים שלך. בהתחלה הפיתוח עוזר ומחזק את הצבא, לאחר זמן היתרון שלו נאבד ובשלב מסוים, יכול האמצעי אף להיות מסוכן (כמו פיתוח אמצעי של האויב, שיגלה היכן אותו אמצעי דבר שיגרום להפצצת אותו מקום) - כך מלחמת האמצעים נמשכת ונמשכת (וכנראה זו הסיבה שהועלם מתפתח כל-כך מהר במלחמה), המדענים מנסים לחשב בראשם איזה אמצעי יפתח האויב כדי לבלום את האמצעי החדש שהם בונים כרגע. האמצעי הרב-תכליתי (טנק, מטוס, ספינה וכו') קל לו להתגבר כנגד האמצעי הלא התכליתי (טורפדו, בזוקה, נ"ט וכדומה) - ע"י שיפורים ושינויים שנעשים במהלך הזמנים. אין שיטה נכונה, אין נשק ה-"טוב ביותר" אלא פיתוח, שאתה יודע מראש שהאויב יגיב לו, ובכך משנים את המציאות האסטרטגית.

כלכלה: האחידות התעשייתית, גורמת לכך שמצד אחד אפשר דיי בקלות ליצור הרבה נשקים בזמן קצר. וכן גם נשקים איכותיים ברמה כלשהי, וחיסכון חשוב מאוד. מצד שני, מכייון שהנשק אחיד, האויב מתרגל אליו במהירות ויודע להגיב אליו. לכן, אני חושב (שוב דעתי האישית) שנכון לראות את הנקודה הנכונה בין יעילות הנשק והגיוון שלו, לבין בעיות הכלכליות - היכן-שהוא באמצע. כך או כך, היכולת הכלכלית משפיעה מאוד על האמצעים והיכולת הצבאית.

יכול להיגרם במלחמה מצב, בו מקום מאבד את חשיבותו האסטרטגית, ובכל זאת היריבים נלחמים אחד בשני בעקשנות עבורו. המקום הופך לסמל, ולמעשה אין הגיון אסטרטגי כלשהו להמשיך בלחימה בו - ראו למשל את הלחימה בסטלינגרד, העיר הייתה מגרש גרוטאות. בכל זאת, ניצחון או הפסד היו חשובים מאוד לשני הצדדים.

PAM-THA-DA-DAM!

"כל הדברים מצויים בתנועה מתמדת ובו-זמנית"- "אין לי אמון בהצגת סיכויי ההצלחה במונחים חשבוניים" -
והציטוט הבא הוא הציטוט היפה ביותר שקראתי בכל הספר:
"כל אחד חייב לעשות את המיטב: אר רק אדם לא נבון יחשוב כי קיימת שיטה מסוימת אחת לנצח במלחמה הזאת, או במלחמה כלשהי, בין שני צדדים בעלי עוצמה שווה. התוכנית היחידה היא להחזיק מעמד ולהמשיך." - כל הציטוטים של וינסטון צ'רצ'יל.

המלחמה נפסקת לאחר שהצדדים הרסו אחד את השני, או שאחד הצדדים ניצח, או לאחר ששני היריבים הרסו אחד את השני בצורה קשה עד שהם מחליטים להגיע להבנות. בכל אופן, ניסיון למנוע את המשך ה-"תהליך הטבעי" של המלחמה (כמו הפסקת-אש) ע"י צד שאינו קשור למלחמה - רק גורם שהמלחמה תמשך ותמשך. המלחמה נפסקת במהירות יחסית לאחר ששני הצדדים נלחמו בעוצמה רבה אחד בשני, לאחר שאין עוד הכוחות להמשיך, או שצד אחד הפסיד. כל ניסיון למנוע את סיום המלחמה ע"י "סיוע" של צד שלישי: סופו של דבר גורם שאין סוף למלחמה. הרי מה עושים הצדדים הלוחמים כשיש הפסקת-אש? מתחמשים, מאמנים חיילים כדי להמשיך בלחימה. הדבר גורם באופן פרדוקסלי (העזרה לא עוזרת רק גורמת-) הסיוע רק גורם לרגשות שליליים עזים.

במקום לתת לאנשים להמשיך הלאה, את ההזדמנויות החדשות כתוצאה משלום או הפסקת המלחמה, הדבר נמשך ואין לו סוף. לכן יש לתת למלחמה - עד כמה שזה נשמע מוזר - להסתיים מעצמה, ע"י הבנות מהצדדים השונים. דבר זה, שהמחבר כותב מעלה שאלה גדולה מאוד, לכל הסיוע האירופי המתקבל ע"י ארגוני פלסטינים למינהם. (אבל לא אכנס לכך).

בעבר, היה יותר - איך אגיד? אפשרות לאבד חיילים בלי לגרום לזעקה גדולה מצד הציבור. זה מפני שכיום הדברים נשלחים בלחיצת כפתור, את הכל אתה יכול לראות. מכיוון שהדברים לא היו מול עיני הציבור היה האפשרות לאבד כמות גדולה של חיילים ולהמשיך במדיניות המלחמתית. הדבר קורה גם בעקבות הורדה בכמה הילדים במשפחה. כתוצאה מריבוי הילדים, להורים יש קשר פחות ריגשי, ואילו במספר מצומצם של ילדים, הדבר גורם לרגש שלילי חזק לכל פגיעה בהם. לעניין הזה יש השלכות גדולות מאוד על האסטרטגיה, ועל יכולת הלחימה של הצבאות. המפקד מחליט על פעולה, כתוצאה מכך נהרג לוחם, כתוצאה מכך הציבור זועק וראשי הציבור מקבלים בראש, וכך קורה שהמפקד מקבל בראש מראשי הממשלה. כתוצאה מכך הרבה פעולות מלחמתיות הופכות ללא יעילות מחוסר שימוש בטקטיקות "מסוכנות" (עד כמה שזה נשמע קר).

ניצחון אסטרטגי (אופרטיבי), לא בהכרח משמעותו ניצחון אסטרטגי-רבתי (מדיני). למשל, נניח וכוח צבאי כבש מדינה מסוימת, עם זאת, כתוצאה מהניצחון הדבר גרם למדינות השכנות, שעד עכשיו הרגישו בטוחות כתוצאה מהלחימה בין אותם המדינות, להרגיש לא בטוחות יותר. הם משתפות פעולה להפיל את המדינה המנצחת וכתוצאה מכך, המדינה נופלת. כך יוצא שהצלחה אסטרטגית גורמת להפסד אסטרטגי-רבתי. זה למה חשוב למפקדים להקשיב היטב לגורמים המדיניים, וכן לגורמים המדיניים להסתכל היטב ולהבין את המציאות כפי שהיא.

הדבר מורכב, ויש לו קשר ביחסים הבין-לאומיים המשתנים ואפקט הפרפר. בכל אופן: ניצחון, תבוסה, התקדמות, שינוי יחסים עם מדינה כזו או אחרת - לכל פעולה יש השלכות שקשה מאוד (אם בכלל) להבין את גודל משמעותם. לכן ניצחון אסטרטגי יכול להוביל לתבוסה מדינית. וכן להפך הפסד אסטרטגי יכול להוביל להצלחה מדינית - כגון שיתוף פעולה מצד מדינה אחרת כנגד המדינה התוקפת והמנצחת - זהו פרדוקס (ראו מלחמת המפרץ, ע"י תקיפה של כווית ע"י עירק הדבר גרם לתגובה קשה מצד הרבה מאוד מדינות ולתבוסה בסופו של דבר). אני חושב שהרגשות הבסיסים ביותר משפיעים על כך. הדוגמה הפשוטה מההיסטוריה היא הרייך השלישי, שגרם לפחד המעצמות עד כדי שילוב המעצמות הגדולות בברית, ולתבוסה של הרייך לבסוף.
יש יוצא מהכלל - האימפריה הרומית. אני חושב, שהדבר שעשתה האימפריה הזו זה פשוט לתת חופש, ולגרום לעמים הכבושים לא לפחד. אולי כתוצאה מכך יכלה להתקיים למשך הרבה מאוד זמן.

נקודות המבט השונות של האסטרטגיה: הרמה הטכנית, הרמה הטקטית, הרמה האופרטיבית, הרמה הזירתית, הרמה האסטרטגית-רבתי (מדינית). הסתכלות רק על נקודה אחת, לא תסביר לך בצורה טובה את המצב המלחמתי האמיתי. רק הסתכלות רחבה בכל הזירות ובכל הרמות תוכל להביא לך את הפרספקטיבה הגבוהה ביותר והנכונה ביותר. ועם זאת, ולמרות זאת, גם בהבנת כל הרמות עדיין לא תבין את הכל, הדברים בלחימה מאוד לא ברורים, הגבולות לא ברורים - מתי הטקטיקה מסתיימת ומתחילה הרמה האופרטיבית?
הרמה הטכנית מלמדת אותנו איך ובאיזה עוצמה יפעל הנשק, הרמה הזו לא לוקחת בחשבון את הקושי בקרב להפעיל את הנשק, את המנהיגות הדרושה בשטח, את החוסר ודאות - ובמילים אחרות, להסתכל אך ורק במובן הטכני - לא מסביר לך על המלחמה בכלל. הסתכלות אך ורך על הנקודה הטקטית, לא מסבירה את הנקודה האופרטיבית, מכיוון שהנקודה ברמה הנמוכה, עשויה להיראות כהפסד, אבל בהסתכלות ברמה האסטרטגית: ניצחון מרשים של כוחות הממגרים את האויב בצורה הרמונית.

וכן הסתכלות ברמה האסטרטגית (הזירתית) בלי לקחת בחשבון: הרגש, התרבות, הפוליטיקה של המקום, האנושיות - גם כן לא תוביל אותך לניצחון. נראה שאסטרטגיה זה דבר שקורה בין שאתה מבין שהוא קורה ובין שלא, בדיון או בלא דיון. בהבנה של הלך-הרוח, והסתכלות ברמה המורחבת ביותר שאפשר, וכן ברמות הנמוכות גם כן, ככל שתבין יותר כך ייטב.

בהגות הצבאית היחס של המגן לתוקף הוא-3:1. מי שרוצה לתקוף אויב צריך על כל חייל שלו שלושה חיילים. המחבר מראה שהדבר לא כל-כך מדויק. הרי אם האויב נמצא מבוצר במקום כלשהו ומחכה לי, ואני מצליח לעקוף אותו ולתמרן למקום שונה לגמרי ממקום ההתקפה שצפה לו, הרי שהאויב ירצה להסתובב לאחור, בשביל להגן על המקום שאני תוקף. אם ישאר במקומו אוכל לגרום לנזק ובעיה רצינית היכן שאני תוקף, אם יצא ממקום הביצורים הרי בכך הוא מוותר על כל ההגנות שלו והיחס לא בהכרח 3:1. המחבר נותן דוגמה במלחמת העולם השנייה, בה גרמניה הנאצית תקפה: את הולנד, בלגיה, צרפת וכחות בריטניה. בכל זאת על ידי תמרון מאוד מרשים, הצליחו הגרמנים לנצח את הכוח של בעלות הברית.

בקריאת הלחימה בנשק אטומי, אני מבין שלמעשה הלחימה היא לא בדיוק לחימה אלא השמדה. האפשרות לעשות שימוש יעיל בנשק אטומי, עובר דרך היכולת להרתיע. אם האויב מאמין שאתה מסוגל להשתמש בנשק במידה והוא ישתמש בו הרי יש הרתעה. כך שני הצדדים לא תוקפים כל עוד הם מאמינים שהצד השני ישתמש בו. לחימת הגרילה היא לחימה בסגנון "הגישה העקיפה" - התקיפה מתבצעת היכן שקל לתקוף, בהפתעה, בריכוז כוחות גדול ביחס לאויב. עם זאת, נראה שגם אפשר למנוע מלוחמי הגרילה להמשיך בתקיפותם ע"י פגיעה באזרחים ובאנשים הקרובים ללוחמי הגרילה. נראה שאפשר להמשיך בלחימת הגרילה, רק בהתעלמות מסבל האזרחים (או לפחות המשך פעולות הגרילה) אפשר להמשיך בלחימה הזו (כשצבא הסדיר, כנגד הגרילה מחליט - או ע"י הוראה מדינית - לפגוע באזרחים).

אסטרטגיה נכונה, היא בהבנת הגורם המגיב של היריב לפעולה שאני עושה (כפי שהמחבר מראה). כך, אם האימפריה הבריטית הייתה משקיעה הרבה ביצור הצי, הדבר היה גורם לפחד משאר המעצמות, בצורה הזו הדבר היה גורם למעצמות האירופיות האחרות "להילחם" - ובעצם ליצור צי חזק כנגד הצי המתחזק של הבריטים. בכך ששמרו על מאזן הכוחות, ושמרו עליו באמצעות דיפלומטיה הדבר גרם לכך שהאימפריה הימית - הבריטית הצליחה להישמר, אם הייתה מחזקת את עצמה הייתה גורמת, באופן פרדוקסלי - להיחלשות עוצמתה הימית ביחס לשאר המעצמות.

המחבר מראה עניין מעניין: במלחמת העולם השנייה הפכו בעלות הברית את ברלין לחורבה. ובכל זאת, המשיכה העיר לתפקד, התעמולה עבדה, היה קשר בין המנהיגים הפוליטיים בין מפקדי הצבא וכך המשיכה המלחמה במשך כמה חודשים. והדומה האחרת: במלחמת המפרץ, תוך זמן קצר היה ניתוק בין ראשי הצבא למנהיגים, הכל שותק. במקום לתקוף את העיר עצמה, כמו שעשו בברלין, עשו ההפך במקרה הזה, ופגעו במקומות האסטרטגים. המסקנה מפה, שירי מונחה דווקא למקומות הפגיעים של הכוח המדיני - הגורמים לאיבוד הקשר בין המנהיג לבין המפקד - אלה הם הדברים החשובים יותר בכל מה שקשור להפצצה. תתרכז בראש, בפיקוד, ולא בשאר חלקי הגוף.
ירי מונחה על חיילי חי"ר לא שווה את הכסף (פחות מדי אבדות לשווי הנשק) ואילו ירי לא מונחה לא יעיל מבחינת האבדות הנגרמות לחי"ר.

"התמדה עקשנית הינה המפתח להצלחה בכל דבר - חוץ מין המלחמה, שבה מנצח רק מי שגם מתמיד וגם גמיש." (עמ' 253).

המחבר כותב "רצונך בשלום, היכון למלחמה.." הוא מסביר את המשפט הזה: במלחמה המשוגעת של ניסיון לנצח ולהעצים את עצמך מול האויב, הדבר יכול לגרום למחשבה המאוד הגיונית של פירוק הנשק. העניין הוא שהדבר שנראה הגיוני לכאורה ממש לא הגיוני. מכייון שהיריב מגיב לפירוק הזה ומנצל את חולשתך. המחבר נותן דילמה בזמנים הקדומים: האם לגור במישור הנוח, או בהר המוגן והלא נוח? התשובה היא דווקא במקום הלא נוח יהיה טוב יותר ונוח יותר להגן על עצמך מכייון שמגורים במקום הנוח - נותנים את היתרון גם ליריב (נוח לתקוף אותך בצורה הזו). בנוסף, מגורים במקום הנוח רק יגרמו לאויבים רבים יותר לראות בך מטרה קלה, מגורים בהר מלכתחילה ימנעו אויבים רבים.

בקרת החימוש בין המעצמות, מובילה לחימוש נוסף. המעצמות מתכנסות בעקבות על מיני שיפורים למינהם, ומחליטות בהגבלות האמצעים. לאחר שאלה הוגבלו, שוב המעצמות מפתחות אמצעים אשר לא הוגבלו רק כדי לחזור לשלב של הגבלת האמצעים עוד פעם (אני מדבר על זמני שלום, או כמו המלחמה הקרה למשל). המנצח הוא מי שהכלכלה שלו מפותחת יותר, וכמובן גם אז הוא לא בדיוק מנצח (בתקופה שהנשק הגרעיני מאיים) - כך שהפתרון הטוב ביותר הוא לשמור על מאזן כוחות לטובתך, שימנע משאר האומות לרצות לחזק את כוחותיהם כנגדך (כאמור).

באסטרטגיה-הרבתי יש משחק שמשחקות המדינות, בין מה שנכון בשטח למה שקורה במציאות. הם עושות תעמולה ומנסות להראות עצמם חזקות יותר ביחס למה שבאמת קיים. בצורה הזו עשויים המדינות לקחת ביותר מדיי רצינות את המדינה ה-"משחקת". יש גם את האפשרות האחרת (וכנראה לא כל-כך פופולרית) לעשות הפוך, ובכך לגרום לאויב להיות נינוח ובהתקפה להיות מופתע.

בעמ'299-301 יש סיפור קצר של רומל במלחמת העולם השנייה - מומלץ.

המחבר מסביר על רומל, ובעצם ההבדל בין האסטרטגיה רבתי לבין האופרטיביות. רומל תקף באפריקה וגרם לניצחונות יפים מאוד, ולהפסדים קשים לבריטים. ובכל זאת, גם אם היה רומל מנצח באפריקה ומשיג את מטרותיו (להגיע לקהיר כמדומני) לא היה מצליח לנצח את המערכה הכוללת. הבריטים לא היו נכנעים כי הפסידו באפריקה. לכן, ניצחון באפריקה לא יהיה משמעותי בעליל - כמו החזית הסובייטית או המערבית (שהחשיבות שלהם מכרעת). למרות זאת, חשוב להדגיש (וההדגשה היא שלי) שרומל שמר על הבטן הרכה של ברית הציר - איטליה. בנוסף, אין ספק שהדבר עזר ברמת האסטרטגי-רבתי, בכך שמנע אספקות וחיילים בריטים במקומות אחרים. ובכל זאת, אפשר לדמות את מה שעשה רומל - אם נדמה מדינות לבני אדם - לתקיפת הזרועות והרגלים של הבריטים. זה כואב, אבל לא יגרום לבריטים להיכנע - תקיפה לראש ולמקומות הרגישים שבגוף תגרום לכניעה.
המחבר מוסיף, שבתחילת המלחמה גרמניה הנאצית הייתה חזקה במובן הצבאי של המילה, ואילו בעלות הברית (ובמהלך השנים של מלחמת העולם השנייה היו מדינות שונות ב-"בעלות הברית"- אני חושב שרק בריטניה, במהלך כל המלחמה נשארה כנגד הציר בכל מהלכה) היו במובן הכלכלי - הזמן נתן להם לחזק את עצמם במובן המלחמתי: מפקדים טובים, יכולת צבאית, תעשייה צבאית, אמצעים. בסופו של דבר, היה יתרון מעצמות הברית גדול בשני (הכלכלי והצבאי) המובנים האלה ובכך יכלו לנצח את הציר. מה שעשתה ברית הציר לפני המלחמה, הוא להתכונן היטב למלחמה שידעה מראש שהיא מעוניינת להתחיל - ברגע שהתחילה (המלחמה) היה פער גדול בין מעצמות הציר (יפן, גרמניה הנאצית) בין מדינות בעלות הברית - במובן הצבאי.

בשביל לנצח, אתה צריך להיות מנצח בשני המישורים: הצבאי, והדיפלומטי. למשל, תקיפה וניצחון מצד מדינה, יכולה להימנע ע"י דיפלומטיה של המדינה היריבה. בכך שהאויב מצליח למנוע ממך את המשך הלחימה ע"י איום מצד מעצמות, שמאיימות ע"י הדיפלומטיה של אותה המדינה. (מלחמת יום כיפור זו הדומה שהמחבר נותן).

המחבר כותב כסוג של סיכום: שדווקא הניצחון במלחמה הקרה, הוא זה שיכול לגרום לארצות הברית - המעצמה היחידה בעולם - ליצירת ברית אנטי אמריקנית. זאת אומרת, עצם היעלמות האיום משנה את הנקודה האסטרטגית והמדינות משנות כיוון. עם זאת, זה לא קרה כמובן. וזה בעקבות חוסר העיקביות של ארצות הברית במדיניות, וכנראה גם בחוסר ההתערבות, ובכך שעוצמתה לא מוגדלת באופן קיצוני. נראה שאם המדיניות של ארצות הברית תשתנה הדבר יוביל לכוח חדש בעולם כנגד. (אם כי כיום אפשר לראות שברית נאטו עוד חשובה - מלחמת רוסיה אוקראינה). עוד מסביר המחבר, שדיקטטורות יכולות להפתיע בקלות, מכייון שההחלטה נופלת על שליט אחד וכמובן אף אחד לא מבקר אותו. הדבר גורם להצלחה גדולה בהתחלה ואז נפילה לאחר מכן, זה כתוצאה מחוסר הבנת הטעויות - כי אין מי שיבקר. בדמוקרטיה הפוך, קשה ליצור הפתעה, אבל הביקורת והמחשבה המגוונת מונעת בעיות במהלך המלחמה עצמה.

אסטרטגיה - " המדע והאמנות של הפעלת הכוחות המדיניים, הכלכליים, הפסיכולוגיים והצבאיים של מדינה או קבוצת מדינות - לשם יצירת תמיכה מרבית במדיניות שהוחלט עליה, בעתות שלום ומלחמה" מילון WEBSTER (מהדורה שלישית).

---------


מה אגיד על הספר? ספר חריף מאוד, מחשבה עמוקה ומאוד מקורית. מכל החלקים פחות אהבתי את החלק השני, אולי מכיוון שאותו יחסית הכרתי - ואולי כי הוא פחות מעניין. הספר מומלץ מאוד לאוהבי אסטרטגיה, הגות צבאית והיסטוריה צבאית - ולמעשה כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על העולם הצבאי ועל חשיבה מאוד מגוונת ממה שאנחנו רגילים. עשיתי סיכום די ארוך, גם בשבילי - במידה וארצה לחזור ולרענן את המחשבות שלי בספר - אבל גם עבור כל מי שרוצה לקרוא. אם הגעת עד לכאן - תודה רבה שנתת מזמנך לקרוא את הכל.


תודה רבה לפרל על המלצת הספר.
תודה רבה לאיל על המלצת הספר.

» ביקורות נוספות של טה~דאם!
» ביקורות נוספות על אסטרטגיה של מלחמה ושלום - מהדורה מורחבת ומתוקנת