ביקורת ספרותית על מנהיגות בעיתות סערה - אופקים #325 מאת דוריס קירנס גודווין
ספר מעולה

---

לספר הגעתי מהמלצה (אם אני זוכר נכון) של עמית סגל באחת ההזדמנויות. מסיבה כלשהי היה לא קל להשיג את הספר, נראה שהוא לא קיבל את תשומת הלב שמגיע לו לקבל מאיתנו הקוראים. הספר הוא מאותם ספרים מיוחדים, שרק מעטים שמים לב אליהם, למרות האיכות הגבוהה והיכולת היוצאת מהכלל של הסופרת בתחום הספציפי הזה. כאמור לא היה קל להשיג את הספר, ולבסוף החלטתי לשלם מחיר מלא (ולא בחנות יד שניה כמו בדרך כלל) - מתוך מחשבה: "יתכן והספר שווה את זה" - לא טעיתי.




הספר מדבר על ארבעה נשיאי ארצות הברית: אברהם לינקולן, תאודור רוזוולט, פרנקלין רוזוולט ולינדון ג'ונסון. הספר מתחלק לשלושה חלקים: חלק ראשון - שאפתנות והכרה במנהיגות. חלק שני - מצוקה וצמיחה. חלק שלישי - המנהיג וזמנו: כיצד הם הובילו?. המחברת עסקה בלימוד המנהיגים הללו במשך זמן רב, ואף אחד מהם (לינדון ג'ונסון) הכירה באופן אישי. יתכן - באופן טבעי - שהדברים שכתבה היו בהילה של הערצה כלפיהם עוד מלכתחילה. למעשה, ברוב המקרים (לדעתי) אם משהו מחליט לכתוב ביוגרפיה על משהו, סביר להניח שיש לו סוג של הערצה כלפיו (רק במקרים בודדים זה לא ככה). עם זאת, אני מוכרח לכתוב שהספר מעולה, ויש בו מכל הבחינות: כתב ברור וקליל, דוגמאות, סיפורים, מנהיגות צבאית, ומנהיגות - כשם הספר - בכלל, היסטוריה והבנה רחבה רחבה בענייני ארצות הברית. אדם שרוצה להיות מנהיג, וכן לאדם שמבין את חשיבות ההנהגה זה הספר המתאים.

מאוד אהבתי את דרך העריכה של הספר. בדרך כלל - או לפחות בנקודת המבט שלי - ספר המדבר על ארבעה מנהיגים יקבל כל מנהיג את מקומו במרוכז. לא ככה עשתה המחברת, ולדעתי זה הפך את הספר להרבה יותר מוצלח. בכל חלק (מתוך השלושה חלקים) סופר על כל ארבעתם. זה יצר תחושה של שינוי, כמו הרפתקה כזו שכל רגע יש משהו חדש ומעניין. מאוד נהנתי לקרוא את הביוגרפיות המקוצרות (יחסית) הללו. איך התנהגו, כיצד הובילו? במה הצטיינו, איך היו כצעירים? הספר כתוב בצורה מאוד בהירה ויפה, ומסביר את המציאות הכללית והפוליטית של כל מנהיג. האמביציה, הרצון להצליח, הרצון ללמוד ולהתפתח - להתקדם בשיא המהירות, יש לזה ניחוח מעניין ומרענן משהו.

אברהם לינקולן, היה בחור מבית עני. כבר מגיל צעיר היה ידוע כילד חכם מאוד, מהעבודה היה בורח כדי לקרוא מספרים (יאיי אנחנו לא לבד!). היה לו יכולת יוצאת מהכלל לספר סיפורים: נראה שבעניינים בין בני אדם, יכולים אנשים לדבר שעות, ומה שיזכרו מכל השיחה יהיה סיפור מעניין ששמעו. בצורה זאת הצליח להעביר מסרים, ובצורה זאת גם הצליח ליצור לעצמו שם. אני מוכרח לכתוב שהדמות הזו של אברהם לינקולן הרשימה אותי מאוד מקריאת הספר, לדעתי אפילו יותר מהמנהיגים האחרים. היכולת שלו ללמוד בלי להפסיק, ולמרות שנולד כעני הגיע לפסגה - זה מזכיר את סיפורי האגדות הללו, שתמיד נחמד לקרוא ותמיד הם ממלאים במוטיבציה.

"אם אל"ף יכול להוכיח בצורה גורפת ככל שתהיה שיש לו הזכות לשעבד את בי"ת", פתח לינקולן, "מדוע לא יוכל בי"ת להשתמש באותו טיעון בדיוק ולהוכיח שהוא יכול לשעבד את אל"ף? אתם אומרים שאל"ף הוא לבן ובי"ת הוא שחור. אם כך, זה הצבע: לבהיר יותר יש הזכות לשעבד את הכהה יותר? הישמרו לכם. על פי הכלל הזה, אתם תהיו עבדים של האדם הראשון שיקרה בדרככם, זה שעורו יהיה בהיר מעורכם. למה בדיוק כוונתכם במילה 'צבע'? האם כוונתכם לומר שהלבנים נעלים על השחורים מן הבחינה האינטלקטואלית ולפיכך יש להם הזכות לשעבד אותם? הישמרו לכם שוב. על פי הכלל הזה, אתם תשועבדו לאדם הראשון שייקרה בדרככם שיגבר עליכם מהבחינה האינטלקטואלית" - אברהם לינקולן, עמ' 128.


תאודור רוזוולט הרשים אותי בכמות הדברים בהם הוא מתעניין. בכל חייו היה במספר רב של תפקידים מנוגדים, צבר ניסיון רב בהרבה תחומים, "קפץ" על כל תפקיד שהציעו לו למרות שחבריו וקרוביו אמרו לו שזה לא מכבודו. גם כילד היה סקרן בצורה יוצאת מהכלל, בניגוד לאברהם לינקולן, נולד תאודור רוזוולט לבית עשיר. היה אפשר לחשוב שדווקא בבית זה תהיה התנגדות לבחון ולדעת - לא כך היה עם תאודור רוזוולט. מה שמאוד הרשים אותי, ביחס לשאר המנהיגים, היא היכולת להתמודד כנגד כאב חד וקשה כל-כך בזמן קצר כל-כך. אשתו ואמו של רוזוולט נפטרו ביום אחד, היכולת לצאת מזה, ואף להתעלות - להתקדם הלאה מרשימה מאוד. כאב לי לקרוא על הדרך שהסתיים סיפורו של רוזוולט בסוף הספר, זה היה מעורר - מעט - רחמים (בדומה ללינדון ג'ונסון).

"בגדוד שלי", סיפר לבנו, "תשעה מכל עשרה אנשים היו פרשים טובים ממני, ושני שלישים מהם היו צלפים טובים ממני. וכולם יחד היו קשוחים ובעלי כושר סבל רב יותר. אך זמן קצר לאחר שקיבלתי אותם לידיי הם ידעו, וידעתי אני, שאיש לא יוכל לפקד עליהם כמוני" - תאודור רוזוולט על פיקוד גדוד הפרשים בקובה, עמ' 169.


בשונה מאברהם לינקולן ותאודור רוזוולט, היה פרנקלין רוזוולט אדם שונה בכל מה שקשור ללימוד. לא נראה (מההסתכלות שלי ומתיאורי הספר) שהיה אדם שמרבה לקרוא. היה לו יכולת נדירה "להריח" את המצב, להבין בני אדם ולגרום לכולם לעבוד יחד לפתרון משבר. מאוד היה משונה לקרוא על ילדותו ולחשוב שמהאדם הזה יצא נשיא ארצות הברית, ואחד מהטובים שלהם. מרשים יותר, זה לראות כיצד הצליח להתמודד עם השיתוק שעבר. צריך להבין שהשיתוק קרה לפני הפיכתו לנשיא. היכולת להילחם כנגד המציאות הזו, ולא רק להילחם: כמה אנשים היו חושבים לרוץ לנשיאות במצב שכזה? פרנקלין הוא מאותם אנשים שידעו לשמור את כאבם לעצמם, היה זה לימוד שהבין עוד כילד שמנסה להסתיר את כאבו מהוריו המודאגים - לא רצה לצער את אביו החולה. הייתי שמח יותר לקרוא על פרנקלין בזמן מלחמת העולם השנייה. המחברת התמקדה דווקא על השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה העשרים והסכמי הניו-דיל. המחברת מתמקדת יותר בענייני פנים מאשר ענייני חוץ לאורך כל הספר, אמנם זה מעט מוריד לדעתי - אבל גם מלמד דברים חדשים שלא ידענו על ארצות הברית, כך שאפשר לקחת את זה גם למקום טוב.

"עשה כמיטב יכולתך וקבל החלטה, ומרגע שקיבלת החלטה, לך קדימה." פרנקלין רוזוולט (שינתי מעט מהציטוט כדי שיתאים לקורא).


האדם המפתיע ביותר מהארבעה, הוא לינדון ג'ונסון. הדבר הראשון שקופץ לנו לראש מג'ונסון - מלחמת ויאטנם. המחברת הכירה את ג'ונסון כשהיתה צעירה, נראה שלג'ונסון מאוד הפריע איך יזכרו אותו. הוא ידע מה חושבים עליו כל ההיסטוריונים מהארוורד: "כל ההיסטוריונים הם אנשי הארוורד. זה פשוט לא הוגן. להובר המסכן מווסט בראנץ', איווה, פשוט לא היה סיכוי עם החבורה הזאת... גם ללינדון ג'ונסון מסטונוול, טקסס, אין סיכוי" (עמ' 361). ג'ונסון היה אדם בעל אמביציה ומוסר עבודה יוצאים מהכלל. היכולת שלו כאדם לא הייתה מבחינת יכולת הלימודים שלו, קריאה או משהו מסוג זה - אלא עבודה קשה יותר מכל אדם אחר. כל החיים של ג'ונסון סבבו סביב הפוליטיקה - בשונה משאר הנשיאים הנכתבים בספר שהיו בעלי תחביבים. למרות כל הדברים שאפשר היה לחשוב על לינדון, נראה שיכולתו לחוקק חוקים, הכרתו את המערכת ועבודתו הקשה הם אלה ששינו דברים והעלו את ארצות לברית למעלה. קריאה על ג'ונסון מאוד מסקרנת - הוא אינו גיבור או נשיא מהסוג הפופולרי (אפילו היום), וזה הופך דווקא את הקריאה עליו למעניינת. זה מראה שנושא המנהיגות הוא עניין רחב בעל מספר רב כל-כך של דרכים.


קריאת הספר באמת מעוררת השראה, ספר מומלץ לכולם.
תודה רבה על הזמן והקריאה.

» ביקורות נוספות של טה~דאם!
» ביקורות נוספות על מנהיגות בעיתות סערה - אופקים #325