“לספר "מלחמה פראית לשלום" הגעתי מהספר "אות קריאה 'כאוס'" של הגנרל ג'ים מאטיס. בסוף הספר, הזכיר הגנרל מאטיס כמה עשרות ספרים שהוא ממליץ לכל הקוראים לקרוא, התעניינתי. התחלתי לחפש את הספרים הללו - אלה שהיו בעברית. על חלקם כבר כתבתי ביקורות. הספר מדבר על מלחמת אלג'יריה בין השנים 1954-1962, מלחמה לא כל-כך מוכרת, נושא "לוט בערפל" אפילו לחובבי היסטוריה. לפחות במקרה שלי - הרגשתי שאני לא מכיר את המלחמה הזו בשום צורה, אני גם לא חושב שיש הרבה ספרים בעברית על הנושא. אני מוכרח לציין שהספר היה לא קל לקריאה בכלל, ומספר הניסיונות לצלוח אותו היו רבים, מין מסע הירואי לסיים את הספר. במה אני מתכוון כשאני כותב שהספר "קשה לקריאה"? יתכן שמדובר בדרך של המחבר לנסח את הדברים שהוא מסביר עליהם, יתכן ומדובר על המוציא לאור - מערכות, וגם יתכן ואני הבעיה פה. כך או כך - לא היה קל לי לסיים אותו, אבל אני שמח שסיימתי אותו. בנושא הזה: אני מוכרח לשאול, האם למשהו מהקוראים באתר קורה לפעמים שהוא קורא ספר - "... תוצאות קצת יותר מעודדות הושגו בקביליה...." (ציטוט מהספר) - קורא, קורא, ופתאום משהו כזה עולה לך לראש: https://www.youtube.com/watch?v=AOAtz8xWM0w לא יודע למה זה קורה לי מפעם לפעם ובספר הזה זה קרה המון - אם כי השיר הרוסי הלאומי הייתה סתם דוגמה. כתבו לי בתגובות אם זה קורה לכם גם, ואיך מונעים את זה - אם אפשר בכלל :) טוב ועכשיו מספיק לשטויות, לספר: .......................................................... יש משהו שונה בספר הזה ביחס לשאר ספרי ההיסטוריה. אהבתי מאוד, למשל, שהסופר הלך בעצמו לראות את המקום שהוא הולך לכתוב עליו, הוא הלך לשאול את האנשים שהיו מעורבים - וזה מאוד מעורך לדעתי. כי בכל מה שקשור לכתיבת היסטוריה חייב לדייק, וכמה שיהיה יותר מדויק כך הקוראים יפיקו יותר ערך. בנוסף לכך, הופתעתי לגלות עד כמה אנחנו - וכן גם אני - בני האדם הפכפכים בטבענו, והדבר היה ניקר מאוד בספר. זאת אומרת: צרפת נלחמה במוסלמים, המוסלמים נלחמו בצרפתים (עד פה בסדר נכון?) - שימו לב: הצרפתים נלחמו בצרפתים, המוסלמים נלחמו במוסלמים, הפייה נואר (תושבים אירופים שהתיישבו באלג'יריה) נלחמו בצבא, נלחמו באלג'ירים ובשלב מסויים חלק מהצבא ערק - עבר לארגוני הפייה נואר; הצבא ומפקדיו נלחמו עבור צרפת, בשלב מסוים עברו צד כנגד הממשל, חברים הפכו לאויבים, אויבים הפכו לחברים. ספר מטבעו הוא דבר מסודר, למרות זאת - הרגשתי שהכל בלאגאן אחד גדול, אפילו ה-"סדר" של הספר מרגיש שאף אחד לא יודע מי נגד מי. אני חושב שאין הרבה ספרים שמספרים מציאות הדומה - איך שהוא - למצב בישראל שלנו. אני יכול להבין את נקודת המבט של האירופים כשהם מסתכלים על ישראל, וכשהם חושבים שמלחמת אלג'יריה היא כמו הטרור שיש לנו בישראל. למעשה יש הרבה הבדלים שונים - רבים מאוד למעשה - אבל מה שמעניין הוא, וזה הלקח הגדול של הספר לדעתי: הצבא הצרפתי ניצח למעשה את אף-אל-אן (צבא המורדים האלג'יראים המוסלמים) מערכתית. כשחושבים על מהפכה - לפחות מה שעולה לי לראש - זה פירור של שלג שהופך למפולת שלגים. זה לא היה ככה בספר. למעשה צבא צרפת דיי קרע את הצורה לאלג'ירים, והסיבה שצרפת עזבה, ככל הנראה, היא בגלל לחץ דיפלומטי ולחימת הגרילה של שני הצדדים! (כן, גם של הפייה נואר, אלה גרמו לעצמם נזק מאשר תועלת). במילים אחרות: על הצבא להשיג תוצאות מדיניות. תוצאות אך ורק אופרטיביות - אך כישלון מדיני זהו הפסד למדינה. וזה מה שקרה במלחמת אלג'יריה שהמנהיגים המוסלמים ברחו לחוץ לארץ, ובכל זאת הצליחו ליצור מצב פולטי שיגרום לצרפת לעזוב את אלג'יריה. למרות שאני מוכרח לציין שאליסטר הורן הוא היסטוריון מהטובים ביותר, עדיין הצד שלו על המלחמה הוא צד מערבי. ללא צל של ספק הספר היה שונה מאוד, אילו נכתב ע"י מוסלמי דווקא. בנוסף, כמו שכתבתי קודם, אליסטיר הורן עשה כל מה שיכל כדיי לגרום לקוראים לקבל את התוצאה הטובה ביותר מהקריאה, וכמה שיותר מדויק. איכשהו, מצאתי את עצמי מוצא - למרות הכל - שיש חוסר דיוק קטן. אני אסביר: בעמ' 454 למעלה נכתב כך: "מאחורי הגוש ההולך וגדל של מוסלמים עלו יבבות ה"יו-יו-יו" המסולסלות ומקפיאות-הדם של אלפי נשים בלתי-נראות." זאת אומרת, קולות הנשים המוסלמיות. והמחבר חזר על זה כמה וכמה פעמים במהלך כל הספר, בשלב מסויים חשבתי לעצמי "מאיפה זה מוכר לי?" ה-'יו-יו-יו' של הנשים, אותו עניין שהמחבר אומר שהקפיא לו את הדם. ואז הבנתי, הוא בוודאי מתכוון ל-"קולולולולולו~" - אותו סמל של האמא והסבתא הצפון אפריקאית ממוצא יהודי. בישראל - אפשר להגיד - זה סמל של שמחה, וככל הנראה כך גם בארצות ערב. יתכן שבנסיבות של מלחמת אלג'יריה זה היה "מקפיא דם" - אבל תסכימו איתי שזה לא כל-כך מדויק, הלא כן? כנראה שזו הדרך היחידה של המוסלמיות לגרום לרעש והמולה. בלי לשים לב, יתכן והמחבר כתב משהו שהוא לא לגמרי נכון, היה יותר מדויק לכתוב שבזמני שלום יש משמעות חיובית הרבה יותר ל-"יבבות מקפיאות הדם". וזה לא אומר חלילה שהמחבר לא עשה עבודה יוצאת מהכלל - להפך, עשה עבודה מעולה. אלא שגם כשהעבודה היא יוצאת מהכלל, סביר להניח שיש חוסר דיוקים בכתיבה ההיסטורית. הפעם במקרה אנחנו מכירים את הנושא - אישית - וכחלק מהחיים שלנו בישראל, אבל במקרים אחרים אנחנו עשויים לחשוב שזו האמת. יש בזה לקח חשוב לדעתי. האם הספר מומלץ? אני לא יכול להגיד את זה בלב שלם. לא קל היה לקרוא את הספר, ואני לא חושב שזה ספר שמתאים למישהו שרק חובב ספרי היסטוריה, או שרק מתחיל. מה שכן, בדיעבד, אני מרגיש שהספר באמת לימד אותי הרבה דברים חשובים. זה ספר חשוב מאוד, וכן הוא גם מומלץ מאוד - אבל לא לכולם. אני יכול להבין למה יש כל-כך מעט אנשים שקראו את הספר. אני חושב שגם חשוב לנו כישראלים לקרוא את הנושא, המקרה האלג'ירי מאוד מזכיר את המקרה ההישראלי - לכל הפחות ברמת הטרור והלחימה שכנגד. לאנשי ביטחון ישראלים זה בונוס חשוב לדעתי. תודה רבה על הזמן שלכם ועל הקריאה. או - ומברוק על למעלה מ-120 אלף ביקורות באתר ולמעלה מ-4000 אלף עמודי ביקורת :)”

“"מלא נא פה מוכה כפן ואת החולי בלום. הנף נא את נס הקידמה מלחמה פראית לשלום". יסלחו לי הטהרנים אם כשלתי מעט בשחזור השורות המיתולוגיות/מופלאות/בלתי נשכחות של קיפלינג. העיקר הכוונה. תעצמו רגע עיניים ותדמיינו מדינה. אזרחיה הרגילים רוצים לחשוב שהם מערביים. ואזרחים אחרים של המדינה הולכים להתיישב בין המון מוסלמים. עד כמה שזה לא ייאמן, בשלב מסוים המוסלמים לא רוצים אותם שם. אבל האנשים האלה מחזיקים את המדינה באשכים. באופן טבעי, למדינה כואב, אז היא עושה כל מיני דברים, לא תמיד הגיוניים. טוב, מחזיקים לה באשכים. מכירים מדינה כזו? זה היה הבסיס למלחמת אלג'יריה, אחת המלחמות הנשכחות אבל כזו שגבתה את חייהם של יותר ממיליון איש והרסה את חיי מיליונים רבים אחרים. ומי שמתאר אותה כאן, אליסטר הורן, הוא אשף, כזה שכבר לא עושים היום. בסבלנות ובחוכמה וביד בטוחה הוא מתאר לא רק את המלחמה אלא את כל העולם מתוכו נולדה ואותו הרסה. הוא מדבר על השורשים, על ההתפתחויות, על האיוולת, האכזריות והקטל הנוראי. על חוסר ההבנה של האדם הלבן, המערבי, הדמוקרטי - הרי כמו בשירו המופלא של קיפלינג, הוא רק רצה לשפר את חייהם של הילידים. והם, כפויי הטובה, פשוט לא רוצים. פשוט לא רוצים. ספר ענק, סופר מוכשר וסיפור שישאיר את כל מי שיקרא אותו, מהורהר למדי. וזה עוד בלי מילה אחת על השם הכל כך מופלא של הספר. מלחמה פראית. לשלום.”

“לספר "מלחמה פראית לשלום" הגעתי מהספר "אות קריאה 'כאוס'" של הגנרל ג'ים מאטיס. בסוף הספר, הזכיר הגנרל מאטיס כמה עשרות ספרים שהוא ממליץ לכל הקוראים לקרוא, התעניינתי. התחלתי לחפש את הספרים הללו - אלה שהיו בעברית. על חלקם כבר כתבתי ביקורות. הספר מדבר על מלחמת אלג'יריה בין השנים 1954-1962, מלחמה לא כל-כך מוכרת, נושא "לוט בערפל" אפילו לחובבי היסטוריה. לפחות במקרה שלי - הרגשתי שאני לא מכיר את המלחמה הזו בשום צורה, אני גם לא חושב שיש הרבה ספרים בעברית על הנושא. אני מוכרח לציין שהספר היה לא קל לקריאה בכלל, ומספר הניסיונות לצלוח אותו היו רבים, מין מסע הירואי לסיים את הספר. במה אני מתכוון כשאני כותב שהספר "קשה לקריאה"? יתכן שמדובר בדרך של המחבר לנסח את הדברים שהוא מסביר עליהם, יתכן ומדובר על המוציא לאור - מערכות, וגם יתכן ואני הבעיה פה. כך או כך - לא היה קל לי לסיים אותו, אבל אני שמח שסיימתי אותו. בנושא הזה: אני מוכרח לשאול, האם למשהו מהקוראים באתר קורה לפעמים שהוא קורא ספר - "... תוצאות קצת יותר מעודדות הושגו בקביליה...." (ציטוט מהספר) - קורא, קורא, ופתאום משהו כזה עולה לך לראש: https://www.youtube.com/watch?v=AOAtz8xWM0w לא יודע למה זה קורה לי מפעם לפעם ובספר הזה זה קרה המון - אם כי השיר הרוסי הלאומי הייתה סתם דוגמה. כתבו לי בתגובות אם זה קורה לכם גם, ואיך מונעים את זה - אם אפשר בכלל :) טוב ועכשיו מספיק לשטויות, לספר: .......................................................... יש משהו שונה בספר הזה ביחס לשאר ספרי ההיסטוריה. אהבתי מאוד, למשל, שהסופר הלך בעצמו לראות את המקום שהוא הולך לכתוב עליו, הוא הלך לשאול את האנשים שהיו מעורבים - וזה מאוד מעורך לדעתי. כי בכל מה שקשור לכתיבת היסטוריה חייב לדייק, וכמה שיהיה יותר מדויק כך הקוראים יפיקו יותר ערך. בנוסף לכך, הופתעתי לגלות עד כמה אנחנו - וכן גם אני - בני האדם הפכפכים בטבענו, והדבר היה ניקר מאוד בספר. זאת אומרת: צרפת נלחמה במוסלמים, המוסלמים נלחמו בצרפתים (עד פה בסדר נכון?) - שימו לב: הצרפתים נלחמו בצרפתים, המוסלמים נלחמו במוסלמים, הפייה נואר (תושבים אירופים שהתיישבו באלג'יריה) נלחמו בצבא, נלחמו באלג'ירים ובשלב מסויים חלק מהצבא ערק - עבר לארגוני הפייה נואר; הצבא ומפקדיו נלחמו עבור צרפת, בשלב מסוים עברו צד כנגד הממשל, חברים הפכו לאויבים, אויבים הפכו לחברים. ספר מטבעו הוא דבר מסודר, למרות זאת - הרגשתי שהכל בלאגאן אחד גדול, אפילו ה-"סדר" של הספר מרגיש שאף אחד לא יודע מי נגד מי. אני חושב שאין הרבה ספרים שמספרים מציאות הדומה - איך שהוא - למצב בישראל שלנו. אני יכול להבין את נקודת המבט של האירופים כשהם מסתכלים על ישראל, וכשהם חושבים שמלחמת אלג'יריה היא כמו הטרור שיש לנו בישראל. למעשה יש הרבה הבדלים שונים - רבים מאוד למעשה - אבל מה שמעניין הוא, וזה הלקח הגדול של הספר לדעתי: הצבא הצרפתי ניצח למעשה את אף-אל-אן (צבא המורדים האלג'יראים המוסלמים) מערכתית. כשחושבים על מהפכה - לפחות מה שעולה לי לראש - זה פירור של שלג שהופך למפולת שלגים. זה לא היה ככה בספר. למעשה צבא צרפת דיי קרע את הצורה לאלג'ירים, והסיבה שצרפת עזבה, ככל הנראה, היא בגלל לחץ דיפלומטי ולחימת הגרילה של שני הצדדים! (כן, גם של הפייה נואר, אלה גרמו לעצמם נזק מאשר תועלת). במילים אחרות: על הצבא להשיג תוצאות מדיניות. תוצאות אך ורק אופרטיביות - אך כישלון מדיני זהו הפסד למדינה. וזה מה שקרה במלחמת אלג'יריה שהמנהיגים המוסלמים ברחו לחוץ לארץ, ובכל זאת הצליחו ליצור מצב פולטי שיגרום לצרפת לעזוב את אלג'יריה. למרות שאני מוכרח לציין שאליסטר הורן הוא היסטוריון מהטובים ביותר, עדיין הצד שלו על המלחמה הוא צד מערבי. ללא צל של ספק הספר היה שונה מאוד, אילו נכתב ע"י מוסלמי דווקא. בנוסף, כמו שכתבתי קודם, אליסטיר הורן עשה כל מה שיכל כדיי לגרום לקוראים לקבל את התוצאה הטובה ביותר מהקריאה, וכמה שיותר מדויק. איכשהו, מצאתי את עצמי מוצא - למרות הכל - שיש חוסר דיוק קטן. אני אסביר: בעמ' 454 למעלה נכתב כך: "מאחורי הגוש ההולך וגדל של מוסלמים עלו יבבות ה"יו-יו-יו" המסולסלות ומקפיאות-הדם של אלפי נשים בלתי-נראות." זאת אומרת, קולות הנשים המוסלמיות. והמחבר חזר על זה כמה וכמה פעמים במהלך כל הספר, בשלב מסויים חשבתי לעצמי "מאיפה זה מוכר לי?" ה-'יו-יו-יו' של הנשים, אותו עניין שהמחבר אומר שהקפיא לו את הדם. ואז הבנתי, הוא בוודאי מתכוון ל-"קולולולולולו~" - אותו סמל של האמא והסבתא הצפון אפריקאית ממוצא יהודי. בישראל - אפשר להגיד - זה סמל של שמחה, וככל הנראה כך גם בארצות ערב. יתכן שבנסיבות של מלחמת אלג'יריה זה היה "מקפיא דם" - אבל תסכימו איתי שזה לא כל-כך מדויק, הלא כן? כנראה שזו הדרך היחידה של המוסלמיות לגרום לרעש והמולה. בלי לשים לב, יתכן והמחבר כתב משהו שהוא לא לגמרי נכון, היה יותר מדויק לכתוב שבזמני שלום יש משמעות חיובית הרבה יותר ל-"יבבות מקפיאות הדם". וזה לא אומר חלילה שהמחבר לא עשה עבודה יוצאת מהכלל - להפך, עשה עבודה מעולה. אלא שגם כשהעבודה היא יוצאת מהכלל, סביר להניח שיש חוסר דיוקים בכתיבה ההיסטורית. הפעם במקרה אנחנו מכירים את הנושא - אישית - וכחלק מהחיים שלנו בישראל, אבל במקרים אחרים אנחנו עשויים לחשוב שזו האמת. יש בזה לקח חשוב לדעתי. האם הספר מומלץ? אני לא יכול להגיד את זה בלב שלם. לא קל היה לקרוא את הספר, ואני לא חושב שזה ספר שמתאים למישהו שרק חובב ספרי היסטוריה, או שרק מתחיל. מה שכן, בדיעבד, אני מרגיש שהספר באמת לימד אותי הרבה דברים חשובים. זה ספר חשוב מאוד, וכן הוא גם מומלץ מאוד - אבל לא לכולם. אני יכול להבין למה יש כל-כך מעט אנשים שקראו את הספר. אני חושב שגם חשוב לנו כישראלים לקרוא את הנושא, המקרה האלג'ירי מאוד מזכיר את המקרה ההישראלי - לכל הפחות ברמת הטרור והלחימה שכנגד. לאנשי ביטחון ישראלים זה בונוס חשוב לדעתי. תודה רבה על הזמן שלכם ועל הקריאה. או - ומברוק על למעלה מ-120 אלף ביקורות באתר ולמעלה מ-4000 אלף עמודי ביקורת :)”

“"מלא נא פה מוכה כפן ואת החולי בלום. הנף נא את נס הקידמה מלחמה פראית לשלום". יסלחו לי הטהרנים אם כשלתי מעט בשחזור השורות המיתולוגיות/מופלאות/בלתי נשכחות של קיפלינג. העיקר הכוונה. תעצמו רגע עיניים ותדמיינו מדינה. אזרחיה הרגילים רוצים לחשוב שהם מערביים. ואזרחים אחרים של המדינה הולכים להתיישב בין המון מוסלמים. עד כמה שזה לא ייאמן, בשלב מסוים המוסלמים לא רוצים אותם שם. אבל האנשים האלה מחזיקים את המדינה באשכים. באופן טבעי, למדינה כואב, אז היא עושה כל מיני דברים, לא תמיד הגיוניים. טוב, מחזיקים לה באשכים. מכירים מדינה כזו? זה היה הבסיס למלחמת אלג'יריה, אחת המלחמות הנשכחות אבל כזו שגבתה את חייהם של יותר ממיליון איש והרסה את חיי מיליונים רבים אחרים. ומי שמתאר אותה כאן, אליסטר הורן, הוא אשף, כזה שכבר לא עושים היום. בסבלנות ובחוכמה וביד בטוחה הוא מתאר לא רק את המלחמה אלא את כל העולם מתוכו נולדה ואותו הרסה. הוא מדבר על השורשים, על ההתפתחויות, על האיוולת, האכזריות והקטל הנוראי. על חוסר ההבנה של האדם הלבן, המערבי, הדמוקרטי - הרי כמו בשירו המופלא של קיפלינג, הוא רק רצה לשפר את חייהם של הילידים. והם, כפויי הטובה, פשוט לא רוצים. פשוט לא רוצים. ספר ענק, סופר מוכשר וסיפור שישאיר את כל מי שיקרא אותו, מהורהר למדי. וזה עוד בלי מילה אחת על השם הכל כך מופלא של הספר. מלחמה פראית. לשלום.”