ביקורת ספרותית על שערי האש - סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי מאת סטיבן פרספילד
ספר מעולה

---

הרבה זמן עבר מאז שקראתי ספר שנהנתי ממנו. אני מתכוון שעצם הקריאה זורמת, אתה רוצה לקרוא ולהמשיך בעלילה. בדרך כלל אני מעדיף ספרי עיון "כבדים", מתוך הבנה שהספרים הטובים באמת, הם בדרך כלל אלה שלא מתייחסים אליהם ורק מעטים עושים בהם שימוש (וזה נכון, מפתיע כמה ספרים לא ידועים הם ברמה יוצאת מהכלל). אלא שלספר הזה הגעתי מהמלצה של הגנרל ג'ים מאטיס מהספר "קוד קריאה 'כאוס'" - ולכן לא בהכרח חשבתי שמדובר על ספר סיפורת ועלילה. לא ידעתי בהתחלה שמדובר בספר שעליו מבוסס הסרט "300" - באותו אופן הספר יכל היה להיות ספר עיון ולא היה הדבר מונע ממני לקחת את הספר (מתוך הנחה שגנרל מאטיס יודע לבחור ספרים טובים).

כך או כך, מצאתי את עצמי קורא ספר עלילתי. בשלב מסויים גם הבנתי שאולי מדובר בספר המבוסס על ההיסטוריה, אך הוא עצמו לא אמיתי אלא המצאה של המחבר (יתכן שהשמות נכונים ברמה כלשהי) - עם זאת, המחבר דיי מראה תמונה ריאליסטית על החיים, כך שבתחילת הספר מצאתי את עצמי קורא - מה המשמעות של מציאות ללא ביטחון. וזה אולי ישמע פילוסופי משהו, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהחלש מת והחזק שורד. כשמדברים על חטא ועונש, ובין היחסים של אלוקים והאדם, ההנחה היא שככל שהחטא גדול יותר - כך העונש גדול יותר. ובהסתכלות כזאת נראה שאין חטא גדול יותר לאומה מלהרשות לעצמה להיות חלשה. אין דבר שגורם לאומה למציאות של סיוט יותר מאשר מחולשה. ובהתחלה פשוטה שכזו, מסביר המחבר שההתנהגות הספרטים, למעשה, דיי ריאליסטית. הם המתנהגים נכון, מאחר והם עושים ככל האפשר להגן על ארצם (לפחות בהרגשתי האישית).

ראיתי את הסרט "300" - ההרגשה אחרי הסרט היא מין "אקסטזה" לוחמנית משהו, עוצמתי משהו. אתה מרגיש שהדבר משפיע עליך ונותן לך מין תובנות (לפחות בתור בחור צעיר הרבה יותר). האמת, אין רחוק מזה. לא הרגשתי ככה שקראתי את "שערי האש" הפוך, הרגיש לי שהספרטנים הם חבר'ה לא פחות רוחניים מאשר שרירניים ופיזיים שצועקים ססימאות סגנון טירונות קרבית כזו או אחרת. וכשאני אומר "רוחני" אינני מתכוון בהכרח לעניין דתי - לא, רוחני משמעותו דבר הקיים אך אי-אפשר לראות אותו. למשל: מחשבה, או הרגשה - הם קיימים ומרגישים אותם, אבל אי-אפשר לראות אותם פיזית. הספרטנים מדברים הרבה על המחשבה, על הפחד, הם מודעים לכך שהפחד בזמן לחימה קיים ולא מסתירים זאת.

הספר הוא עלילתי, הסופר רוצה לגרום לך להנות ממנו. כך שגם מי שלא מתחבר כל-כך להגות צבאית או היסטוריה צבאית עשוי לאהוב אותו. מאוד אהבתי את סגנון הפיקוד של ליאונידיס ואת ההשקפה שלו על מנהיגות. זה ספר שמאוד משנה את נקודת המבט וההסתכלות בכל מה שקשור להנהגה. מפעם לפעם שומעים איזה אמירה שהידע של היום, הוא טוב בהרבה מאשר של הקדמונים. נכון אמנם שמבחינה טכנולוגית אין ספק שיש שיפור רציני, אבל בכל מה שקשור לרוח - ירידה ניכרת מהדור הקודם ומהדורות שקדמו לנו. ושאומרים "רוח" הכוונה מה שנמצא אצלך בראש, מה מניע אותך, מה הם הערכים שלך, דברים אלה אפשר לראות בתקופת הקמת המדינה בשפע, ואילו השפע החומרי - בתקופת הקמת המדינה - היה מועט למדיי.

נראה שיש יחס אצל האדם, בין הנשמה והרוח - לחומר. בדורות בהם יש שפע רב, או לפחות לאנשים שזכו לשפע רב, יש הבדל עצום לאלה שנולדו בעלי חסרון חומרי. קראתי לא לפני הרבה זמן את הספר "האדם מחפש משמעות" של דוקטור פראנקל - אפשר לראות שאמנם לא היה להם כמעט דבר במובן החומרי, אבל במובן הרוחני? שפע של מחשבות ויופי יוצא מהכלל. זה כאילו הנשמה שלנו מודעת למצב שלנו ומשפרת את עצמה. "שערי האש" מראה לנו מציאות לא פשוטה, הסופר עושה זאת בצורה מאוד מציאותית שלא כמו הסרט "300" - הוא מראה את המציאות בצורה מאוד הגיונית ובלא תהילה מוגזמת. אני מעריך ספרים שכאלה.

הספר הזה הוא ספר מאוד יפה ומאוד מומלץ, אני חושב שנכון לקרוא אותו מאשר בכלל להתחיל לראות את הסרט - על הסרט אפשר לוותר. לאחר שקראתי את הספר, אני מרגיש שהסרט דיי מיותר ודי מעוות אפילו ילדותי.

» ביקורות נוספות של טה~דאם!
» ביקורות נוספות על שערי האש - סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי