ביקורת ספרותית על ספר האי נחת - הספרייה של בבל # מאת פרננדו פסואה
ספר מעולה

---

עד שחשבתי שיש לי הכול לומר על זה, בלאקאאוט זה מה שהשכל שלי חווה.

איך אפשר לתמצת ספר שהוא יותר מספר? יומן, אוטוביוגרפיה, הגיגים, מחשבות, אבטיפוס של בלוג או פייסבוק או טוויטר.

ברנרדו סוארש, שם העט הכי מפורסם של פסואה מיני רבים, הוא אחת הדמויות הגדולות ביותר בספרות. אי אפשר שלא להכיר אותו יותר טוב מאת עצמנו אחרי קריאה באותם פרגמנטים. לא פחות מליאופולד בלום, בן דמותו של דנטה, השטן של מילטון, דון קיחוטה והמלט.

קריאה בספר הזה היא כניסה לנפש בודדה. נפש אינטליגנטית, שגדול היה עליה הוא העולם הזה. עצב מעולם לא תואר בצורה יפיפייה כמו פה. זהו אדם בודד שמרגיש מועקה מן החיים, אבל אף פעם לא נכנע לאפסיותם.

לא יכול להבין מישהו שלא הצליח להזדהות לפחות עם כמה חלקים מהספר. רובנו לא היינו יורשי עצר שדורשים נקמה או כאלה שיצאו להרפתקאות עמוסות התרחשויות דרמטיות. כולנו חיים חיים די שגרתיים, יש שיאמרו משעממים למדי. ג'ויס אמנם הצליח לתאר את היופי והעושר שבהם, אבל פסואה קולע לעצבות. התחושה הזו שכנראה חיינו לעולם לא יהיו דרמטיים ומעניינים כמו אנשים שאנחנו מקנאים בהם. ואולי זה בסדר. ואולי לא אמורים לחפש שם את האושר או לחפש אושר בכלל.

זה לא מושלם ממש לא. יש שם רגעים שמעוררים גם בי סלידה. החלקים לא שלמים, יש קיטועים במשפטים, אבל ממתי אנחנו בני אדם היינו שלמים? בטח בתקופה בה שום דבר לא מוחלט. וזה מה שמדבר אליי יותר מאשר דרמה מושלמת ארוכה וקוהרנטית. כי ספר האי נחת מספר אותנו. אבל יודע להתבטא כמו שלא ידענו מעולם.

והוא שולח אותי למעין חלימה שכזו כאילו התת מודע הפך למרכזי ולדומיננטי במוח. עד שכמעט אני לא יורד בתחנת אוטובוס הנכונה.

הלוואי ופסואה היה יודע לאיזו השפעה עצומה הוא הפך, אבל הוא בעצמו חזה את זה בספר כששיער לעצמו שאחרי מותו יהיה לאחד מהמשוררים והסופרים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבל אין לו מה לעשות עם התהילה הזו ואין לו עם מי לחלוק אותה, בין היתר כי הוא מת ונרקב באדמה. וככה פסואה הילך בין בני האדם בליסבון בתחילת המאה ה-20. גאון של רגשות, פילוסוף שיכל ליצור אסכולה משלו. בתוך הראש מסתובבים כל כך הרבה הגיגים ותובנות שיימצאו הרבה אחרי שהילך ביניהם והיום הם מהלכים בינינו. מי שירצה. ויתמסר.

כי לי היו ימים שאחרי שהנחתי מאוחר בלילה את הספר ולשכב לישון, חשבתי לעצמי: "עוד הגיג אחד נוסף".

תמיד היו לי סופרים שחשבתי שיש מוזיקה של אמנים ספציפיים שיתאימו ליצירותיהם. אבל מעולם לא הרגשתי ספר שמילותיו פשוט הדהדו יצירה אחת ויחידה. שהרגשתי שיש פה נישואים בלתי נמנעים בין המילה הכתובה לתו. ועם הספר, היצירה הזו יכולה להימשך עוד ועוד ועוד ועוד... https://www.youtube.com/watch?v=PSmXAG2mYY4

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על ספר האי נחת - הספרייה של בבל #