קאמי כבר מזמן בוחן את עניין החיים אחר המוות בגוף ראשון יחיד, אבל אולי הוא יסכים איתי שהציטוט בו פותח "הכוח האחר" של יהודית הנדל הוא גישתו האבסורדית של צבי מאירוביץ': ״לעבוד -זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במילים.״
את קאמי קראתי בעבר, ובכל זאת, יש משהו מרגש בכל פעם לפגוש בו. כמו מן ידיד ותיק, כן להחריד אבל כזה שחף ממניירות, כך אני חשה את קאמי בא לדבר איתנו על העולם. "המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד" נכתב בשנת 1940. כן. אתם כבר זוכרים מה היה אז באירופה. מה עמד לקרות אז בצרפת. קאמי חוזר במסה זו אל גדול הפילוסופים המודרניים, ניטשה, ובעצם מנסה דרכו לברר מהו העולם ללא אל ובאיזה אופן יכול האדם לשאת את חייו משהוא התפקח, כביכול, מרעיון העולם הבא. החיים הם עניין מורכב ביותר מרגע שאדם עומד על דעתו, ושם מתבצעת פעמים רבות מספור "החמיקה": כוונתו של קאמי היא שמרגע שהבנו שאנחנו כאן, ולא בגן העדן - השאלה היא האם אנחנו מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להדחיק זאת ולחמוק ממבט ישיר ומפוקח אל האמת, או - וזו האלטרנטיבה שקאמי מבקש לשאת על נס, האם ננסה בכל זאת להישיר מבט אל אבסורד החיים כהווייתו. קאמי בוחן את אפשרות ההתאבדות בחינה פילוסופית, ובעצם דוחה אותה ומניח מעבר לה את האפשרות מצד אחד לקבל שכך הם פני הדברים ובו בזמן למרוד בכך.
"צלילות-הדעת, שנועדה להיות עינויו, משלימה בעת-ובעונה-אחת את ניצחונו. אין לך גורל שאי-אפשר להתגבר עליו על-ידי הבוז."
הדיבור על אבסורד החיים ועל החיים כאבסורד מבקש בעצם את הנוכחות בחיים עצמם כמו שהם, מבלי להתנחם בכך שאולי בגלגול אחר, אחרי המוות או בעולם הבא יתרחש תיקון כלשהו לאבסורד הזה. "מה הוא למעשה אדם אבסורדי? האיש אינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו. ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ-לבו ואת כוח-שיפוטו. אומץ הלב מלמדו לחיות ללא ערעור ולשמוח בחלקו, כוח השיפוט מורה לו את גבולותיו. מודע לחירותו-עד-מועד, למרדו חשוך-העתיד ולתודעתו האבדה, הוא ממשיך את הרפתקתו בימי חייו."
מה אני אגיד לכם, אם קאמי היה פרסומאי, ואם ככה היו משווקים את החיים - אני חושבת שלא רק אני לא הייתי קונה. שויין. אבל כולנו כבר כאן, לקוחות של החיים הללו, ואפילו ניתן לומר בהכללה, לקוחות די מכורים. אז אם כבר רכשנו את המוצר, קאמי ילחש לנו באוזן שעדיף לדעת איך להשתמש בו או איזה שימוש עלול להיות רעיל.
קאמי משרטט 3 דמויות שעשויות להיות לא מושלמות אך אבסורדיות וראויות והוא מונה שם את הדון זו'אן, הכובש והשחקן. שתיים מתוך שלוש הוא בהחלט שיחק בחייו, ולגבי הכובש, גם אותה אפשר לומר ששיחק, שכן עם הכיבוש הנאצי הצטרף קאמי לכוחות ההתנגדות הצרפתיים כנגד הכיבוש, אם כן, קאמי ניסה בדרכו לחיות את חייו באורח אבסורדי, וגם מותו, הלא מתוכנן, היה כה אבסורדי. שכן, בעוד כרטיס העליה לרכבת בכיסו, הוא נסע עם חברו והמוציא לאור של כתביו, השניים מתו בתאונת דרכים.
כתבתי די הרבה, לא אכביר כעת בציטוטים נוספים, רק במשפט יחיד, יקר
ובהמלצה למי מכם שחש אבוד בתקופה הזו - לחזור אל הספר הזה, ואולי גם להבין למה :)
"לו היה העולם ברור, לא הייתה האומנות קיימת"
(האם לא בגלל זה כולנו כאן?)
![המיתוס של סיזיפוס [מהדורת 1978]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers90/901176.jpg)

















