ביקורת ספרותית על אנשים נורמלים מאת סאלי רוני
בזבוז של זמן

---

אנשים נורמליים/ סאלי רוני

חלק נכבד מלהיות בעל טעם טוב בספרים זה גם היכולת להמנע מספרים לא טובים, ועל כן באה הסקירה הבאה. מוזמנים לריב בתגובות!

קודם כל, התקציר.
בתיכון שבו הם לומדים, קונל ומריאן מעמידים פנים שהם כלל לא מכירים. הוא שחקן כדורגל נאה ופופולרי והיא מבודדת מחברים, גאה וחכמה. כשקונל נאלץ להמתין בביתה של מריאן לאימא שלו, העובדת שם כעוזרת בית, מתחיל להירקם בין שני התיכוניסטים קשר, שמחד קשה להתכחש לו, ומאידך שניהם נחושים להסתירו. כעבור שנה, כשהם עוברים ללמוד בדבלין, בקולג' היוקרתי טריניטי, מריאן דווקא מצליחה למצוא את מקומה, ואילו קונל מדשדש, ביישן וחסר ביטחון, בשוליים החברתיים של הקמפוס. שוב ושוב הם נמשכים ונרתעים זה מזה, עד שדבר–מה מעמת את שניהם ותובע מקונל לברר עם עצמו עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת על מנת להציל את מריאן.

התקציר בהחלט נשמע נחמד מאוד, מין סיפור אהבה רומנטי שכזה. לא ספר שיעיף אותי ויגרום לי לארגן את חיי מחדש ולהתאהב בדמות הראשית (כן אובה, אני מסתכל עליך) אבל משהו שבהחלט יעביר לי את הזמן בשמחה.
שום דבר לא הכין אותי למה שקראתי שם, ואני אדגים זאת עם שתי הנקודות הכי קריטיות לדעתי בספר.
דבר ראשון, יחסי המין. סצנה אחת, שתיים או שלוש אני יכול להבין. אבל באמת, כל הספר רק עוסק בזה. אז נכון שמישהו הסביר לי שבעצם הספר מנסה להעביר לנו את מערכת היחסים שלהם בעזרת יחסי המין ביניהם או משהו, אבל זה היה מוגזם. ונכון שלא כל הספר עמוס התיאורים גרפיים עסיסיים, אבל בכל כולו יש את העיסוק בנושא.
דבר שני, הכתיבה. בין פרק לפרק יש רווח של בין חודשיים לשישה, מה שיוצר חוסר אכפתיות. למה שיהיה לי אכפת שהוא נפרד ממישהי אם הכרתי אותה לפרק אחד בדיוק? אז נכון שלפי הסיפור הוא איתה כמה חודשים, אבל אני לא מרגיש את זה. אין הזדהות לאף דמות כי אני אתה בקושי מכיר אותם, ובעיקר מדלג בין חלונות הצצה קצרים לחיים שלהם. סיימתי את הספר הזה נטו כי אני שונא לסיים ספרים באמצע, אבל הקטע של הכתיבה הרס הכל כי באמת באיזה שהוא שלב לא היה לי אכפת מהדמויות בכלל.

לסיכום, לא. יש מספיק ספרים טובים בעולם, אז תלכו אליהם. תקראו יואב בלום או משהו, הוא מדבר על אנשים בצורה הרבה יותר טובה.

» ביקורות נוספות של יהונה
» ביקורות נוספות על אנשים נורמלים