ביקורת ספרותית על אנשים נורמלים מאת סאלי רוני
ספר טוב

---

הכנסתי אותו לריצ'רץ' של המזוודה שניה לפני שיצאתי מהבית. איזה כיף.

התחלתי לקרוא עוד בגסטהאוס באינברסנייד, לא הרבה, רק כדי להבין על מה זה. הוא והיא, שני נערים איריים מאיזו עיירה נידחת, היא עשירה, הוא עני, לה אין חברים, הוא במרכז העיניינים. שפה רזה ומשפטים קצרים, הספקתי לקרוא לא מעט לפני שהלכתי לישון. 

היום החמישי, 11 קילומטרים לאינבררנאן.ז
ה היום האחרון לאורך האגם. בדרך עוברים דרך יער של עצים גבוהים שיש להם רגליים ירוקות כהות וזה מקסים.
מידי פעם שומעים איזה אופנוע ים שנוסע באגם, קצת מזכיר חרקות של יום שישי בלילה, אבל רוב הזמן יש שקט וקצת פכפוך של מים וציפורים. יפה לאורך האגם אבל אני כבר מחכה לנופים של ההיילנד. בשבילם באתי לכאן.
יש לנו סנדביצ'ים שהכינו לנו בגסטהאוס וזו הזדמנות אחרונה לאכול על שפת המים, רק שצריך לחצות איזה נחל כדי להגיע לשם. אני מצליחה. גם הילה. לילי פחות. טוב שיש לנו גרביים יבשות בתיק. הדבר הכי מפחיד בהליכה כזאת זה השלפוחיות. 
לקראת הצהרים הנופים קצת נפתחים ואנחנו חוצות מרחבים עצומים של שרכים. לא כמו אלה שיש פה בגינות. הם גבוהים ולפעמים צריך להשתמש בידיים כדי לשמור על הפנים ולפלס קצת דרך ולמרות שאל הבוץ כבר התרגלתי, כאן יש יותר, וצריך להיזהר שלא לשקוע עד מעל לנעליים כי כבר יש לנו זוג אחד פחות של גרביים יבשות.
רגע לפני המלון אנחנו עוצרות לבירה בקמפינג. הם לא נחמדים, אולי בגלל הבוץ, אבל בירות קיבלנו ויצאנו לשבת בחוץ. 
המלון הוא כזה שיש אנשים שבאים במיוחד בשבילו. זה בר שיש מעליו חדרים, ולפי השלטים הוא מאלף שבע מאות ומשהו. נראה לי שזאת גם היתה הפעם האחרונה שניקו שם. יש איזה סיפור על רוחות שרודפות את המקום הזה אבל לא ממש התעניינתי. איכשהו נדמה לי שמישהו מבלבל בין אותנטיות להזנחה, כי באופן כללי אין לי שום בעיה עם מקומות אפלים ודחוסים. זה הדביקים שאיתם אני פחות מסתדרת.
אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על הבת שלי במשך הקריאה. התחושה שאת סוג של ווירדו, הקושי לבטא את מה שאת מרגישה כי אכפת לך מה חושבים עלייך, גם אם הפוזה שלך היא ההיפך מזה, החשש מפני "החיים", ההחלטות שאת צריכה לקבל למרות שאין לך מושג, אני חושבת שרוני מבטאת את זה היטב.

היום השישי, 21 קילומטרים לטינדרום.
עכשיו כבר רואים למרחקים. אני זוכרת שנסעתי שם לפני שלוש שנים והתפעלתי מהנוף, אבל ברגל זה אחרת. הכל גדול יותר, מרחבים בגוונים של חום וצהוב וירוק, הדרך רחבה, וכל מאה מטרים לכל היותר עובר איזה זרם שמגיע מחוטים דקיקים לבנים שאפשר לראות על ההרים. מידי פעם עוד יש איזו חווה, אבל חוץ מזה שממה. את הכבשים, המון כבשים, אני עוצרת לצלם.
בצהריים אנחנו מגיעות ליער אשוחים גדול, על הקרקע מינים רבים של פטריות. אחת לכמה זמן פוגשות את הוטרינרית ההולנדית שמטיילת עם הכלב או את החבורה הצ'כית שהולכת בקצב שלנו פחות או יותר.גם אבא אחד שכנראה רב עם הבן שלו, כי הילד עבר אותנו חמש דקות לפניו והאבא נראה מאד מבוהל כששאל אם ראינו אותו. את הקנדים פגשנו רק אחרי היער, מתחת לגשר, והם מיד הציעו לצלם אותנו.
חצינו את הכביש. השביל עובר בתוך חווה ומאחורי גדר כלונסאות רעועה יושבות פרות שחורות ענקיות. אנחנו עומדות מולן והן גועות ונדמה שאם רק היו רוצות הן היו פורצות את הגדר הזאת והיינו נרמסות.לקראת טינדרום הצמחיה כבר אחרת. שיחים פורחים סגולים ונמוכים ממלאים את הגבעות, וכבר רואים את הכפר ואתרי הקמפינג שסביבו מבצבצים. שלנו נמצא לקראת הסוף, הכי קרוב לכפר וקצת מלחיץ כשהבחור שמנהל את האתר לא מבין למה הגענו ולא מצליח לאתר את ההזמנה. בסוף זה מסתדר, המפתחות אצלנו, ורק כשאני יושבת בבקתה אני רואה שהם שלחו לי הודעה בבוקינג שאומרת שהיה בלבול ודאבל בוקינג והם סידרו לנו איזו אופציה חלופית. יצא טוב שלא ידעתי.
אחרי שלושה ימים בלי סופר אנחנו מסתערות על המכולת, מפנטזות על ביצים וסלט שנכין לארוחת הבוקר במטבחון של הבקתה. חסה, רק חסה. זה הירק היחיד שיש שם, ככה שנצטרך להמשיך להסתדר עם הטוסט והביצה.
בספר לא קורה הרבה, כלומר קורה, רק שזאת מערכת יחסים מעגלית של חששות וחוסר הבנה. החלק הפוליטי, העובדה שיש בין שני הגיבורים פער מעמדי, הוא לא העיקר בעיני. אולי זה מפני שאני לא בריטית. אם זו היתה הכוונה העיקרית של רוני אז לפחות לדעתי לא כל כך הצליח לה. מה שכן עובר זה מערכות היחסים, החיפוש, הטיימינג שמרחיק ומקרב, המקריות שיכולה לשנות לאנשים את החיים.

היום השביעי, 10 קילומטרים נינוחים לברידג' אוף אורכי.
סוג של יום מנוחה. הכנו ארוחת בוקר בבקתה, סנדביצ'ים לדרך והתחלנו ללכת לאט. ממש לאט. השביל הרחב מקביל למסילת הרכבת, אל הנוף אני כמעט מתחילה להתרגל. אחרי שלוש שעות היינו כבר בברידג' אוף אורכי וירדתי עם הספר ועם כוס קפה ומצאתי לי פינה על קצה הגשר.
סיימתי את הספר. הילה שאלה עליו ונתתי לה אותו. בעיני זה ספר טוב, בעיקר אם את צעירה או אם יש לך ילדים בגיל הזה.  

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על אנשים נורמלים