הביקורת נכתבה ביום שישי, 25 באוקטובר, 2019
ע"י חור בגרב
ע"י חור בגרב
**(הסקירה מכילה ספוילרים!)**
חווית הקריאה ב"נשים קטנות" הרגישה כמו צפייה בסדרה שבה השחקן הראשי החליט שאינו מסכים לחתום על חוזה לעונה נוספת, ולפיכך, סיפורו סוטה בחדות מהסוף הראוי לו לסוף חפוז ומאולץ.
ג'ו, יותר מששברת את הלב של לורי, שברת את הלב שלי כשהחלטת להפסיק לכתוב!
את חלקו הראשון של הספר, שמתאר את ילדותן של ארבעת האחיות – מג האלגנטית, ג'ו הפרועה והיצירתית, בת' העדינה וטובת הלב ואיימי המפונקת והיפה, קראתי בשקיקה, כי הייתה בו רוח הרפתקה ושמחה ששמורה לגילאי הילדות וההתבגרות המוקדמת; נהנתי מהמחזות, ממועדון הקריאה ושמות העט, מהשירים והסיפורים, מהטעויות המביכות בבית הספר, מהריבים, הקשיים, והחיים התוססים של בנות משפחת מארץ'. ככל שהתבגרו הבנות מעטו הרגעים המופלאים האלו, ואותם החליפו חוויות הבגרות של נשים צעירות בתקופתן: נסיונותיה של מג להיות רעיה טובה, מאמציה של ג'ו לדכא את מזגה, (בעודה מתייסרת על בת' שהולכת ונחלשת), וברקע, איימי מאבדת את תכונותיה המשעשעות (והמגוחכות) והופכת לליידי אמיתית.
אחרית הדבר מאת רינת פרימו במהדורת 2011 טוענת ש"נשים קטנות" מנסה ללהטט בין רומן החניכה (הפיכת הגיבור מבעל תכונות לא ראויות לצעיר ראוי בחברה) לבין רומן חניכת האומן (שבו האומן מחליט ללכת בכיוון ההפוך – ומבין שעליו להיות נאמן לערכיו האינדיבידואלים ולוותר על ציפיות החברה ממנו על מנת לממש את אומנותו). אלא שגיבורות הרומן הן נשים. איימי וג'ו, שתי האחיות בעלות הנטייה האומנותית (בעיקר ג'ו בעלת הנפש הסוערת והמרדנית), אינן זכאיות לסופם של מקביליהן הגבריים ברומן חניכת האומן. הטענה המוצעת היא, שאלקוט מבליטה את גודל האובדן בהחלטתה של ג'ו לותר על הכתיבה בעד גבר זוהר פחות מלורי (פרופסור בר), ובכך אנחנו הקוראים מרגישים החמצה גדולה יותר, בהפוך על הפוך. האם ליבן של קוראות צעירות במאה ה19 נחמץ כמו שלי על כך שנטשה את האומנות שלה, או שהסתפקו בנימוקים וההצדקות החפוזות של אלקוט לאהבתם? אינני יודעת להגיד.
אך ג'ו אינה הדמות היחידה שמוותרת על האומנות שלה – גם לורי, שבתחילת הדרך מביע אהבה רבה לנגינה ויצירה, מוותר על שאיפותיו כדי לעשות את הדבר הנאצל ולדאוג לסבא לורנס הזקן. זוהי אכן החלטה מתחשבת, אך היא מביאה את לורי לחיי בטלנות וחוסר מעש, והמוטיבציה שלו ללימודים סטנדרטים במכללה מונעת בעיקר מרצון למצוא חן בעיני ג'ו.
נשים קטנות מציג לאורכו נימה מוסרנית, שמטיפה להקרבה עצמית, העדפת חיי המשפחה על מטרות אישיות – נדמה כי זוהי בהכרח בחירה קבועה מראש עבור הדמויות הנשיות, ואין דרך בה ניתן לבחור לשלב בין שני הדברים. דבר זה מעלה תְּהִיָּיה בהתחשב בהיסטוריה האישית של אלקוט, שחייתה כסופרת ולא נישאה, הייתה פעילה פמיניסטית שפרנסה את משפחתה והצליחה בכוח כשרונה, בדומה לנסיונתיה של ג'ו, לחלץ את משפחתה מהקושי הכלכלי אליו נקלעה ואף לממן את לימודי אחותה. ייתכן שדרך תחבולה מחוכמת, שדווקא מבליטה את המוסרניות, אלקוט מצליחה "להבריח" לתוך הסיפור גם את העצמאות והחופש, והגישה החינוכית הסבלנית והפתוחה שעליה התחנכה. כך או כך – בנות מארץ' והרפתקאותיהן הצליחו למצוא מקום בליבי, ושמחתי, התרגשתי, ובכיתי איתן. סוד הקסם של "נשים קטנות" הוא ביכולתו למלא את הקורא באמפטיה לגיבורות הקטנות והבית הנעים והמזמין שלהן, בלי קשר לגיל ולתקופה. ועדיין, הלוואי ויכל להיות סוף אחר לסיפור, שבו ג'ו כותבת את יצירת המופת שלה.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
גלית
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ניסחת מצויין
את תחושת ההחמצה בסיום הספר, עוד בגיל צעיר למדי הרגיזה אותי ההתפשרות והויתור המוחלט על רצונה , ההתבטלות בפני הגבר ,סיפור האהבה הלא אמין.
וזה לא שהיא הייתה **חייבת*** להתחתן עם לורי דווקא .אבל פרופ' בר ? בחייך. האיש מתנשא עליה, מטיף לה, מחנך אותה ,מבטל את היצירתיות שלה , לא תומך ולא מעודד. מה נשאר לה באמת אחרי זה אם לא ללכת להתבודד בחווה ולגדל ילדים של אחרים? |
|
|
חיפושית
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
אני גם חשבתי כמו אתל כשקראתי את הספרים (באותן כריכות אדומות),
בהחלט יכול להיות שכיום הייתי רואה את זה קצת אחרת. |
|
|
חור בגרב
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
אדמה, ואתל תודה!
ואתל - בית הספר הוא לא בהכרח רעיון רע בשביל ג׳ו, פשוט העובדה שהיא אומרת ש״הכתיבה יכולה לחכות״ לטובת כך מרגישה לא אופיינית לה. לגבי פרופסור בר, אני יכולה לראות מדוע מישהו מבוגר וחכם מרשים אותה, אבל במקום לעודד אותה הוא גורם לה להגיע למסקנה שאינה מבינה דבר בכתיבה, ועדיף לה להפסיק, והסיפורים שכתבה (סיפורי מתח מסעירים) הם לא ״ראויים״ מספיק. יכלתי להאמין שהיא אהבה אותו, אבל אני חושבת שהגיע לה מישהו טוב יותר. |
|
|
אדמה
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
סקירה יפה
|
|
|
אתל
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
כרגיל כתבת היטב. קראתי את הספר לפני שנים (כשעוד היה מחולק לשני כרכים, בכריכות אדומות), ושמורה לו אצלי פינה חמה בלב.
גם אני הרגשתי אכזבה כלשהי מהסוף, אבל מצד שני גם האמנתי שג'ו אוהבת באמת ובתמים את פרופ' בר, כך שבעיניי הוויתור שלה לא היה מוחלט. מה גם שבסופו של דבר, כשהקימה את הבית לילדים הצעירים, חשתי שזה מתאים לה ומאפשר לה לבטא היטב את מזגה ולחלוק את האהבה שבה עם אלו שזקוקים לה. מעניין איך יראו לי הדברים בקריאה עכשווית... בכל מקרה, הטענות שהעלית מעניינות. |
|
|
חור בגרב
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
מחשבות - לא הייתי בטוחה אז העדפתי שלא לדרג..
יעל - תודה. זה בהחלט אפשרי. אלקוט הייתה סופרג'סטית, אבל אינני יודעת אם באמת תמכה באידאל חיים פמיניסטי מודרני (להיות אישה עצמאית וכ'ו), ולמיטב הבנתי כתיבת הרומן הייתה באמת שיקול כלכלי יותר מאשר תשוקה אישית, אך נראה שהנימה האישית הסתננה אליו בכל מקרה, כשאלקוט ביססה את הדמויות והאירועים המוקדמים על ילדותה. חני - תודה רבה, ונכון - להיות נאמן לעצמך דורש הרבה הקרבות לפעמים, אפילו בימינו, ובלי קשר למגדר. האכזבה שלי מהבחירה של ג'ו הייתה צורמת בגלל המעמד של הספר הזה בקרב ילדות צעירות, וכי הסוף של "הנשים הקטנות" נדמה כמבשר את הנתיב של הקוראות שלו (לפחות בזמן פרסומו). |
|
|
חני
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
סקירה נפלאה כתובה בחן ובהירות.
לא קראתי עדיין את הקלאסיקה המדוברת.וכל כך הרבה אנשים לא נאמנים לעצמם בכל הקשור לחלומות, נטיות, משלח יד וכו' . וקל וחומר לנשים ב מאה ה 19.
|
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת מעולה.
מסכימה איתך. לדעתי אלקוט - שכתבה את עצמה האידיאלית בדמות ג'ו - "תיקנה" את חייה באמצעות הבחירות של ג'ו, שהיום נראות עלובות יחסית לפוטנציאל. הסיפור למעשה מדגים מה אלקוט חשבה שראוי ובעקיפין - מה חשבה על חייה. (היא לא היתה פמיניסטית, לדעתי, ומה שהיא עשתה היה בעיקר כדי לשרוד. והצליח לה) |
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-11 חודשים)
אוקיי, נותר רק לככב.
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
