ביקורת ספרותית על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה # מאת לואיזה מיי אלקוט

---

**(הסקירה מכילה ספוילרים!)**

חווית הקריאה ב"נשים קטנות" הרגישה כמו צפייה בסדרה שבה השחקן הראשי החליט שאינו מסכים לחתום על חוזה לעונה נוספת, ולפיכך, סיפורו סוטה בחדות מהסוף הראוי לו לסוף חפוז ומאולץ.
ג'ו, יותר מששברת את הלב של לורי, שברת את הלב שלי כשהחלטת להפסיק לכתוב!
את חלקו הראשון של הספר, שמתאר את ילדותן של ארבעת האחיות – מג האלגנטית, ג'ו הפרועה והיצירתית, בת' העדינה וטובת הלב ואיימי המפונקת והיפה, קראתי בשקיקה, כי הייתה בו רוח הרפתקה ושמחה ששמורה לגילאי הילדות וההתבגרות המוקדמת; נהנתי מהמחזות, ממועדון הקריאה ושמות העט, מהשירים והסיפורים, מהטעויות המביכות בבית הספר, מהריבים, הקשיים, והחיים התוססים של בנות משפחת מארץ'. ככל שהתבגרו הבנות מעטו הרגעים המופלאים האלו, ואותם החליפו חוויות הבגרות של נשים צעירות בתקופתן: נסיונותיה של מג להיות רעיה טובה, מאמציה של ג'ו לדכא את מזגה, (בעודה מתייסרת על בת' שהולכת ונחלשת), וברקע, איימי מאבדת את תכונותיה המשעשעות (והמגוחכות) והופכת לליידי אמיתית.

אחרית הדבר מאת רינת פרימו במהדורת 2011 טוענת ש"נשים קטנות" מנסה ללהטט בין רומן החניכה (הפיכת הגיבור מבעל תכונות לא ראויות לצעיר ראוי בחברה) לבין רומן חניכת האומן (שבו האומן מחליט ללכת בכיוון ההפוך – ומבין שעליו להיות נאמן לערכיו האינדיבידואלים ולוותר על ציפיות החברה ממנו על מנת לממש את אומנותו). אלא שגיבורות הרומן הן נשים. איימי וג'ו, שתי האחיות בעלות הנטייה האומנותית (בעיקר ג'ו בעלת הנפש הסוערת והמרדנית), אינן זכאיות לסופם של מקביליהן הגבריים ברומן חניכת האומן. הטענה המוצעת היא, שאלקוט מבליטה את גודל האובדן בהחלטתה של ג'ו לותר על הכתיבה בעד גבר זוהר פחות מלורי (פרופסור בר), ובכך אנחנו הקוראים מרגישים החמצה גדולה יותר, בהפוך על הפוך. האם ליבן של קוראות צעירות במאה ה19 נחמץ כמו שלי על כך שנטשה את האומנות שלה, או שהסתפקו בנימוקים וההצדקות החפוזות של אלקוט לאהבתם? אינני יודעת להגיד.

אך ג'ו אינה הדמות היחידה שמוותרת על האומנות שלה – גם לורי, שבתחילת הדרך מביע אהבה רבה לנגינה ויצירה, מוותר על שאיפותיו כדי לעשות את הדבר הנאצל ולדאוג לסבא לורנס הזקן. זוהי אכן החלטה מתחשבת, אך היא מביאה את לורי לחיי בטלנות וחוסר מעש, והמוטיבציה שלו ללימודים סטנדרטים במכללה מונעת בעיקר מרצון למצוא חן בעיני ג'ו.
נשים קטנות מציג לאורכו נימה מוסרנית, שמטיפה להקרבה עצמית, העדפת חיי המשפחה על מטרות אישיות – נדמה כי זוהי בהכרח בחירה קבועה מראש עבור הדמויות הנשיות, ואין דרך בה ניתן לבחור לשלב בין שני הדברים. דבר זה מעלה תְּהִיָּיה בהתחשב בהיסטוריה האישית של אלקוט, שחייתה כסופרת ולא נישאה, הייתה פעילה פמיניסטית שפרנסה את משפחתה והצליחה בכוח כשרונה, בדומה לנסיונתיה של ג'ו, לחלץ את משפחתה מהקושי הכלכלי אליו נקלעה ואף לממן את לימודי אחותה. ייתכן שדרך תחבולה מחוכמת, שדווקא מבליטה את המוסרניות, אלקוט מצליחה "להבריח" לתוך הסיפור גם את העצמאות והחופש, והגישה החינוכית הסבלנית והפתוחה שעליה התחנכה. כך או כך – בנות מארץ' והרפתקאותיהן הצליחו למצוא מקום בליבי, ושמחתי, התרגשתי, ובכיתי איתן. סוד הקסם של "נשים קטנות" הוא ביכולתו למלא את הקורא באמפטיה לגיבורות הקטנות והבית הנעים והמזמין שלהן, בלי קשר לגיל ולתקופה. ועדיין, הלוואי ויכל להיות סוף אחר לסיפור, שבו ג'ו כותבת את יצירת המופת שלה.

» ביקורות נוספות של חור בגרב
» ביקורות נוספות על נשים קטנות - מהדורת 2011 - פרוזה #