הכל בספר הזה הוא עם שריטות. הילד שמספר על האבא שלו הוא עם שריטות ואותו הילד מתי שהוא כבר מבוגר ונזכר על האבא שלו הוא עם שריטות והאבא הזה יש לו אכבר שריטות אבל אתה לא יכול לצפות על משהו אחר בגלל שזה מתי שכל העולם התהפך על עצמו אז רק אם מישהו הצליח לצאת מזה חי זה כבר המזל שלו וברור אחרי זה שום דבר אתה לא לוקח אותו מובן מאליו.
זה ספר הכי רגיש שיש וגם לפי דעתי הכי יפה שיש. זה סיפור על יהודי אחד שחי באירופה בזמנים של לפני המלחמה וכבר הרגיש מה בא עליו. ומי שמספר את זה זה הבן שלו שהוא גם אהב את אבא שלו וגם התבייש בו וגם התגעגע ורצה לנגוע בו וגם רצה לברוח ממנו בגלל שהאבא הזה הוא גם הכי מעניין שיש ויש לו הכריזמה בשביל שיקשיבו לו וגם הוא יש לו רעיונות מצויינים וגם הוא משוגע וגם הוא לפעמים לא רואה שום דבר חוץ מאת עצמו אבל הוא כמו חי על הבמה וזה כמו הצגה שאתה לא יכול להוריד ממנה את העינים.
זה סיפור שאתה לבד יודע את הסוף שלו אבל הסיפור עושה לך להרגיש את הגל שמגיע והולך וגודל וגודל וגודל והוא לא מספר לך הסיפורים של המחנות והדברים האלה. רק על האנשים שמתחילים לראות את הגל ומחפשים לאיפה ללכת. אבל זה לא על אנשים. זה בנאדם אחד. וזה מה שיפה.

















