“דנילו קיש.
אני יכול לכתוב עליו איזה בריף קצר שאלקט מויקיפדיה, אבל גם אחרי זה אני לא ממש חושב שיתבהר לכם משהו ואולי המקום האנונימי שלו מספיק נכון כדי שיישאר שם.

העניין שלי בו מלכתחילה קרה בגלל נושא הספר, ותקופת החיים שלו: "סיפור ילדות מופלא על רקע מלחמת העולם השנייה באירופה".
הספר מתעסק בילד רגיש וחולמני, וההתמודדות שלו עם התקופה הלא יציבה והאבא הלא יציב (והיהודי) שלו.
קצת חשבתי שתהיה איזו נגיעה יהודית (גם חשבתי שהוא יהודי, מסתבר שרק אבא שלו) מה שלא קרה. עיקר הסגנון נוגע בכתיבה יפה ורגישה מעיניו של הילד, וזה נעשה בצורה אותנטית מאוד, אבל משעממת. אולי דווקא בגלל שזה אותנטי מדי, משהו שם לא עובד וזה כמו זרם התודעה אבל אצל ילד, ובצורה הכי משעממת שיש כמו נפילה לתיאורי חלומות או כל מיני דברים איזוטריים לא מעניינים.

הכתיבה מאוד יפה או לפחות התרגום (מאנגלית!) אך מעבר לזה שום דבר אינו מחזיק.”

“הכל בספר הזה הוא עם שריטות. הילד שמספר על האבא שלו הוא עם שריטות ואותו הילד מתי שהוא כבר מבוגר ונזכר על האבא שלו הוא עם שריטות והאבא הזה יש לו אכבר שריטות אבל אתה לא יכול לצפות על משהו אחר בגלל שזה מתי שכל העולם התהפך על עצמו אז רק אם מישהו הצליח לצאת מזה חי זה כבר המזל שלו וברור אחרי זה שום דבר אתה לא לוקח אותו מובן מאליו.

זה ספר הכי רגיש שיש וגם לפי דעתי הכי יפה שיש. זה סיפור על יהודי אחד שחי באירופה בזמנים של לפני המלחמה וכבר הרגיש מה בא עליו. ומי שמספר את זה זה הבן שלו שהוא גם אהב את אבא שלו וגם התבייש בו וגם התגעגע ורצה לנגוע בו וגם רצה לברוח ממנו בגלל שהאבא הזה הוא גם הכי מעניין שיש ויש לו הכריזמה בשביל שיקשיבו לו וגם הוא יש לו רעיונות מצויינים וגם הוא משוגע וגם הוא לפעמים לא רואה שום דבר חוץ מאת עצמו אבל הוא כמו חי על הבמה וזה כמו הצגה שאתה לא יכול להוריד ממנה את העינים.

זה סיפור שאתה לבד יודע את הסוף שלו אבל הסיפור עושה לך להרגיש את הגל שמגיע והולך וגודל וגודל וגודל והוא לא מספר לך הסיפורים של המחנות והדברים האלה. רק על האנשים שמתחילים לראות את הגל ומחפשים לאיפה ללכת. אבל זה לא על אנשים. זה בנאדם אחד. וזה מה שיפה.”