הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

Item: הרפתקאות אליס בארץ הפלאות
Author: סיגלית

מאת לואיס קרול

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

מאת לואיס קרול

הביקורת של סיגלית

הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד

שנת הוצאה:1997

סדרה:הספריה החדשה

קטגוריה:ספרות קלאסית

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

קיימות המון גירסאות לאליס – סרטים, משחקים, הצגות או גירסאות שונות של הסיפור. יש שטוענים שילדים בכלל לא יכולים להנות מהסיפור, שהוא מוזר, שהם לא יבינו את המשמעיות שבו.

"אליס בארץ הפלאות" הוא הספר המצוטט ביותר בעולם אחרי התנ"ך וכתבי שייקספיר, והוא גם ספר הילדים המפורסם והמצליח ביותר בכל הזמנים.

למאמר המלא:

http://www.global-report.com/sfarim/?l=he&a=227941

מי אהב את הביקורת

אהבת?

אין לייקים עדיין

על המבקרת

סיגלית

ותיקה

חברה מזה 18 שנים

67 ביקורות•72 לייקים

ז'אנרים מועדפים:

ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה

סיגלית

ותיקה

חברה באתר מזה 18 שנים

ביקורות67

לייקים שקיבלה72

דירוג ממוצע4.0 ⭐

ז'אנרים מועדפים

ספרות מתורגמת17 ספרות מקורית16 מדע בדיוני ופנטזיה14

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של סיגלית

אש וגשמי זעף

ויקטוריה סקוט

אחיה של טלה הולווי חולה מאד. לא ברור מה היא מחלתו, אבל כשמתברר שהוא גוסס ושום דבר לא ישנה את מצבו או יתרום לבריאותו, הוריה מחליטים לעבור לגור במקום נידח בגלל האויר הצח. מקום מבודד ללא חברה וללא טלויזיה. טלה נאלצת להתנתק מכל חבריה ומאורח החיים שהכירה עד עתה. קשה לה להשלים עם זה, אבל עוד יותר קשה לה להשלים עם זה שאחיה האהוב גוסס ואין לה שום אפשרות לעזור לו.

יום אחד היא מוצאת על מיטתה חבילה מסתורית ארוזה באריזת מתנה ובתוכה מכשיר שמיעה שהיא בטוחה שהוא סוג של נגן עמוס במוזיקה עכשוית שהיא אוהבת. עוד לפני שהיא מספיקה להקשיב, אביה מגלה שהמכשיר ברשותה ומחרים אותו ממנה. היא לא מבינה ובטוחה שזה תעלול נוסף של אחיה, כי מאז שעברו לגור אותו מקום מבודד, עיקר התקשורת ביניהם מתבטא בעקיצות אוהבות ובתעלולים שונים שמעבירים את זמנם. אחיה משתף פעולה עם המחשבה הזו. לבסוף טלה מצליחה להחזיר את המכשיר לרשותה וכאשר היא מאזינה להודעה המוקלטת בו, היא מקבלת הוראות מסתוריות המכוונות אותה להצטרף לתחרות כופר הגופרית, שתאפשר לה להשיג את התרופה המיוחלת עבור אחיה החולה. היא עוזבת את ביתה מבלי להגיד דבר לאיש מבני הבית מהפחד שמא יעצרו בעדה. התחרות קשה מאד וטלה היא לא המתמודדת היחידה שממתין לה בבית קרוב משפחה חולה שמקווה לקבל את התרופה ולהחלים., אבל רק אחד מהתמתמודדים יכול לנצח ולזכות בתרופה, כך שבסופו של דבר היא תאלץ לוותר על כל בני הברית שיצרה עמם קשרים בדרך או שהם יוותרו עליה. גם אלו שהמטרה שלהם נעלה או לפחות כך הם מציגים את עצמם.

הספר דומה בסגנון שלו למשחקי הרעב. ספר קצבי ומותח. מערכת היחסים בין הדמויות של משתתפי המרוץ שומרת על מתח גבוה, סקרנות ועניין. טלה צעירה ומתגעגעת הביתה למשפחתה האהובה. היא רגישה לצרכיהם של אחרים, אוהבת בעלי חיים, מתחברת ונקשרת בקלות ולכן אורבות לה סכנות לא צפויות כמו גם התלבטויות רבות, חלק מהן עוסקות בשאלה מדוע כל-כך הרבה אנשים חולים ואם יש תרופה, מדוע לא מחלקים אותה בין כולם ומי קובע למי הזכות לחיות ולמי למות?

אהבתי מאד את הספר. הבעיה היחידה שלו בעיני שהוא ספר ראשון לא ברור מכמה והוא נגמר בדיוק באמצע הסיפור או כך זה לפחות נראה מאחר ולא ידוע אם מדובר בשני ספרים, בטרילוגיה או בסדרה גדולה יותר. אני נוהגת לקרוא סדרות ברצף. אני אוספת את כל ספרי הסדרה ורק כשיש לי את כולם אני קוראת אותם ברצף. עבורי היה מאכזב מאד לגלות רק בדף האחרון של הספר, שהסופרת רק עכשיו כותבת את הספר הבא. הספר הזה יצא באנגלית ב- 2014 ויכול להיות שהספר השני כבר נכתב וגם אם כן, אני עדיין נאלצת לחכות שיתורגם ויצא לאור כאן. אני מודה שקשה לי להבין למה זה לא כתוב בגב הספר במקום גלוי שכולם יכולים לראות. זה לא היה מונע ממני לרצות לקרוא או לקבל או לרכוש, כי למרות שאני ממתינה עד שיהיו בידי כל הספרים של סדרה (כל סדרה) אני לא מחכה עם הרכישות שלי עד שכל הספרים בסדרה יצאו לאור, אלא רוכשת כל חלק עם צאתו עד שאני אוספת את כולם. יותר קל לי בכיס לחלק את ההוצאה. אולי ההסבר שלי קצת טרחני ואני מאד מקווה שהוא לא גורע מההמלצה שלי, אבל הרגשתי חייבת להעביר את המסר הזה להוצאה. גם אם תהיו גלויים, אני לא אוותר על ספרים שמסקרנים אותי ואני מאמינה לתומי שאני לא היחידה.

סקירות נוספות בבלוג שלי: http://saloona.co.il/sigaliot/

ספרי תמה תמימה

שרית גרדוול

הספר מתחיל אי שם בת’לת שבתימן ונגמר בבכי.

אי שם בתימן, חממה היא ביתם של דוד ואהובה אחות של רבקה, שרה וסעדיה הגדולים ממנה וגם של קדיה הקטנה. הוריו של חסן בן דודה נפטרו ואביה דוד מביא את חסן לחיות ביחד עימם. זו הפעם הראשוונה שחממה פוגשת את חסן וכאן גם תחילת הסיפור. חממה וחסן גודלים יחד כמו אחים. חסן בעל ידי הזהב תורם ככל יכולתו לרווחת המשפחה קשת היום. החיים לצד המוסלמים קשים, אבל יש גם סיפורים יפים המתארים איך השכנים המוסלמים מגינים על השכנים היהודים מפני החיילים. סיפורים של שכנות טובה ומעבר. המרחקים בתימן עצומים בהתחשב בתקופה ובהתחשב בצורת הניידות שהיא הליכה ברגל ממקום למקום. הסכנות אורבות לכולם, אבל ליהודיום יותר מאחרים. את הילדים משדכים בגיל מוקדם, כי תוחלת החיים קצרה וילדים יהודים יתומים נחשבים כאילו אין מי שיאג להם במיוחד הבנות.

חלומו של חסן הוא לעלות לארץ ישראל. החלום הזה מלווה אותו בגלל הסיפורים של אמו המנוחה שתארה את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש, אבל הוא מחליט שהוא לא עולה לארץ לפני שהוא מוצא שידוך. למרות העוני ולמרות שהיהודים כולם הורשו לעסוק אך רק בעבודות מסויימות שנחשבות בזויות בעיני המוסלמים עדיין גם בין היהודים היו עבודות שנחשבו בזויות או פשוטות יותר מעיסוקים אחרים וחסן מתקשה למצוא שידוך. מהצד השני חממה, שהגיע זמנה בררנית מאד. ברגע שרצו לשדך אותה לאחר מות אמה, היא ברחה מבית אביה ועברה לגור אצל אחותה רבקה וגיסה שמואל שם מתגורר גם חסן מזה מס’ שנים כדי למצוא את פרנסתו. כך נפגשים השניים שוב ומתנהלים זה לצד זה עד שמסתבר שהם השידוך המתאים ביותר זה לזו והאהבה פורחת.

לאחר קשיים ותלאות ב – 1942 הם מצליחים לגנוב את הגבול ולהגיע לארץ ישראל. חלב ודבש לא ממתינים להם כאן. הם מגיעים למחנה המעצר בעתלית ואחר כך למעברה. אנשי עבודה, חלוצים שהגיעו לארץ הרבה לפני מרבד הקסמים, עבדו קשה בפרדסים ובקטיף, בנו את ביתם בפרדס חנה ונלחמו כדי שתהיה להם ארץ ומדינה וכל זה שזור בתוך סיפור אהבה שנמשך אם אני לא טועה קרוב ל – 70 שנה. אהבה יפה כזו מהאגדות כמעט, לא רק בין בני זוג אלא אהבת אב ואם, אהבת אחים, אהבת העם ואהבת הארץ.

את תולדותיה של המשפחה מגישה לנו שרית גרדוול נכדתם של חממה וחסן ע”פ סיפורים אותם היא מקליטה שבוע אחר שבוע, כאשר חסן כבר מבוגר מאד וחולה מאד. לקראת הסוף יש גם ביקורת לא בדיוק מרומזת, אבל גם לא משתלטת על הסיפור היפה הזה. עיקרה של הביקורת שהנכדים של האנשים שהקימו את המדינה נלחמו ואיבדו את יקיריהם עבורה נאלצים למצוא היום את פרנסתם בחו”ל.

אני אוהבת ספרים שהסיפורים בהם מלפני קום המדינה, דרך הקמתה ומעבר. אהבתי מאד את הספר הזה והזלתי גם כמה דמעות עבורו במקום העצוב במיוחד. אני מזמינה אתכם לקרוא אותו.

סקירות נוספות בבלוג שלי: http://saloona.co.il/sigaliot/

צדו המואר של הצל

כרמית גלבוע

הסיפור הזה מתחיל באמצע. רונה ויצמן מתחתנת עם עמי. היא לא אוהבת אותו. מזהים את זה כבר במשפט הראשון של הסיפור היא מגדירה אותו ” מביטה בגבר המגודל, המזדקן, האיש שהערב נהיה בעלי.” ואז מתמקדת בכאב ברגליה אחרי ערב החתונה הארוך ובהמשך עוד משפט קצר וקובע שביתו הפך למשכנה הקבוע. ההווה של רונה נעוץ היטב בעבר שלה, היא איבדה את אביה האהוב בהיותה בת 20 ונסעה לניו יורק מותירה מאחוריה את כאב האובדן וגם את אמה ואת אחותה. בניו יורק רונה מוצאת חברים שמהווים לה תחליף למשפחה. בהיותה אומנית, היא מוצאת עבודה בתחום האומנות ומתקדמת עד שהיא מקבלת את תפקיד האוצרת במוזיאון המטרופוליטן. הכל מתנהל כשורה עד שהיא פוגשת את ג’ון, מתאהבת בו והוא הופך את חייה על פיהם. היא מחליטה לחזור לארץ ועד מהרה היא פוגשת את עמי שמתאהב בה עד כלות. רונה אוצרת בחובה סוד. הוא ידוע לנו הקוראים, אבל אינו ידוע לעמי (האמנם?).

עמי הוא גבר מושלם. הוא אלמן, יש לו שני ילדים בוגרים בן גרוש ובת שחיה בקנדה לשניהם ילדים משלהם. הוא מבשל, הוא מטייל והוא אוהב, אבל רונה? רונה חושבת שהנה שם ממתינה לה אהבה גדולה מעבר לפינה. היא מחפשת את האהבה שתסחוף אותה מעל רגליה ואינה רואה או מעריכה את מה שמצוי מתחת לאפה. היא מאמללת את שניהם תוך כדי שהיא נסחפת לזכרונות על אביה ומשפחתה, על חבר שהיה לה בצבא. אמה נפטרה והיא ואחותה נשארות לתמוך זו בזו, אבל תוך חיפוש מתמיד אחר מה שידה אינה משגת, היא אומללה ומאמללת את כל הסובבים אותה ויוצרת תוך כדי כך מערכת יחסים מתעללת גם אם לא במודע.

כרמית גלבוע ברומן הראשון שלה נוגעת. היא נוגעת במערכות יחסים מכל מיני סוגים. בינו לבינה, בין ילדים והורים, אחים ואחיות. ילדים להורים שמתחילים פרק ב’ ואהבה! אהבה זה הסיפור, הימצאה או העדרה של אהבה. הסיפור נע כל הזמן בין עבר והווה. העבר הוא זיכרונותיה של רונה. ההווה הוא חיפש אחד גדול.

כאן המקום להגיד תודה לכרמית גלבוע ששיתפה אותי בספר שלה. את הספר קיבלתי מהסופרת עם הקדשה חמה בפנים. חיכיתי לו זמן רב שיגיע בדואר, אבל הוא הצדיק את הציפיה. נהניתי ממנו. הוא קריא וזורם והסיפור בו רציף . לא אהבתי את רונה. היא הכעיסה אותי מאד, אם כי, אני יכולה להבין שלפעמים לוקח זמן ולפעמים זה כבר מאוחר מדי עד שאנחנו מבינים מה טוב לנו. רונה ניצלה את עמי, אהבתה לאביה עיוורה אותה ועד שהיא הבינה עד כמה היא אוהבת גם את אמה זה כבר היה מאוחר מדי ומעט מדי. אני רואה בספר הזה מסר. אנחנו צריכים להעריך את הקרובים לנו היום ועכשיו ולא לחכות עד שכבר אין עם מי לדבר. לא להכנע למרדף אחרי מה שאולי נוכל להשיג או לא אלא לעצור רגע ולהעריך מה יש לנו כאן ועכשיו, לתת לזה ביטוי בעיקר מול מערכות היחסים שלנו.

אני רוצה להתייחס גם לתמונת הכריכה: התמונה כל כך מתאימה והולמת את הספר ועתה לאחר הקריאה, היא מתארת את הסיפור בצורה מושלמת. אני רואה בה הרבה סיטואציות מתוך הסיפור. מרגישים שיש כאן הקפדה על הפרטים קטנים כגדולים.

אהבתי את הספר ואני אשמח לקרוא עוד כרמית גלבוע למבוגרים כמו גם את ספר הפנטזיה השני של סדרת יעודו של דן. שיוצא בימים אלו.

הרוחות של בלפסט

סטיוארט נוויל

ביום העצמאות נסענו לסופ”ש אצל חברה שלי שגרה על ההר שבצפון. לקחתי איתי את הרוחות של בלפאסט אותו התחלתי עוד לפני הנסיעה. עכשיו שערו בנפשכם: יום שישי הצמוד ליום העצמאות היה גם ה 13 בחודש. הגינה בבית בו שהינו מוקפת בחורש חשוך משלושת צידיה (חבל שלא צילמתי להמחשה). השעה 1 בלילה, כולם פרשו לחדרים לישון, אני יושבת עם הגב לבית מלבד מנורה אחת דולקת מאחורי שמאפשרת לי לקרוא ואני? אני מלווה את את ג’רי פיגאן רוצח שכיר של ה- IRA, משוגע ו 12 הרוחות שמלוות אותו לאורך הספר. לקח לי יותר משעה של קריאה להבין בעצמי את הסיטואציה ולברוח לקרוא במיטה עם אור מלא בחדר כשבן זוגי לידי ליתר ביטחון :).

טוב, אל תברחו לי עכשיו עוד לפני שהתחלתי את הסקירה, זה לא ספר אימה זו היתה רק בחירה מקרית בנסיבות שצירפו את עצמן זו לזו. עובדה! לא קרה לי כלום ואני כאן כדי לספר על זה. הסגנון של הספר הוא ספרות נואר. ספר מתח עם דמות אפלה, עם צללים מנוגדים בחדות ופשע בעיקר רצח. לא מצאתי הגדרה מדויקת לספרות נואר רק ל- פילם נואר וזה מאד דומה.

לא חייבים להכיר את ההיסטוריה של הסכסוך באירלנד כדי להבין את הספר , יחד עם זאת בסוף הספר יש סקירה של ד”ר גיא ביינר מהמחלקה להיסטוריה כללית של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שמאירה היטב את הצדדים המעורבים.

ג’רי פיגאן שכבר הזכרתי שהוא רוצח שכיר של ה- IRA, השתחרר מהכלא אחרי 12 שנה. הכל השתנה. יש הסכמים חדשים ומשתדלים לשמור את המצב הפוליטי מדיני באירלנד יציב, אבל מתחת לפני השטח הכל נשאר כמעט אותו הדבר. הדעות לא השתנו וגם אלו שמחזיקים בהן נשארו נאמנים לדרכם מימים ימימה, אלא שעכשיו הכל במסווה של שלטון מסודר. חלקם במסווה של פוליטיקאים מושחתים, חלק במסווה של כוחות הביטחון וחלק נשארו בריוני רחוב בעוד אחרים משתפים פעולה גם בדרכים שקטות יותר של מתן שרותים וצפיה מהצד בפשעים שמתרחשים לנגד עיניהם.

לפני שנכלא, ג’רי פיגאן חיסל 12 אנשים בעבור שולחיו. הוא נחשב לגיבור בעבור זאת ובעבור כך שריצה את עונשו במשך 12 שנים., אם כי גיבור מטורף, מאחר ורוחותיהם של האנשים שרצח חוזרות אליו בדרישה לנקמה והוא משוחח עמם כאילו הם קיימים באמת. הרוחות דורשות שינקום בכולם, בכל מי שציוה עליו לצאת ולהרוג. מסע הנקמה הזה מאיים לערער את תהליך השלום בצפון אירלנד, כמו גם לערער את מעמדם של נושאי תפקידים מושחתים. חבריו הופכים לאויבים ומצטרפים לאויבים משכבר . אלו וגם אלו ממנים את דיויד קמפבל להרוג את ג’רי פיגאן. אלו וגם אלו לא יודעים שלדיויד יש סיבות אישות להרוג את ג’רי ולכן הוא יוצא למלא את התפקיד ברצון. הרוחות חושבות אחרת והן מניעות למעשה את כל הסיפור יחד עם דמויות מפתח בשלטון של אירלנד וגם בצד של הבריונים בעוד ג’רי הדמות העיקרית של הספר מופעלת ע”י כולם ומעט מאד ע”י החלטות שלו עצמו.

הספר הזה הוא כמו סרט, אפשר לדמיין את כולו, לכן ציינתי את ההגדרה של פילם נואר וכאשר חיפשתי לקרוא אותה, היא התאימה לי במדויק גם לספר.

ספר מתח מצויין.

ז'וזפין

קייט ויליאמס

את הסקירה הזו אני מנסה לכתוב כבר זמן מה מאז סיימתי לקרוא את הספר. את הספר הזה קראתי לאיטי. מדובר בתקופה הסטורית עמוסה בשלל אירועים ותאריכים שכמו רודפים זה את זה ונושכים זה בעקבו של זה ואין רגע דל. תקופה מפחידה מדי לחיות בה לטעמי, אבל לפני כל זה, זהו סיפורה של ז’זפין דה בוארנה לימים ז’וזפין בונפארט. תמיד כשלומדים על התקופה הזו מי שממלא את התפקיד הראשי הוא כמובן נפוליאון בונפארט הקורסיקני נמוך הקומה בעל תאוות השליטה האינסופית ואילו כאן בספר הזה ההסטוריונית קייט ויליאמס מתמקדת בז’וזפין.

ז’וזפין היא אישה מרתקת בעיני. עוד כשהייתי נערה קראתי ספר שעמד שנים רבות על המדף בבית סבתי ושמו ז’וזפין רעיית הקיסר שנכתב ע”י פ. וו קניון ובחיפש ברשת מצאתי רק את הפרטים האלו: תרגום: חמדה אלון, ספרי גדיש, תל אביב, תשי”ט. לצערי, הספר הזה אינו ברשותי היום. כבר אז ריתקה אותי הדמות הזו – ז’וזפין.

ז’וזפין נולדה במרטיניק בת לבעל מטעים ועבדים בעל מעמד. בגיל מאוחר יחסית (ביחס לגיל הנישואים באותה תקופה) היא נישאת לאציל צרפתי שמאמלל אותה ויולדת לו שני ילדים אורטנז ואז’ן. היא נמצאת במאסר והוא מוצא להורג בזמן המהפכה, כמו רבים מחבריה. השלטון הפכפך הכלכלה לא יציבה והמהפכה אינה מובילה לתוצאות הרצויות שהיוו את הקרקע לה מלכתחילה. אביה מאבד כמעט את כל רכושו באי מרטיניק ושום עזרה לא יכולה להגיע מהכיוון הזה. ז’וזפין מבינה שעליה לדאוג לעתידה בעצמה וחותרת למעמד חברתי גבוה. בסבלנות ובשאפתנות אין סופית, היא מובילה את עצמה במעלה הסולם החברתי ורק כאשר היא הופכת לאחת הנשים הידועות והמבוקשות בפריז, היא מכירה את הקצין הצעיר נפוליאון בונפארט. הוא מוקסם ממנה ומחזר אחריה ללא ליאות.ככל שז’וזפין שואפת למעמד חברתי גבוה, כך גוברת שאפתנותו של נפוליאון לשלוט, אבל לא רק בצרפת, אלא הרבה מעבר לגבולותיה. הוא חם מזג ומתנהג לעיתים מזומנות בחזירות והיא פוליטיקאית מוכשרת בעלת גינונים ונימוסים מפלסת לו את דרכו היכן שלא היה מצליח להתמודד בעצמו. יחד עם זאת, ביזה ובזבוזים איפיינו את שניהם.
משפחתו של נפוליאון לא אהבה את ז’וזפין. לטעמם היא היתה זקנה מדי עבורו בהיותה מבוגרת ממנו ב – 6 שנים ואי יכולתה להעמיד לו יורש עמדה לרועץ בדרכה גם אחרי שהכתיר אותה בעצמו לקיסרית וזה גם היה מה שהפריד ביניהם לבסוף. הפרידה הזו גם סימנה את מפלתו ואת סוף שלטונו.

מלבד הזוית הנשית שהספר הזה מציג, אין בו שום עלילה. העלילה היחידה בו היא התקופה העמוסה שבה כל זה מתרחש זוהי ביוגרפיה שמסתמכת על אירועים, רכילויות , איזכורים ומראי מקום ביחד עם מערכת היחסים הסוערת של ז’וזפין ונפוליאון והדמויות הנוספות של אותה תקופה, אין ממש מקום לבנות עלילה נוספת כלשהי.

ביוגרפיות הן לא ממש ז’אנר שאני קוראת. אני משתעממת מהן בקלות זו גם הסיבה שקראתי לאט והתעכבתי בכתיבה, היה לי קשה לנסח, אבל כמו שכתבתי בתחילת הסקירה, ז’וזפין היא דמות מאד מרתקת בעיני ובכל זאת, אני מעדיפה לקרוא עליה ברומן ולא בביוגרפיה. זה כשלעצמו טעמי האישי בלבד. אני כן ממליצה על הספר הזה למי שחובב את התקופה או ביוגרפיות. עד עכשיו אני מדמיינת את מאלמזון הבית האהוב של ז’וזפין את הצמחיה והחיות שהיא הביאה לשם מכל העולם. משהו בספר הזה כן עשוי היטב.

ויטוריה

דפנה ויטלה בן–בסט

קצר מדי!

רוב הסקירות שלי מתחילות בתאור הסיפור באריכות או בקצרה, אבל בספר הזה התחברתי כמעט לכל הדמויות אז ברור לי שלא כל ספר בין אם הוא סיפור אמיתי או לא חייב להיות סאגה משפחתי של 400 או 600 עמודים, אבל כאן יש סאגה משפחתית וככזו הייתי קוראת עוד ולא, זו לא ממש ביקורת, זה רק אומר שאהבתי את הספר.

אחרי ששפכתי את זה אל הכתב, הרי הגילוי הנאות: את הספר קיבלתי דרך מועדון הקוראות של סלונה כאשר הכותבת – דפנה ויטלה בן בסט פירסמה שם את רצונה לשלוח את הספר אל הקוראות ולאחר הקריאה בו גם שוחחתי איתה דרך הפייסבוק. אני מודעת היטב לכך שבמועדונים ובקבוצות השונות בפייסבוק יש רגישות יתר לקירבה לסופרים ולסקירות נלהבות מדי עקב כך, לכן עוד לפני הסקירה, אני מצהירה שאין לי שום קשר אל הכותבת, מלבד שיחה אחת שניהלנו לאחר שקראתי אותו. עכשיו אני יכולה לעבור לסקירה בלב חפץ מאד.

זהו סיפורה של אמא. אמא שהיא גם בת ואחות, דודה ואשת איש, אבל קודם כל אשת איש. אמא שנושאת איתה את כל קשת הרגשות ובהם גם רגשות אשם חזקים מאד. ויטוריה נולדה בוורצ’לי, עיר קטנה על אם הדרך בין מילאנו לטורינו לאנטה ואלפרדו בשנה שבה פגש מוסוליני את המאהבת היהודיה שלו. הפרט הזה של המאהבת היהודיה של מוסוליני, לא רק שהוא מוזכר מיד בתחילת הספר, אלא שהוא מסתמן כחשוב מאד מאחר ועיקר הסיפור מתרחש בתקופת השואה. עצם העובדה שלמוסוליני היתה מאהבת יהודיה, גרמה לאיטלקים (או לפחות לאיטלקים שבסיפור הזה) להאמין שמוסוליני לא יחבור להיטלר ולא יתן לאף אחד לזנב או לפגוע ביהודים האיטלקים.

הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי של משפחת ויטלה שסחרה בבדים והוא מתאר את המסע שלהם כפליטים, כאשר הסתבר שגם על יהודי איטליה יחולו הגרוש והסבל של כלל יהודי אירופה. זה התחיל כאשר הם הוכרחו למסור את העסק המשפחתי המשגשג שלהם לאחד העובדים, כי ליהודים אסור היה להחזיק עסקים משל עצמם. כל אחד מבני המשפחה התנהל אחרת. אחות אחת היגרה עם משפחתה לאמריקה, גיס אחד פעל במחתרת, ויטוריה ומשפחתה שסרבו להגר לאמריקה, כשהם הבינו את הטעות שלהם, הם כבר היו צריכים להבריח בהחבא את הגבול לשווייץ עם הקשיים הכרוכים בכך ולכן חיו זמן רב במחנה פליטים ולבסוף עלו לארץ והתחילו מהתחלה.

מאד קשה לכתוב על ספר קצר כל כך מבלי שישאר לכם גם מה לקרוא בתום הסקירה שלי ולכן אסיים כאן את תאור הספר.

בחברה טובה

זהר מנשס

חברת דייה היתה חברה כושלת לפתרונות לוגיסטיים. היא היתה כושלת עד שתומר אולסן לקח אותה לידיו ונתמנה למנכ”ל שלה. החברה הזו לא נמכרה לחברה מצליחה ממנה רק בגלל שהיא היתה הבייבי של יו”ר הדירקטוריון שלה ונקראה על שמה של ביתו המתה. תומר אולסן לא הגיע לבד, הוא הביא איתו את רונית ומינה אותה להיות המשנה למנכ”ל, סמנכ”ל פיתוח עסקים – יד ימינו. יחד הם חיברו חזון והצעידו את החברה קדימה והלאה לשיא ההצלחה כשהם מצרפים אליהם אנשי מכירות, כספים ולוגיסטיקה מובחרים ומצליחים שהגיעו מחברות מצליחות אחרות.

עשר שנים החברה מתנהלת היטב, ממריאה מעלה מעלה ומשרתת מגוון לקוחות מרוצים ומגוון עובדים מרוצים עם הטבות של חברת הייטק מצליחה . כל זמן שהצמד תומר ורונית צועד קדימה. הם תומכים זה בזה ברמה של חברי נפש ושותפים עסקיים במידה שווה עד שהחיים של רונית מקבלים תפנית טראומתית שגורמת לה לפרוש לדרך אחרת. הפרישה שלה היא הטריגר שמפעיל את כל הסגל הבכיר של החברה במרוץ אחר התפקיד הנכסף , אבל הטריגר הזה הוא רק השכבה העליונה והוא חושף מתחתיו את הטריגר האמיתי של כל אחת מהדמויות, אותו טריגר שנעוץ בילדות של כל אחד ואחת מהן, בדרך שהובילה אותם להיות באותה נקודה שבה הם נמצאים באותו רגע בו הם מתמודדים על תפקידה של רונית.

יש בספר הזה חברה שיכולה להיות כמעט כל אחת מהחברות בה אני הייתי מועסקת בעבר וכל אחד/ת מאיתנו. הוא מספר על הפרטים שמרכיבים את המכלול שמרכיב חברה שמעסיקה אנשים. רובם ככולם נאמנים לבאר ממנה הם שותים. כולם בלי יוצא מן הכלל נאמנים קודם כל ובעיקר לעצמם כאשר קידום או משבר עומדים על הפרק וחברויות מסוג כזה או אחר עומדות במבחן המציאות.

הסיפור כולו מתרחש במשך שלושה ימים בלבד. שלושה ימים שבהם חייהם של אלפי עובדים עומדים להשתנות או שלא. אין אדם או עובד שאין לו תחליף גם אם אתה מנכ”ל של חברה מצליחה.

גילוי נאות: קיבלתי את הספר מהסופר דרך מועדון הקוראות של סלונה. לא יכולתי להניח אותו מהיד. הסיפור של כל אחת מהדמויות כבש אותי. של כל אחת מהן באותה מידה בין אם זה הסיפור של הביצ’ית שלא רואה ממטר על מי היא דורכת כדי להתקדם ומורחת את שמה על מצגות ותחקירים שלא היא הכינה כמו גם הסיפור של כובש הלבבות או של העובד המסור שסותם את הפה ונותן לביצ’ית לטפס מעלה בעודה דורכת על ראשו ואלה רק חלק מהדמויות.

הפרקים בספר קצרים. את חלקו קראתי מחוץ לבית בעודי ממתינה שבן זוגי יסיים את עבודתנו וזה חשוב כי יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי יושבת על ספסל בצל מתרגשת מסיפורה של דמות זו ואחרת וכובשת את דמעותי כדי שעוברים ושבים לא יחשבו שקרה לי משהו. אני חושבת שאחת הסיבות שהיה לי קל כ”כ לקרוא את הספר הזה היא דווקא העכשוויות שלו. סיבה אחרת היא שעבדתי במקומות בעבר ויכולתי לדמיין לעצמי למי דומות הדמויות בספר במקומות שעבדתי בהם. היה לי קשה להפרד מהספר הזה בתום הקריאה.

אהבת אב

איתי יד שלום

את הסיפור מספר לנו אסף הבן הצעיר בין שלושה בנים. אחיו רון וגיל הם תאומים בעלי משרד חקירות ויוצאי יחידה עילית בצבא. אסף הוא מתמטיקאי ובעל חברת הייטק החנון שבחבורה. הם נפגשים בבית החולים לאחר שאביהם עבר תאונת דרכים קשה, אותה הוא אינו שורד. לפני מותו הוא אומר להם שמישהו חיבל בבלמים של מכוניתו, מה שמוביל למסע חיפושים אחר הרוצח, לזכרונות מן העבר, לגילויים מרעישים בהווה אודות האב והמשפחה ולמפגשים עם ארגון פשע אימתני. ספר מתח ולמרות שהתקציר שבגבו חושף הרבה פרטים, הוא מאד מסקרן לפחות אותי כחובבת ספרי מתח ומותחנים פסיכולוגיים.

הספר הזה היה לי מאד קשה לקריאה. בניגוד לספרי מתח אחרים לקח לי כמעט עשרה ימים לקרוא אותו (עבורי זה הרבה. המון אפילו). לטעמי מותחן טוב צריך שיהיה לו קצב. קצב מהיר אפילו ואילו בספר הזה מצאתי את עצמי ביחד עם המספר והגיבורים השותפים שלו מסתובבת סביב הזנב של עצמי פעם אחר פעם, כאשר בכל פעם מגיעים לאותו מבוי סתום ולאותה נקודת התחלה ללא שום התקדמות בסיפור. המון משפטים שחוזרים על עצמם, הרבה תיאורים של תנועות שחוזרות על עצמן בכל מהלך של שיחה. שיחות טלפון שמתנתקות בכל פעם שמידע חשוב עומד להמסר ועוד.

גם אם אתעלם מכך שהתקציר בגב הספר חושף ספויילרים, מה שלי מאד מפריע במיוחד אם מדובר בספר מתח, הספר הזה זקוק לעריכה צמודה ומהודקת מאד ואפילו לשכתוב. לנושא יש פוטנציאל, אבל לא הרגשתי פחד מפני ארגון הפשע האימתני. זה לא היה מספיק חזק לא רק הפחד שלי כקוראת אלא הגיבורים עצמם מאד בטוחים בעצמם, אין להם שום ספקות, שום התלבטות של אנשים בעלי משפחות שמישהו מאיים עליהם. התאומים רון וגיל…. אני אפילו לא מוצאת את המילים להגדיר אותם. ההגדרה שהתיישבה לי בראש היא: עפים על עצמם. שום דבר לא יכול לפגוע בהם. לא הצלחתי להתחבר אפילו למאיה שהיא כנראה הדמות הכי רגישה בספר.

אחד האלמנטים שמאפיינים מותחן טוב הוא התחושה שאי אפשר להניח אותו מהיד ואם כבר הנחתי אותו אני ארצה כל הזמן רק לסיים את מה שאני עושה ולחזור אליו. גם זה לא קרה בספר הזה ולמרות שאני לא קוראת במקביל אלא ספר אחד בכל פעם, עדיין בכל פעם שחזרתי לקרוא, נאלצתי לחזור אחורה כדי להבין מי הדובר ומה נאמר על ידו כדי שאוכל להמשיך בקריאה.

צר לי על הסקירה הזו. זה ספר ביכורים ולי אין כוונה לפגוע באיש. קראתי אותו עד הסוף כשאני נותנת לו הזדמנות להתפס ולהשתפר וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב את הסקירה מתוך תקווה שכתבתי סקירה בונה. בעיקר צר לי כי מדובר בכותב ישראלי, אבל הספר הוא בוסר לגמרי ואני כן רואה בהוצאה ובעורך אחראים להוצאתו לאור של ספר כזה.

סנטרל פארק

גיום מוסו

אליס שפר מתעוררת על ספסל בתוך מה שנדמה כקרחת יער ומסתבר מעט מאוחר יותר כפינה די נסתרת בסנטרל פארק. לצידה ישן עדיין גבר שהיא אינה מכירה, אבל היא אזוקה אליו בידה. בכיסיה אין דבר מלבד אקדח והיא מלוכלכת בדם. היא אינה יודעת איך היא הגיעה לשם תוך זמן כ”כ קצר, כי למיטב זכרונה ערב קודם לכן היא עדיין היתה שוטרת בצרפת ורדפה אחרי רוצח סדרתי אכזרי. מהפתיחה הזו גיום מוסו רוקח מסע הרפתקאות וגילויים.

זהו ספר מתח חביב מהסוג של קריאה קלילה הטויסט לקראת הסוף מאד מעניין. הטויסט הזה הזכיר לי את הסרט המופע של טרומן. ספרים מהסוג הזה אני נוהגת לקרוא בתקופות עמוסות או כדי לשבור רעלת קריאה. נהניתי ממנו ואני ממליצה עליו בהתאם.

ביקורות נוספות על "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

בטיול עם בתי ללונדון, החלטנו להגיע גם לאוקספורד, עירם של אליס, הארי פוטר והמפקח מורס. אה...ויש שם גם איזושהי אוניברסיטה. הקציתי לאוקספורד יום אחד שהיה אמור לספק טעימה מאתרי הארי פוטר וכמה סיורים בעיר - טעות חמורה !!! זו עיר שיש לה הרבה מה להציע לאוהבי טיולים רגליים, שיט, ארכיטקטורה וכו'. קבענו לצאת לשיט על נהר האייזיס (תמזה) ביחד עם צ'רלס לווטווידג' דודג'סון, הכומר רובינזון דאקוורת ושלוש בנות משפחת לידל, אך הם התבלבלו ושטו בכיוון ההפוך, מ-Folley Bridge ל- Godstow, וגם הגיעו לפגישה כ-150 שנה מוקדם מדי ( עם שעון שנתקע על שעה שש ב-4 ביולי 1862 קצת קשה לדייק (-; ). נו טוב, כתחליף לשיט איתם ערכנו טיול רגלי קליל לאורך הנהר מ-Folley Bridge ל- Iffley Lock ובחזרה לעיר (רעיונות לטיולים חביבים תוכלו למצוא ב-"That Sweet City – Visions of Oxford" וגם בספר על אוקספורד מסדרת "City Walks").

באותו שיט קסום, המתואר בשיר הפתיחה כאחר צהרים מוזהב, לואיס קרול (דודג'סון) בדה ממוחו הקודח את הסיפור המופלא על אליס המוצאת את עצמה בעולם אגדתי מוזר. הסיפור משופע במשחקי מילים, רעיונות גלויים ונסתרים, הגיון ואי-הגיון המתערבבים זה בזה ויוצרים ספר מיוחד במינו. תוכלו למצוא בספר רעיונות מתמטיים, רעיונות פסיכולוגיים, ביקורת על השליטים, על מערכת החינוך, על האקדמיה, על הספרות של תקופתו ועל חבר המושבעים, או פשוט ליהנות מהספר כפי שהוא. מעניין שקרול שזר בספר דמויות שניתן לזהות אותן עם אנשי אוקספורד מתקופתו, ואף לא חשש מהומור עצמי כשהוא מופיע כציפור Dodo והכומר כברווז (הוא על שם גמגומו Do Do Dodgson והכומר Duckworth כ-Duck).

בשל משחקי המילים וכפל המשמעויות, הספר מאוד מסובך לתרגום ונדרשו מהמתרגמת תרגילים לשוניים מסובכים כדי לנסות להעביר את הרעיונות, החריזה והאופי של הספר. זו מלאכה כמעט בלתי אפשרית, שהמתרגמת עמדה בה לא רע. לקוראי האנגלית מומלץ לקרוא בגרסת המקור, היות ויש מקרים שבכל זאת המקור זורם יותר טוב.

*** ספוילרים ***

- דברי הדוכסית, חובבת מוסר ההשכל, אל אליס:

"אני בהחלט מסכימה איתך," אמרה הדוכסית; "והמסר של זה הוא 'היי כפי שאת נראית' או, ביתר פשטות – 'לעולם אל תדַמי שאת לא אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יָכולְת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת. ' "

I quite agree with you, said the Duchess; and the moral of that is—Be what you would seem to be—or, if you’d like it put more simply—Never imagine yourself not to be otherwise than what it might appear to others that what you were or might have been was not otherwise than what you had been would have appeared to them to be otherwise.

הקטע הזה מזכיר את ההגיון הפנימי "המופלא" של למה מתמטית שנשתכחה מזכרוני, וטוב שכך. לא מפתיע שמחבר הספר הוא מתמטיקאי :-)

- כשאליס חושבת שחרדל הוא מינרל, הדוכסית אומרת:

"יש כאן בקרבת מקום מכרה־חרדל ענקי. והמסר של זה הוא – 'מכרה אחד יכרה את כולם.' " [משחק מילים לא רע על "מקרה אחד יקרה את כולם"]

There's a large mustard-mine near here. And the moral of that is – The more there is of mine, the less there is of yours.

לגבי הקטע הזה סבורים שיש כאן את הרעיון של משחק סכום אפס, שאפשר לחשוב עליו בגרסה האנגלית, אבל לא בגרסה העברית.

- יש בספר קטעים עם הגיון פנימי וטוויסט מפתיע, כמו הקטע הבא במסיבת התה:

" 'קחי קצת יותר תה,' אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה.
'עוד לא לקחתי כלום,' ענתה אליס בקול נעלב: 'אז איך אני יכולה לקחת יותר?'
'את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות,' אמר הכובען: 'קל מאוד לקחת יותר מלא־כלום.' "

Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

כמו הכובען המטורף, הזמן מטריד אותי. הנה הוא חלף ביעף ומתקרב לו גיל שלושים. כל כך הרבה מטרות הצבתי לעצמי, והאמת שלא מעט מהן השגתי. תחושת סיפוק עצמי? כן, אבל גם איזו בעתה עצורה בחזה, שגְּדלה אקספוננציאלית, על המכלול בשלל תחומים שכבר לא אספיק להיחשף אליו. אחד מהם הוא הספרות, ואליס בארץ הפלאות, אליו נחשפתי כעת לראשונה.

לואיס קרול היה פרופסור למתימטיקה ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד, וכפועל יוצא מכך, גם כומר. את עיקר זמנו העביר בהמצאת משחקים, חידות וסיפורים עבור ילדים (או ליתר דיוק, ילדות), כשהעיקרית מביניהן הייתה אליס, שלבקשתה סיפור זה עלה על הכתב. אינספור סיפורים ברא קרול עבור האמצעית במשפחת לידל. משעשע לחשוב אילו הרפתקאות נוספות היינו מכירים לו התעקשה זו דווקא שיתעד סיפור אחר.

כושר היצירה של קרול, בלתי ניתן לערעור. האיש ברא עולם שמצליח להפנט ילדים ומבוגרים כאחד, עד עצם היום הזה. חיבבתי בעיקר את תיאור ההיררכיה בממלכת הקלפים, את משחק הקרוקט הייחודי ואת חיוך החתול כמקבילה לירח המופיע ונעלם כרצונו (כסהרהורי-מטורף).
נטייתו של קרול לאיגיון ואבסורד המשתקפת גם בשאלותיה של אליס, העלתה לא פעם חיוך על פניי.

אליס ניחנה במין פדנטיות אינטלקטואלית הקיימת בילדים, ואנו בבורותנו, מפספסים אותה. בסקרנותה הבתולית, היא מציפה שלל נושאים סבוכים כמו הגדרה עצמית, שפת החלום ותפיסת המרחב-זמן.

היצירה, הארס-פואטית בחלקה, טומנת בחובה אזכורים ספרותיים, מדעיים ופילוסופיים רבים, שכוונו אל הקורא המבוגר. אבקש לציין לעצמי חלק מהם -
אם איננו מבחינים בין מציאות וחלום, ואם אנחנו מחלקים את חיינו ביניהם, מחשבותינו בזמן חלום, משוגעות ככל שיהיו, הן אמיתיות ותקפות לא פחות (בהשראת "תאטטוס" של סוקרטס).
מה משותף לעורב ולשולחן כתיבה? אתגר אלן פו כתב על שניהם.
אין לי ספק שלו הייתי ילדון בריטי בן המאה התשעה עשרה, הייתי נהנה אפילו יותר ממשחקי המילים והאזכורים ביצירה.

אני מסכים עם קרול, בטענתו למאייר (טניאל) כי דמותה של אליס חסרת פרופורציות ובעלת חזות מעין ננסית (לטעמי לפחות). אם כי זה תואם את התמורות הפיזיות שהיא חווה.
ככלל, אני סומך על כושר הדמיון שלי, ולכן הייתי מוותר על האיורים גם ביצירה הנ"ל.

מוטיב חוזר בולט בספר, הוא ההלקאה עצמית בכל הנוגע לבכי. אין זה מפתיע, בהתחשב בסלידתו של קרול מכל מה שאינו בשליטתו, ורגשות בפרט.

ההערות המצויות בספר מעשירות, אך לדידי היה עדיף לו היו בתחתית הטקסט מאשר בשוליו.
היו פרקים שיותר התפעלתי ונלהבתי לקרוא והיו כאלה שפחות.

מעניין לקרוא את אחרית הדבר אודות קרול (שם העט של צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון).
כחלק מהפרישות שנטל על עצמו ככומר, קרול פיתח אובססיה לסקרנות, לתום ולחַיּוּת של גיל הילדוּת. מסתבר כי הוא תיעב בנים ושאף להקדיש את עיקר זמנו לבילוי בקרב ילדות טרם התבגרותן (באישור הוריהן לטענתו).
את ביתו הפך למעין מלכודת (סטייל אחוזת נוורלנד) ובו צעצועים, חידות וסיפורים שברא במיוחד עבורן. תחביב עיקרי שטיפח, היה צילום ילדות בעירום, באישור המפתיע של הוריהן.
לא מצויה כיום שום עדות לקשר מיני שהתנהל בין קרול והילדות, פרט לתיאורי נשיקות תמימות לכאורה והחזקת ידיים שעוררו בי פלצות שלא הרגשתי מאז קריאת לוליטה. בהתחשב בפדנטיות של קרול, שנטה להעלים פרקים מיומנו, לא הייתי פוסל שאכן התקיים ניצול מיני על-ידי האחרון, ולא, לא אכפת לי שלכאורה מדובר בתקופה אחרת.

כעת נגלית הסמליות במטמורפוזה של אליס, במלוא שפלותה – קרול מצר על ההתבגרות ועל כך שאינו שולט בבלימתה.

ביקורת לספר שחיבבתי אלמנטים ממנו, שהתנדפו תכף ומיד עם החשיפה לסטייה של האיש.
ללא דירוג.

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

זה ספר שקטונתי מלכתוב עליו משהו מהותי. לעזאזל, עשרות אם לא מאות ספרים נכתבו כניתוח של הספר הזה ושל המחבר שלו. ובכל זאת, אני הקטן אנסה להגיד למה נהניתי מאוד מהקריאה בספר הזה (ובתרגום הזה) ומה המחשבות שלי עליו.

אז ככה, קודם כל "אליס" זו יצירה מרהיבה בביזאריות הפסיכדלית שלה. זה האב טיפוס לבערך כל יצירות הילדים האקסצנטריות מאז ועד היום. לא היה "בובספוג" בלי "אליס".
ועדיין, למרות שעברו 150 שנים, של יצירות שמושפעות מאוד, באופן ישיר, מהספר הזה, הוא נשאר משעשע, אייקוני ומוזר גם לקורא המודרני.
יש כאן כל כך הרבה תמונות שחקוקות בתרבות הפופולרית; החתול המחייך, הארנב הלבן, מלכת הלבבות, הכובען המטורף, הזחל עם הנרגילה.. אין כאן קטע אחד שהוא לא מוזר באופן מפואר. פשוט כיף ומצחיק.

חוץ מזה, הטקסט הזה ניתן לפרשנות בכל כך הרבה אופנים. באמת, מדובר בטקסט ברמה של התנ"ך, האודיסיאה, סרוונטס, מלוויל, ומחזות שייקספיר מבחינת מספר הפרשנויות והכיוונים השונים שאנשים לקחו אותו אליהם. קרול עצמו אמר שסופר לא באמת יכול לדעת מה כל המשמעויות של הספר שלו, ואני בטוח שגם הוא היה מופתע מאוד אם הוא היה רואה איך אנשים שונים פירשו אותו.

התרגום נהדר. הסתכלתי קצת בספר המקורי במהלך הקריאה וסה"כ מאוד אהבתי את הבחירות התרגומיות של רנה ליטוין ז"ל, בעיקר במשחקי המילים ובשירים, שבדקתי כמעט תמיד במקור להשוואה. יש מגרעה אחת שבלטה לי, וזה שהיא תרגמה את שם הפרק The Lobster Quadrille ל"קורדיל הסרטנים", שזה, ובכן, לא נכון. לובסטר זו חיה שונה.. אולי יש עוד כמה דברים כאלה בספר שלא שמתי לב אליהם, אני בטוח שאקרא את המקור מתישהו.

הספר מגיע עם הרבה הערות ואחרית דבר מקיפה אבל לא מעיקה.

10\10 ועכשיו.. מבעד למראה, ומה אני אמצא שם..

נב - הסרט משנת 1951 של דיסני הוא בקלות אחד מ5 הסרטים האהובים עליי אי פעם. מומלץ מאוד. אם יש מגרעת אחת לספר הזה, היא שאני לא חושב שספר הוא הפורמט הכי טוב לסיפור הסוריאליסטי והביזארי הזה; הוא רק מרוויח משילוב של ויזואליה ומוזיקה, שיש בסרט. אגב, כבר בימי חייו של קרול הספר עובד למחזמר, שקרול תרם ליצירתו, אז אולי הוא היה מסכים איתי אם הוא היה חי לתוך תקופת הקולנוע, מי יודע..
בכל מקרה, פרימיום: לשמוע את הפסקול המופתי של הסרט בזמן הקריאה (:

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

כמעט כמו כולם, גם אני הכרתי את הסיפור המופלא של אליס בארץ הפלאות עוד מימיי ילדותי. כמעט כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט המצויר (ולא פעם אחת) ואפילו את הסרט המחודש בבימויו של טים ברטון שהיה מוצלח מאוד לטעמי. אבל לא חשבתי מעולם שאחזור ואקרא שוב את אליס, הפעם באופן שונה, בוגר יותר.

העניין שהתעורר בי שוב התחיל במחזה שצפיתי בתאטרון גשר שנקרא "אליס". זהו מחזה מאת רועי חן בבימויו של יחזקאל לזרוב.
המחזה מציג את הסיפור של אליס בארץ הפלאות באור אחר, שונה ממה שחשבנו. הרשו לי לצטט מתקציר ההצגה:
-ביוגרפיה דמיונית בהשראת דמותה של אליס מספרו הנודע של קרול, אליס לידל האמיתית שהיוותה השראה עבורו ואליס נוספת, אחרת – אישה באשר היא.
סיפור אהבה-הדחקה שיכול היה לקרום עור וגידים רק בארץ הפלאות ונידון להתנפץ על סלעי המציאות. רסיסים של תום הילדות ומות הילדות כפי שהם משתקפים מבעד למראה של אליס, ילדה-נערה-אישה.

ההצגה הייתה לא אחרת מאשר מעוררת השראה, את אליס ביצעו שלוש שחקניות נפלאות שכל אחת מהן מגלמת אליס על ציר זמן שונה מהילדות לבגרות.

בשלב מאוחר יותר, לאחר כמה חודשים, הייתי צריכה לבחור מונולוג דרמטי לצורך אודישן למכינה באחד מבתי הספר למשחק.
לא יכולתי שלא להיזכר באותה הצגה שהביאה עמה כל כך הרבה רבדים שונים ועמוקים.
החשיבות בבחירת מונולוג היא בין היתר היכולת לדעת להתחבר לבחירה שלך ולבצע את הדמות כשהיא חלק ממך. לכן, בחרתי במונולוג מתוך "אליס".
חקירת המונולוג והדמות גרמו לי לחזור שוב לסיפורה של אליס כפי שהוא מסופר אך הפעם מנקודות מבט אחרות ויותר מכך, מנקודות מבט שאמורות להיות שלי.
חקרתי את הדמות וחזרתי לקרוא את הספר הקלאסי של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".

לא להאמין כמה חידושים ורעיונות מצאתי מתחת לטקסט התמים ובעזרת ההסברים המפורטים שנמצאים בצדי הספר החכמתי ולמדתי יותר אודות אליס וסיפורה.
המסע חזרה אל הסיפור הידוע גרם לי לראות גם בעצמי אליס קטנה ולהתחבר למקום המטורף של ההרפתקאות והשובבות בשנית. ואולי בעצם מעולם לא איבדתי את המקום הזה?

הסיפור על אליס הוא חוויה תובענית שיש בו הרבה מעבר למה שנראה.
נכון, לסיפורים ללא ספק אין סדר, הגיון או חיבור למציאות אבל.. מי אמר שתמיד צריך? זה הרי כל היופי.
בעולם שכולו מחוץ לגבולות זמן או מקום, שלא ידוע איפה מתרחש ומתי, זהו עולם שניתן לעשות בו הכל ולחלום בו הכל ואני אומרת – למה לא?
היה לי כיף לרגע לצלול לפנטזיה יחד עם אליס וחבריה ולשוב אל מקום של תמימות-לא תמימות.

בעיקר ריתק אותי לקרוא את אחרית הדבר של הספר, בו מתואר המספר לואיס קרול כדמות לא צפויה, כאיש מגמגם ומופנם שלא התחבב בקלות על הסביבה. אדם מוכשר שעסק בכמה דברים במקביל והצטיין בין היתר גם במתמטיקה וצילום, שאב מקור השראה מילדות צעירות ובעיקר מאותה ילדה אחת הנקראת אליס לידל.

התערבבות שבין חלום למציאות, זמן ומרחב לא ידועים והמון דמיון הביאו אותי למקום מסוקרן ואמיתי.
היה נהדר לשוב ולקרוא את הספר והפעם עם תובנות חדשות אודות אותו סיפור תמים של אליס בארץ הפלאות.
ולכל התוהים באשר לגורלי, את האודישן עברתי בהצלחה מרובה.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
."בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

קסם של ספר, הזוי, מקורי, גדוש ברעיונות מתחומים שונים ומשונים, לוגיקה, פילוסופיה, זהות ויחסיות, ואפילו מתמטיקה ומוסר.
ללא ספק ספר שמתאים לטווח רחב מאוד של גילאים (אם כי אני מודה שמהקריאה שקראתי בילדותי, חוץ מהדמויות ההזויות, לא זכרתי ממש את הסיפור עצמו). ההערות מסייעות להבין דקויות, משחקי מילים, אסוציאציות ודימויים שקשה להעביר בתרגום. וכן ניסיון לקרב לקורא את התרבות, על מגוון הופעותיה, שעל רקעה נכתב הספר, שבלעדיה קשה להבין את הרמיזות והפארודיות של קרול.

הדמות שאהבתי ביותר היא כמובן החתול צ'שר, והנה שני קטעים אהובים, מצוטטים, ומקפלים בתוכם רובדים של משמעות.

'הואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?' 'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע,' אמר החתול. 'לא אכפת לי כל כך לאן - ', אמרה אליס. 'אם כן, לא משנה באיזו דרך תלכי', אמר החתול.

'בבקשה אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת אתה גורם לי סחרחורת'. 'בסדר' אמר החתול, והפעם נעלם לאט מאוד, החל בקצה זנבו וכלה בחיוכו, שנשאר עוד זמן מה לאחר שנעלם כל היתר. 'מוזר', חשבה אליס, 'כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי'.

חוויה של קריאה!

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

בבית הספר שלי יש מגמת תיאטרון.בכיתה י"ב,נדרשים חברי המגמה לבחור מחזה או ספר ולהעלות אותו על הבמה,תוך מתן פרשנות אישית משלהם ליצירה.התלמידים יכולים לשנות כרצונם את היצירה,להחסיר ולהוסיף פרטים,הכול ברוח החירות האמנותית. חברה טובה שלי חברה במגמת התיאטרון, ולכן מצאתי את עצמי במופע הסיום שלהם. היא וחברותיה בחרו ב"אליס בארץ הפלאות",אך נתנו לספר אינטרפטציה משלהן.

אליס של לואיס קרול הוא אחד מהספרים הנודעים ביותר.אך עדיין,הספר נותר כחידה בשבילי.לא העולם הבדיוני שבו,משולל ההיגיון ולוגיקה,אלא השאלה הנוקבת שתמיד עולה בי-למה התכוון קרול,ש"אליס" יהיה ספר ילדים או ספר למבוגרים?
אליס בארץ הפלאות לכאורה נראה כספר ילדים.אליס הילדה נופלת במחילה ומוצאת את עצמה בעולם חסר היגיון.היא שותה שיקויים שגורמים לה לגדול ולקטון, היא זורעת הרס וחורבן כשהיא מנסה לצאת מבית (הכול בגלל גודלה הענק).את העולם הפלאי הזה,שאפשר להבין מדוע הוא קוסם לכל כך הרבה ילדים ומבוגרים,מאכלסים ארנב לחוץ בזמן,מלכת לבבות עם בעיות כעס,כובען מטורף שמסוכסך עם הזמן ולכן נידון לנצח לערוך מסיבת תה שלא נגמרת,ועוד הרבה דמויות ססגוניות ומשעשעות.

אבל יופיו של "אליס" הוא לא בעלילתו,אלא ברעיונות החבויים בו.לא בכדי צי של אידאולוגים,פיזיקאים,מתמטיקאים,לוגיקנים, םסיכולוגים ועוד הוקסמו מהרעיונות בספר.לואיס קרול משרבב לספרו רעיונות שלכאורה לא מתאימים לילדים,שכאילו מיועדים למבוגר שקורא את הספר לילד הרך.

האדפטציה של "אליס" שראיתי הייתה שונה.אליס התגלגלה מילדה בת 7 שכלואה בעולם לא מובן,לנערה מתבגרת שלא מבינה את העולם המוזר.הכובען המטורף התגלגל לנער לא נחמד ולא חברותי,הארנב נשאר בעל בעיות זמן (ולכן מאחר לבית הספר כל יום).ומלכת הלבבות הפכה למלכת הכיתה (אך עדיין רוצה לכרות את הראשים של כולם).

המהדורה המוערת תורמת במיוחד,ומלבד התרגום (המעולה!) יש הערות שתורמות להבנה נרחבת של הטקסט.מעניין לקרוא על לואיס קרול עצמו (שזה בכלל לא שמו האמיתי),שהיה מנהל חברויות עם ילדות קטנות.הוא היה נוהג להיפגש איתן (לאחר קבלת ההסכמה מהוריהם) ואפילו נהג לצלם אותם (בעירום!!!!).סביר להניח שכיום זה לא היה עובר בשתיקה,והוא ממזמן היה מוכתר בתואר המפוקפק פדופיל וכו'.אבל מי אני שאשפוט....
בקיצור,לא רק ספר ילדים

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

הבה נפתח בגיל וברון
בראש גאון
וראשית האון
ללא דיכאון או דירעון (או גירעון)

אפתח גיליון
עם מלוא ההגיון
על אודות האיגיון.

אני רק רוצה להבהיר - הקטע הנ"ל איננו שיר, ברגע שאני אומר שהוא שיר אני עלול להרצח ע"י אחי הגדול, שמכיוון שהוא הביא לי את הספר הנ"ל - אני משתדל להיות נחמד עליו. כמו כן, אין לי מושג על מה הביקורת תדבר, במה היא תעסוק, או מה תהיה הפואנטה שלה. רציתי לכתוב ביקורת על "נרניה", קלטתי שאני לא עומד לכתוב ביקורת על נרניה, המוח שלי לא מתפקד כמו שצריך כבר יומיים - אחלה זמן לכתוב ביקורת על לואיס קרול.

הסיבה שהתחלתי ב"לא שיר" הזה, הוא שהספר מלא בשירים. שירים לא מאוד ברורים, שיוצאים מנקודת הנחה שהגיון זה אובר רייטד. אלו שירי משעשעים עד מאוד, והיתרון הגדול של הגרסא המוערת שיש הערות שמביאות את השיר המקורי. חלק מהבעיה בתרגום, מלבד שתרגום שירים זה דבר קשה כשלעצמו - הספר מלא במשחקי מילים, איגיון, ושטויות. קשה מאוד להעביר ספר כזה בתרגום כך שהוא יישאר מוצלח. אף על פי כן - המהדורה הזו הצליחה. התרגום עבר באופן מוצלח למדי, כולל התעללות קשה במילים ויצירת משחקי מילים שנונים.

אני לא אדבר עכשיו על עלילת הספר, כי כל עלילה תהיה שקולה לעלילת דם. אסכם רק - העלילה מטורפת לגמרי, בכל קנה מידה. העיקר בספר הוא לא העלילה, אלא מה שמאחורה. במקום זה, אני אעלה רשימת ציטוטים נבחרים מהספר, ועל חלקם אעלה הגיגים.

***
"גדפי בזעם את ילדך,
על כל עיטוש - סנוקרת:
הוא מכון את זה נגדך,
אין לו סיבה אחרת"

בלי הקשר - זה בית מופלא. הוא הזכיר לי את המשפט "הכה את ילדך כל יום. אם אתה לא יודע למה, הוא כבר ידע"
***

אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.
"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתער שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"
"אולי לא," ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."
"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו."

אחי אמר שאלו המשפטים האהובים בספר, ואין לי ברירה אלא להסכים איתו. אלו משפטים מופלאים, שממש מרגיעים אותי לאור הזמן הרב שלא בזבזתי לאחרונה.
***

"אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה."
אין לי מה לומר. פשוט וואו.
***

"אם כך עלייך לומר למה את מתכוונת," המשיך הארנביב.
"זה מה שאני עושה," ענתה חיש אליס. "לפחות - לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת - וזה אותו הדבר, אתה יודע."
"בכלל לא!" אמר הכובען. "הרי זה כאילו אמרת ש'אני רואה את מה שאני אוכלת' זה אותו הדבר כמו 'אני אוכלת מה שאני רואה'!"
"זה כאילו אמרת," הוסיף הארנביב, "ש'אני אוהבת מה שנותנים לי' זה אותו הדבר כמו 'נותנים לי מה שאני אוהבת'!"

זה כמעט כמו לומר 'אני קורא כשאני בסימניה' זה אותו הדבר כמו 'אני בסימניה כשאני קורא', החודשים שעברו מאז שכתבתי לאחרונה מוכיחים אחרת לדעתי.
***

אני אסיים בשני ציטוטים נפלאים של חתול הצ'שר, שהם מהציטוטים המפורסמים בספר:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"

וגם:

"בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזה דרך תבחרי, שניהם ממש משוגעים."
"לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אמרה אליס.
"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת".
"איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליסה.
"בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".
***

וכאן אני רוצה טיפה לעבור לכותב - אחד הדברים העצובים בקריאת הספר הוא לחשוב על לואיס קרול. אמנם זה לא השם האמיתי שלו, אבל יותר נוח לקרוא לו ככה. הוא היה אדם מסכן, ששנא את עצמו ועיוות את דרך החשיבה בכוח. ישנם אנשים כאלה, שמפחדים מהעולם בחוץ, מפצלים את הזהות שלהם לשניים, קורעים את עצמם לגזרים. אני מכיר את האנשים האלה. הייתי איש כזה. קרול שנא את עצמו על מה שהוא עושה, אבל לא היה מסוגל להפסיק. הוא פיצל את חייו לשניים - המרצה באוקספורד, ולואיס קרול, והם היו שונים. כואב לקרוא עליו, כואב לקרוא על מה שהוא סבל, ועל מה שהוא עשה, אבל הוא עדיין סופר טוב. הוא יכול להיות אדם נורא, הוא יכול להיות אדם מסכן, אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא כתב ורק על זה ראוי להעריך אותו.

אני אסיים - אני לא יודע למה כתבתי את הביקורת הזאת. אני לא יודע למה אני מפרסם אותה. המוח שלי לא מתפקד, אני לא מרוכז, ואני עושה שטויות. הביקורת הזאת די כושלת, אז אני אסכם את החלקים החשובים: 1) קרול אולי עשה דברים שבעיננו היו נראים בלתי מוסריים, אבל בתקופתו זה היה מעט אחרת. כמו כן, הוא היה נורא מסכן, וקשה לי לא לרחם עליו. 2) זה ספר נהדר, תקראו אותו.

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

שמעתם על הארנב המאחר? על הכובען המטורף? על מלכת הלבבות? על אליס, שגדלה וקטנה? כנראה שכן. מעטים האנשים שלא שמעו בדרך זו או אחרת על הספר הזה, כי הוא מה שנקרא 'קלאסיקה'. אבל מה זו קלאסיקה?
קלאסיקה היא משהו שאהבנו. משהו שבנה לו פינה בלב שלנו והרחיב אותה עם הזמן. משהו שלעולם לא עוזב אותנו, לא באמת. משהו שזוכה למיליוני חיים - מאות מהדורות, עשרות תרגומים, כמה סרטים ואינספור עותקים שהודפסו ועוד יודפסו בעתיד. קלאסיקה היא משהו ששורד בזכות האהבה של אנשים.
אנשים אהבו את אליס.

אליס נכנסה למחילת הארנב שחוקי הכבידה לא פועלים בה וגדולה יותר מבפנים (אולי גם טיים לורדס ביקרו שם, הוויאנים התאחדו!). המחילה הובילה אותה אל ארץ פלאות ואל זחל וחתול מחייך וכובען מטורף וארנבו הנאמן.
הספר הזה כתוב בהומור ובשנינות ובמגע קטן של קסם. הוא קליל, הוא מצחיק, הוא מתיימר להיות דרמטי. הוא ספר ילדים שגם מבוגרים מצאו בו עניין ופרשנויות משלהם. הוא קליל וכל כך עמוק. הוא דק אבל כל כך עבה, יש בו הרבה יותר ממה שנראה בהתחלה. משחקי מילים, פילוסופיות, אזכורים לחיים האמיתיים. כל זה מצויין בהערות שמלוות את הספר לאורך כל הדרך במהדורה הזו, וזה נפלא.
המהדורה הזו מביאה עוד משהו. היא מביאה, בנוסף לסיפור שכתב קרול, את סיפור חייו.
ללואיס קרול היו המון ידידות קטנות, והוא אהב לצלם אותן עם בגדים ובעירום. אחת מהן היתה אליס, והוא אהב אותה. לואיס קרול היה פדופיל, למרות שזה לא נאמר במפורש.
הוא כתב את הספר הזה לאליס לידל, שהייתה ילדה אמיתית לגמרי, כמתנת יום הולדת. בדרך כלשהי, הספר הגיע לדפוס ואליס הקטנה נהפכה לאגדה לכל הגילאים.

צאו לטיול של שעה אל ארץ הפלאות. ההנאה מובטחת.

עריכה: רק עכשיו שמתי לב שהמשפט הראשון מזכיר את הביקורת של פיירי על שם הרוח. זה ממש ממש לא בכוונה :0

הרפתקאות אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול

נתחיל מזה שקצת הופתעתי לגלות שהספר הזה נמצא בספריית המבוגרים ולא בספריית הילדים. שלפתי אותו ממדף הספרים, וכשפתחתי אותו גיליתי תוכן שונה ממה שציפיתי: ציפיתי לראות ציורים גדולים מלווים בכיתוב גדול ומנוקד, והנה הספר כתוב לרוב ללא ניקוד, באותיות קטנות ועם ציורים לא-צבעוניים וקטנים יחסית. גם לאחר קריאתו, הספר ממשיך לערער על הרבה מאוד הנחות יסוד, ובכך חנו.
המילה "הזוי" סובלת בתקופתנו משימוש-יתר, אך אין ספק שבמובנה המקורי, היא התואר המתאים ביותר לעלילה זו. אליס הקטנה נכנסת למאורת הארנב ומגלה שם עולם שבו כל המימדים המוכרים - זמן, גודל, מקום, עוברים טרנספורמציה מתמדת. הנימוס הויקטוריאני לא מסייע לה במפגשיה עם היצורים שהיא מגלה שם, והם מתייחסים אליה באדישות ובחוצפה. לאט-לאט, אליס (דמות שובת לב, יש לציין), מאבדת מנימוסיה ועומדת על שלה, עד להערתה הנפלאה בסוף העלילה "מי מתרגש מכם? הלא אתם לא יותר מחפיסת קלפים!" (עמ' 142).
העלילה כולה דמויית-חלום. בניגוד לעלילת "הקוסם מארץ עוץ", אין הקבלה בין הדמויות במציאות והדמויות בחלום, ולמען האמת, איננו יודעים כמעט דבר אודות המציאות של אליס, שכן רוב הסיפור מתרחש בחלום. הקורא הישראלי בן תקופתנו יתקשה להבין את ההגיון שאיכשהו כן קיים בעיצוב הדמויות והתנהגותן (לדוגמה - הכובען המטורף, כובענים בתקופתו של קרול סבלו ממחלה כתוצאה מהטיפול בבד הלבד, שתסמיניה היו דמויי-שגעון), אך ההערות לצד הטקסט (וויקיפדיה) יסייעו לו בהבנה, וכן חלק מהרעיון של הספר הוא הניתוק מהצורך להבין כל דבר.
גרסה זו של הספר מביאה הערות חשובות של מרטין גרדנר, שנלוות לתרגום של רנה ליטוין. הספר כולל משחקי מילים רבים ורפרנסים לשירי ילדים בריטים מהתקופה בה נכתב (שנת 1865). מתרגמים רבים נאבקו בתרגום משחקי הלשון של לואיס קרול בצורה שמשמרת את המשחק והתוכן גם בשפה החדשה. לדעתי, התירגום של רנה ליטוין מצליח בזאת לרוב, ובתוספת הערות המתרגמת וההערות של גרדנר, הקורא מקבל שיקוף של שפת המקור ורקע לעבודת התירגום. הספר מלווה באחרית דבר מעניינת ביותר מאת ליטוין. אחרית הדבר שופכת אור על דמותו (מעוררת המחלוקת) של לואיס קרול, קורותיה של אליס האמיתית, ומכניסה את הקורא למלאכת התירגום של טקסט זה לאורך השנים. מסתבר כי הספר תורגם לעברית ארבע פעמים, בתקופות שונות, כשבכל תקופה הביע הטקסט המתורגם את הערכים עליהן גדל הדור. השוואת הטקסטים המתורגמים מלמדת רבות אודות ההיסטוריה והחברה בישראל ועל יחסה לדת, לחינוך ולשפה.
ויחד עם כל הנאמר כאן על מלאכת התירגום, בשל המורכבות הרבה של הטקסט ובשל שעשועי הלשון הרבים שבו, כנראה שקריאת הספר בגרסה מוערת בשפת המקור תעשה עמו חסד יותר מכל תירגום.