“עוד ספר מפרוייקט צימצום רשימת ה"רוצה לקרוא" שלי!
למרבה הצער, גם הוא לא ממש מצדיק את הפרוייקט או את הרשימה או את הזמן שלי, בקושי את הזמן שייקח לכם לקרוא את הביקורת.
מספיק גוגל מהיר כדי להבין למה הספר נכנס לרשימה מלכתחילה, הוא קיבל ביקורות חיוביות מאוד. הוא מותחן אבל עם ערך מוסף, לא איזה ג'ק ריצ'ר שנלחם למען הצדק ומפוצץ לרעים את הצורה, לא. נטען שהוא מטלטל, מותח, מטריד, מחכים, מציג עמימות מוסרית וגיבורים שאפשר להזדהות איתם.
למען האמת לא נעים לי לכתוב ביקורת פושרת אחרי כל הסופרלטיבים שקראתי עליו. אם כל כך הרבה אנשים היללו אותו, חוסר ההתלהבות שלי כנראה מעיד יותר עלי מאשר עליו.
אבל האמת היא, שהספר אמנם היה קריא ומעניין, אבל לא מצאתי את הערך המוסף. לא קראתי בו שום דבר יוצא דופן או מטלטל מהרגיל.
הרקע הוא הסכם השלום בצפון אירלנד. לכאורה, פתיחה אופטימית, לקראת עתיד טוב יותר. בפועל, כפי שמעיד על הספר שמו, רוחות הרפאים של העבר המדמם מסרבות להרפות. הסכם שלום נשמע אידילי על הנייר, אבל מאחורי ההסכם הזה עומדים אנשים שעד לפני רגע ביצעו פעולות רצח וטרור. והאנשים האלה למרבה ההפתעה אינם לוחמי חופש רומנטיים ואידיאליסטיים אלא לא פעם אופורטוניסטים או פוליטיקאים תאבי כוח. יש להם אינטרסים מנוגדים ומאבקי כוח בינם לבין עצמם. אין צדיקים בסיפור הזה.
נו? נפלתם מהכיסא? הופתעתם עד עמקי נשמתכם מנקודת המבט הרעננה והבלתי שגרתית הזאת?
ג'רי פיגאן, לוחם במחתרת האירית שזה עתה שוחרר מהכלא וסובל מסכזופרניה, נרדף על ידי האנשים אותם רצח. כדי להיפטר מהרוחות הרודפות אותו הוא יוצא למסע נקם בבכירים, באלו ששלחו אותו לרצוח בשבילם.
לכאורה, לכל הצדדים בסיפור יש אינטרס משותף: לעצור אותו ומהר. הוא מאיים על הסכם השלום ההולך ונרקם וחוץ מהקיצוניים ביותר שרוצים להמשיך להילחם בכל מחיר, שני הצדדים בסיכסוך שזה עתה חתמו על הסכם שלום רוצים לעצור את הרוצח לפני שהתסיסה תגבר והסכם השלום ייגרס ויגיע לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל מצד מנהיגי המחתרת האירית זאת גם הזדמנות לצבור נקודות, להאשים את המשטרה במקרי הרצח כדי לשפר עמדות מול הצד השני או בתוך המפלגה.
לדיוויד קמפבל, האיש שנשלח לחסל את פיגאן לפני שהמצב יידרדר, יש יותר מסיבה טובה אחת לקחת את המשימה הזאת על עצמו, ויש לו הרבה מה להפסיד אם ייכשל.
הספר מצליח להציג את מגוון נקודות המבט, את הפוליטיקה והאינטרסים המשתלבים והמתנגשים בסיפור העקוב מדם הזה.
זה מעניין אבל שוב, לא מאוד חדשני. לא לאנשים שצורכים חדשות ומכירים, בגדול, את הקונספט הזה של פוליטיקה ואינטרסים.
איך הספר כספר מתח? יש מתח מסויים, בעיקר בשאלה איך ייגמר כל זה, מי יחיה ומי ימות ובאיזה סדר, בפרט כאשר לעלילה נכנסות בשלב כלשהו שתי דמויות שנראות חפות מפשע לחלוטין, או לפחות הרבה יותר חפות מפשע מכל דמות אחרת בספר. אין מתח מסוג "מי עשה את זה", את זה אנחנו יודעים מלכתחילה. הטוויסטים מינוריים ולא מאוד מפתיעים.
זה ספר אלים, מדמם, פסימי לכאורה אבל מאחורי הפסימיות הזו מסתתרת אולי אופטימיות כמעט נאיבית: הרעיון שרוצח קר דם יירדף על ידי מעשי הרצח שלו עצמו ויחפש תיקון, הרעיון שכולם משלמים בסוף, שמי שטבל את ידיו בדם ימות מוות מדמם ואלים, כאילו מעולם לא היו רוצחים ופושעים אכזריים שמתו דווקא בשיבה טובה הוא רעיון שנחמד להאמין בו, אבל האם הוא מציאותי?
בסופו של דבר, אולי הדבר המרשים ביותר בספר הוא האופן בו הוא גורם לקורא להזדהות עם פיגאן: הרוצח הסכיזופרן, שפועל על פי הוראות שהוא מקבל מרוחות הרפאים של האנשים שרצח, כלומר על פי הקולות שבראש שלו, כדי לקבל מחילה.
אנחנו עוקבים אחריו וקצת רוצים להאמין יחד איתו שיש בעולם רוחות רפאים שמוסרות הוראות הפעלה מדוייקות שיעזרו לו להגיע למחילה ושאם הוא רק יפעל לפיהן הוא יצליח לתקן את מה שקילקל, גם אם בתוך תוכנו אנחנו יודעים שסכיזופרניה היא מחלה, שקולות בראש הם לרוב לא מתכון לחיי שלווה ושנדיר שרוצחים שרואים בעצמם לוחמי חופש אידיאליסטיים חשים חרטה ומחפשים מחילה ותיקון.”
