ביקורת ספרותית על העורכת מאת יעל שחם
ספר לא משהו

---

****




גם את הספר הזה גיליתי על מדף ספרים ציבורי. הייתי חייב להסיח את הדעת ממשהו, ועלעול של חצי דקה על כמה פיסקאות רמז לי שיש כאן פוטנציאל ממזרי, ישראלי, עוקצני ושנון.

כמו בבדיחת הקרש הידועה, אילו הייתי צריך לסכם את הספר הזה במילה אחת, היא הייתה ״טוב״, ובשתי מילים ״לא טוב״. המבט הראשוני שלי לא הטעה אותי מאוד - כלומר הספר אכן ממזרי וישראלי ושנון וכל זה - אבל קריאה מעמיקה יותר חשפה פערים משמעותיים בין החזות המשופשפת לתוכן המרושל.

אין ספק שיעל שחם יודעת לכתוב, אבל כאן בספר הכול נראה מבולגן, תמוה, לא קוהרנטי ושטחי להחריד, עד ששמו של הספר נראה כמו פארסה אירונית שלא מודעת לעצמה. עורכת ראוייה לשמה הייתה זורקת את הטקסט הזה מכל המדרגות (פעמיים משהו שנצמד למשהו "כמו ניילון נצמד״ בהפרש של עשרים עמודים??). העלילה נקטעת שוב ושוב ושוב ברצף כמו-אסוציאטיבי מטריד ומבלבל, שעובר בין תקופות, דמויות ותחושות כאילו הקורא מאזין על כרחו לשיחה ברכבת בין שלוש חברות עם הפרעת קשב. הגיבורה חסרת השם מספרת על בעלה (שלכל אורך הספר היא מכנה בכינוי המאוס ״בעלי״) ששואל אותה משהו, והשאלה שלו פותחת סוגריים לעמוד וחצי על אמא שלו, משם מקשיתים בתפנית מהפכת קרביים לחתונה שלהם, לחשדות שלו מהעבר (ומההווה? אין לדעת) על כך שהיא בוגדת בו, למיני-סיפורים על כל אחד מאלה שהוא חושב שהיא בוגדת בו איתם ולמה אין סיכוי, משם לעבודה שלה כעורכת של איזה מגזין, ואיך היא התקבלה לשם ומה צווה עליה העורך (שגם בו חושד "בעלי") ועוד שתיים שלוש אינטריגות אנקדוטליות כשאחרי ארבעה עמודים וחמישה אזורי זמן חוזרים לשאלה המקורית של הבעל, שכבר שכחנו ממנו מזמן. ככה כל הספר, וזה בלתי נסבל.

קראתי על הספר ביקורת מפרגנת של עמרי הרצוג ב״הארץ״, וייתכן שאכן כל הספר הזה הוא מניפסט נקמני למחצה ומשונן היטב שמתחפש לפרוזה, ובכל זאת זה עשוי לעניין - בלחץ - רק את מי שמצוי בנבכי אחורי הקלעים של מערכות העיתונים והמגזינים בישראל. גם ככה, זה לא עובד. הטקסט הזה היה צריך עבודה עם מסרק כינים שהיה מעיף החוצה, בין השאר, שלושת אלפים דימויים לא הכרחיים (חוץ מהניילון הנצמד) וחצאי סיפורים בנאליים, כדי לתת סיכוי לסגנון הכתיבה המגניב-בעיקרון כאן לנצנץ כמו שמגיע לו.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על העורכת