ביקורת ספרותית על מפריח היונים - מהדורה מחודשת מאת אלי עמיר
ספר מעולה

---

החלום ושבריו-

מרבית בני משפחתי אינם צברים. רבים מהם, ביניהם סבתותי וסבי, עלו לארץ מארצות המזרח ומאירופה. אחדים נמצאים כאן כבר מקום המדינה וחלקם עלו בשנות התשעים.
גם להם, מן הסתם, היו קשיי עלייה. להסתגל לארץ שונה, למנהגים שונים, נוף שונה, אין זה קל. פעמים רבות הארץ האקזוטית, המיוחדת כל כך, ארצם של אבות אבותינו, מתגלה במציאות כארץ שונה, אנשיה אינם מסבירי פנים אלא מנוכרים והחלום המתוק הופך מר כלענה. לכן, לא מן הנמנע שהבזקי זיכרון אפפו אותי כאשר קראתי בספר הזה. העמדתי אותם פעמים רבות במקום הדמויות השונות הגודשות את הספר.

סיפור עלילתו של הספר עוסק בכך. בשהייה רבת שנים בגולה, בעיראק, וברצון המתמיד והכיסופים התמידיים אל אותה ארץ חמדת אבות חלומית, שמצטיירת בעיני רבים מהעיראקים כארץ המובטחת, זו שמיועדת ליהודים, בה יפתרו כמטה של קסם כל הבעיות והצרות.
עיראק של תחילת שנות ה-50 אינננה ארץ קלה. עשור עבר מאז הפרעות [הפרהוד] במסגרתם טבחו המוסלמים העיראקים ביהודים, דרכו הופר האיזון העדין-השברירי בין יהודים למוסלמים שחיו בצוותא. חלום השותפות הנצחית בין שתי הדתות נסדק ועימו מתחילה חשיבה מחדש: אולי יש צורך לעזוב את עיראק, עירה בגדאד, ולנהור אל הארץ המיוחלת?
יהודי עיראק מתחלקים לשלושה: יהודים ציונים הדוגלים בעלייה ארצה, יהודים קומונסטים המושפעים מהקומניזם השולט בברית המועצות ויהודים שמסרבים בכל תוקף להושיט יד לזה ולזה ודבקים במולדתם האהובה, עוצמים עין לכל אסון המתרחש ומתפללים לטוב.
כאשר קוראים בספר אנו מתוודעים אל החיכוכים הרבים הנוצרים בין שלושת הזרמים הללו ולמדים ששנאת היהודים לא הייתה נחלתם של המוסלמים. גם בין היהודים לבין עצמם היו מחלוקות, איבות וכעסים. אפילו בין בני משפחה כמו שמציג בפנינו גיבור הספר, כאבי, נער בן 17, בן למשפחה מיוחסת שנושלה מגדולתה, משפחת עאמרי שבן דוד אביו נישל את בני דודיו והקרע שנקרע עם השנים התרחב והתעצם כאשר בני המשפחה התפצלו לא רק בממונם אלא בדעותיהם הפוליטיות והשקפותיהם.
אבו כאבי, אביו של הגיבור, הפך ציוני יחד עם אחיו חזקאל ששילם מחיר רב על ציונותו במאסר, בעוד בן דודם אפנדי ינק משדיי הקומוניזם ועמארי הגדול, זה שנשלם מממונם ומיחוסם כאחד, לא מחזיק לא בדעה זו ולא בזו, עיניו נעוצות במולדתו האהובה שהרעיפה עליו שבחים ובה עשה חיל.

אל בני משפחה זו, ובאמצעותם, אנו נחשפים אל תושבי בגדאד כולה, על ראשי ממשליה, עשיריה, תלייניה, רוכליה ומלקקי הפנכה שבה. כולם כאחד מייצרים בפנינו שטיח טלאים צבעוני שכל טלאי הוא פיסה אחת מעיראק ובלעדיו עיראק אינה שלמה, היא חצויה. לצד כל זאת מתוארים גם הלך יומם של הבריות, כיצד הם קונים את מאכליהם, מנקים את בתיהם, מפלסים דרכם בסמטאות, מתגודדים בשווקים, מתרחצים בחמאמים המרווחים והמהבילים.
שותים לשוכרה בחאפלות הגדולות, מעטירים דינרים על חזיהן של רקדניות בטן ופרוצות, אליהן עיני הגברים פוזלות כעיני משחרי טרף, מתענגים בסתר ליבם ובגלוי על מנעמי גופן השופע. בין אם נשואות הן ובין אם לא. תיאורים רבים וחיים, מסחררים את העיניים והראש מעוצמתם, מחיותם, הנך קורא ורואה מול עיניך את כל מה שעמיר כותב עליו, הם מלהטטים במוחך וליבך, ואתה תאב כמעט לנגוס נגיסה קטנה באותה ארץ אפשרויות עיראקית שהערק שוטף את נהריה ורחובתיה כמים זכים וקלילים, שהפירות עגלגלים ודשנים מבעוד מועד, אשר תפנוקיה אינם יודעים גבול,לצד כל העוני והעושר. הניבטים מכל פינה וחרך. גם לארץ החדווה ישנם יתרונות לצד החסרונות ואלי עמיר לא חוסך מאיתנו את תיאוריהם של השניים.
על כל זאת מנצח נהר החידקל הנצחי, שצבעו חום חמים, זורם לו בנחת, וניכר שגם כאשר יעזבו כל היהודים וסדרי עולם יופרעו, יקומו אלה שרבצו על מקומם בשקט, נהר החדקל ימשיך בעבודתו: לזרום כאוות נפשו, ביום סגריר ויום בהיר, להנעים את נפשם של המתבוננים בו, בשוויון נפש ובערגה ואף יעורר ביהודים העוזבים אל המלדת הרוחנית געגועי כמיהה לשוב ולצפות בפלא מכיוון שיש להבין שרבים מן היהודים שעזבו את עיראק היו אנוסים לעשות זאת מכיוון שלא ראו פתרון אחר.
נגזר עליהם לשמוע גזרי שמועות על יהודים הנטבחים בידי היטלר וצבאו בימי מלחמת העולם השניה, לצפות במו עיניהם במוסלמים טובחים בבני משפחותיהם בפרהוד וגלגלי החשיבה החלו לפעול והלב החל לפעום אל ארץ ישראל, בתקווה ששם יוכלו לחיות בשלווה חיים שלא יכלו לחיות במולדת האהובה, עם כמה שהמחיר קשה מנשוא, שהעיניים נשואות אל המולדת ההיא, ארץ ערב האקזוטית שריח מזרחיות גודש ונוטף ממנה כתאנה בשלה, רוויה דבש כל טוב, ארץ אשר מרחק של ארבע שעות טיסה בלבד מפריד בין ארץ זו לאחרת.
ככל שהימים גדלים ומתארכים, הכיסופים רק מתגברים והספקות מכוססות בלב נפש האדם, אך מנגד מנקרת השאלה: איזו ברירה הייתה? והאם אלה שנותרו שם, החלטתם בהכרח הייתה נכונה?
ללא כל אמצעי מעבר להכרחי הגיעו לכאן העולים, שוכנו במעברות וקיוו לטוב. רק ייחלו לחיבוק. לעטיפת הארץ אותם בזרועותיה הרחבות , שמא היו יתומים מאם ומאב וייחלו לאם מאמצת שתמטיר עליהם מטוב ליבה ותשלים את כל מחסורם.
ארץ צעירה וזכה שהחלה הכול מבראשית, ארץ שריננו עליה שירים אך גם שמועות זדוניות, ארץ שהיה ספק בלב אם בכלל תצליח להמשיך להתקיים, אם אין זו ארץ של אבדון, המוליכה את כל יושביה מתקווה לקטיעה...
ממרומי שבעים ומעלה שנות קיומה....האם הייתה זו החלטה נבונה? לעניות דעתי, כן. אך כאשר קוראים בספר למדים שהגברת היא אותה גברת גם אם השתנתה אדרתה, המלחמות הן אותן מלחמות, הערבים כמעט אותם ערבים, רק הנוף והממשל אחר. זו אינה ארצם של המוסלמים אלא ארצנו שלנו, אנו לא נתניהם אלא זו ארץ דמוקרטית שכל הרוצה יכול להלך בה חופשי.
כמאמר ההמנון: להיות עם חופשי בארצנו.
החלום הוא אותו חלום שבור והתקווה היא אותה תקווה בת שנות אלפיים. להיות חופשי בארצנו לתמיד.

" אבא ניגש אל דוכן הלימונים המתוקים, קירב אחד מהם אל נחיריו המתרחבים ושאף את ריחו אל קרבו, עיניו הנוצצות שטו על ריס הדשא הירקרק, ועל גבי השטיח העצום של הפרחים הסגולים הנעים ברוח, והוא התיק את הלימון מאפו ונשם את עטרת הריחות, הזדקף מלוא קומתו ואמר: סגלגלה וריחנית.
מי? תמהתי.
" הארץ ההיא, ארצם של ישראל" אמר בבטחון ידעני. "סגלגלה וריחנית."
עתה, כשעמד בערמות האשפה המסריחות, זכרתי אותו עומד וחולם את חלום השיבה הריחני שלו, וכולו אבוקה של אושר. ופה, אני רואה אותו מדשדש והולך לאטו, מוזנח למראה,עיניו עמומות, פניו שכחשו והאפירו כבושות בקרקע, כתפיו שמוטות לו, ידיו מיטלטלות ברישול לצידי גופו והוא ממלמל ללא הרף."

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על מפריח היונים - מהדורה מחודשת