ביקורת ספרותית על מפריח היונים - מהדורה מחודשת מאת אלי עמיר
ספר בסדר

---

ספר חשוב שמסופר לא טוב... חבל.
אני יודע שהרבה אהבו את הספר, את איך שאלי עמיר מוערך כל כך, ואין ספק שתרומתו לא תסולא בפז --- ובכל זאת, לא יכול שלא להפריד בין המסופר (חשוב) לבין איך מסופר (בינוני ומטה).

למרות! שבטני מלאה זעם על הפילוג והשיסוי בו אנשים ממשלתנו, אנשי תרבות ומנהיגי ציבור אחרים נוהגים בימים אלו, כדי לרכב על תחושות הקיפוח, והשכחה וההשכחה של רבים כל כך – אין ספק שהבורות וחוסר המחקר המספק על ההיסטוריה הלא אירופאית, ובמיוחד לדידי ההיסטוריה *היהודית* הלא אירופאית, הוא לא נתפס.
בזמן שבצדק ההיסטוריה של העם היהודי בגלותו באירופה נחקר רבות, הופך לפרוזה ולקנוניזציה ומוחדר למיתוס לתרבות ולאתוס שיוצרים את הלאום שלנו, חלקים חשובים כל כך ומעניינים כל כך מודרים ופשוט נשכחים.
ולכן כל ספר השופך קרן אור על ההסטוריה והתרבות היהודית של הקהילות הרבות שהתקיימו גם מחוץ לאירופה, וגם לא תחת הנצרות חשוב מאוד.

"מפריח היונים" טומן בחובו אוצרות של ממש, נגיעות של ההיסטוריה של יהדות עיראק העתיקה ביותר מבין הגלויות של העם היהודי, חיי היום יום התרבותיים הפוליטיים והחברתיים של יהודים בשנות הארבעים בעיראק, אירועים ואישים שכמעט ולא נוגעים בהם יותר בקונצנזוס העכשווי, ואפילו נסיונות להסביר מניעיהם של צדדים שונים בהקשר היסטורי שהיום קשה להבנה בימינו (כמו ההחלטה של עיראק לשלח את היהודים לישראל --- החלטה לכאורה לא נתפסת היום - שכן, הזדמנות לעושק כלכלי של היהודים זה הסבר פשטני מידי).

אלי עמיר עושה עבודה נהדרת בהביאו ובהחזרתם לתודעה של כל כך הרבה דברים שהיו יכולים לנצח לאבד בשיני הזמן וחולות המדבר – מילים, מאכלים, מנהגים, אנשים, ושפות שרק סופר יכול לדלות ולזקק ולהאיר מתוך חיי יום יום קשים.

ולכן – חשוב הספר, וחשוב שיקרא.

[הייתי יכול לסיים פה אבל], כמו שאמרתי, עם כל הנאמר, תחושת אכזבה לוותה אותי לאורך כל הספר.
הבחירה לספר את הסיפור מעיניו של ילד מתבגר, בדיוק כמו ב"תרנגול כפרות" שלו – הופכת את הספר, לספר נוער (ואולי זאת היתה כוונתו) לא מוצלח – אני קורא ספרות "נוער" עד היום בהנאה עצומה, אבל כמו בכל סוגה יש מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, כאלה שמחברים אותך לצעירותך ולדימיון האין סופי, וכאלה שמנסים להתיילד בכח. (נראה לי שסופרים שדווקא לא מנסים לכתוב לנוער, מצליחים לכתוב את הקלאסיקות העל זמניות שנקראות "ספרות נוער מופתית").

אלי עמיר, לא מצליח לספר את הסיפור בצורה משכנעת יותר ומעניינת יותר שכן הוא מנסה בכח רב מידי, לצייר לנו את העולם מתוך עיניו של מתבגר, שבמקרה של "מפריח היונים" גורם לסיפור לאבד מעוצמתו.
אולי דווקא בגלל החוסר המשווע בנושאים אילו, הציפיות שלי מהספר היו גבוהות מידי - לא יכולתי שלא להשוותו ל"בנגאזי-ברגן־בלזן" המעולה או ל"נוכחות כה ארוכה" (אמנם מחקר היסטורי ולא פרוזה) החשוב – והוא משתרך הרבה מאחוריהם.

עם כל זאת – לא בקלות אני מבקר אותו בשלילה, שכן אשמח שעוד אנשים יקראו ואולי יסתקרנו בגינו כדי ללמוד עוד, לשאול שאלות ולהוריד את סף הבורות – נראה לי שזה יעיל יותר מלצעוק על קיפוח.

ד"א - עוד הסבר תת מודע אולי – הצילום על כריכתו של הספר כבר עשתה לו שירות דב, כי אני כל כך לא אוהב כריכות של סרט (שנעשה) על ספר... כאילו שצריך למכור ספרים ככה.

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על מפריח היונים - מהדורה מחודשת