ביקורת ספרותית על לפני שאמות מאת ג'ני דאונהם
ספר לא משהו

---

אני לא מאלו שלא מסיימים ספרים, אבל אני חייבת להודות שהספר הזה גרם לי לרצות. אבל סיימתי בכל זאת, אז מגיע לי על זה צל"ש או משהו בסגנון.

אני לא הולכת להסביר מה קרה בספר, אני אקצר את זה ככה - התקציר הוא כזה שגורם לך לרצות לקרוא את הספר והספר גורם לך להתחרט על כל רגע.

אוקיי, בוא נדבר על מה היה טוב בספר. הוא היה קליל. למה זה לא טוב? כי הספר הזה היה על סרטן. והוא היה קישטי ומאולץ. זה כאילו, אני כל כך מאלו שמתרגשים מסוג הספרים האלו, אבל הספר הזה היה פשוט... פתטי.

אני לא יכולה להצביע על משפט שגרם לי לחשוב פעם נוספת על הקריאה של הספר, אבל מתישהו הגעתי למצב שפשוט... רציתי לגמור עם זה.

זה הרגיש לי כאילו אני היחידה שחושבת שהספר הזה בזבז לי את הזמן, זה הרגיש לי כמו חיקוי עלוב לאשמת הכוכבים. אהבתי את זה שהיא לא הייתה פילוסופית במשך כל הספר, היא הייתה מציאותית בכל הקטע של, "יש לי סרטן, אני הולכת למות, פאק אוף." זה היה גם מובן, והקטע של הרשימה היה די מגניב, הוא הזכיר לי ספר חמוד שקראתי פעם. אבל כשקראתי את הספר לא הרגשתי כאילו אני מרחמת עליה, הרגשתי כאילו אני נמצאת במין תצפית מעליה ומנסה להבין מתי היא תתבגר.

הקטע הוא שהיא לא, זה דפוק להיות חולה בסרטן; אבל הקטע הוא שהיא פשוט גרמה לזה להרגיש כאילו זה מין שפעת או הצטננות, משהו קטן כזה שיעבור. היא מושפעת מזואי, היא כאילו יודעת מה היא רוצה אבל משנה את דעתה כל רגע. היא כועסת על זואי, היא אוהבת אותה. אדם פגע בה, אבל היא ממש מחבבת אותו. כאילו, יש דברים מובנים שכן נראו לי הגיוניים, אבל רוב הספר היה נראה לי כאילו הסופרת לקחה את הדמות והייתה כזה, "מממ... אין לי מושג מה אני רוצה שהיא תעשה אז אני פשוט אזרום עם זה."

והיו פרטים שלמים שלא הבנתי שרק אחרי מלא זמן הבנתי אותם, כמו הגיל של קאל או המראה החיצוני שלה, שלגביו אני עדיין לא בטוחה. זה היה מין ספר כזה עם מלא רמזים מוסתרים שהייתי אמורה לחבר בשביל לקבל את המסקנה הסופית.

אין לי מושג אפילו איך לסכם ספר כזה חוץ מהתסכול שהרגשתי לאורך הזמן שקראתי אותו. אני פשוט אמליץ לכם להימנע ממנו.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על לפני שאמות