• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אל לאה

אל לאה

מאת עמיה ליבליך

הביקורת של יעל

תמונה של יעל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אל לאה

אל לאה

מאת עמיה ליבליך

הביקורת של יעל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של יעל
הוצאה לאור:הקבוץ המאוחד
שנת הוצאה:1995
קטגוריה:תיאוריה וביקורת ספרות
הקודמת
קיבוצניק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 8 חודשים

“לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצּוּ בַּגִּנָּה, בְּצִיצֵי הַיָּק”

5/6
ביקורות על אל לאה
הבאה
עושים רוח
לפני 12 שנים

“מסעה האישי של עמיה ליבליך מורגש מאד בספר, לעיתים אפילו ניכר שלא נלקחה פרספקטיבה מספקת כדי להנהיר לקו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•1 דקות קריאה

חשבתי שזה ספר על לאה גולדברג. זה הרבה יותר ספר על עמיה ליבליך. אני לא אהבתי את סיפור המסע האישי הזה, שלאה גולדברג הופכת רק רקע לו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
3קוראים|גיל ממוצע61|67%נשים

על המבקרת

תמונה של יעל

יעל

חברה מזה 5 שנים
26 ביקורות•1 נבחרות•298 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של יעל
יעל
חברה באתר מזה 5 שנים
ביקורות26
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה298
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת11ספרות מקורית8מתח ריגול והרפתקאות2

דיון על הביקורת

2 תגובות
יעל
יעל •לפני 4 שנים

פרט לספר הזה

קראתי את "קיבוץ מקום". אותו דווקא אהבתי. מעניין מה תחשוב על הספר הזה. הוא היה לי איטי ומהורהר מדי, ובעיקר התאכזבתי לגלות בו מינונים נמוכים במיוחד של עיסוק בלאה גולדברג עצמה.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 4 שנים

אני נהנה לקרוא

את הספרים של עמיה ליבליך. את הספר הספציפי הזה עוד לא יצא לי לקרוא, חשבתי שהעניין שלו הוא לאה גולדברג אבל מדבריך יעל, אני מבין שיש אולי בכל זאת סיכוי שאקרא אותו.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של יעל

לילה אחד, מרקוביץ'

לילה אחד, מרקוביץ'

איילת גונדר-גושן

אני מפורסמת בנטייה שלי לקרוא ספרים באיחור, אבל הפעם הגזמתי. ספרה הראשון של איילת גונדר גושן ראה אור לפני יותר מעשר שנים, ובמהלך כל הקריאה שלו שאלתי את עצמי איך יתכן שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן. גונדר גושן היא כותבת מצוינת, והעושר השפתי ועומק העלילה בספר כל כך יוצאי דופן על רקע מתקפת הספרים ה"רזים" בספרות העברית של השנים האחרונות.
אז העיקר שהכרנו לבסוף, גם אם באיחור.
הספר מספר את סיפורה של חבורת חלוצים במושבה כלשהי בארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרי הקמת המדינה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים נדמים רוב הזמן רק כתפאורה חיוורת לחיי הנפש של דמויות הספר – שהם שעומדים במרכז הבמה. ואילו חיי נפש יש להם. הכול הם עושים בגדול – אוהבים, שונאים, מקנאים, בוגדים, נאמנים, נלחמים או מוותרים.
מרקוביץ' הוא טיפוס אפרורי, כזה שלא מעיפים בו מבט שני. התכונה הזו הופכת אותו למבריח נשק מוצלח. חברות אמיצה נרקמת בינו לבין הטיפוס הכי חברה'מן, אהוד על כולם ואהוב על הנשים במושבה – זאב פיינברג. ולמרות ההבדלים ביניהם, הם נאמנים זה לזה לאורך השנים, ומבינים זה את זה בלי מילים. שניהם נשלחים למשימה מיוחדת באירופה של טרום מלחמת העולם השנייה – להינשא שם לנשים יהודיות וכך להבריחן ארצה. לפי התנאים שנקבעו מראש – היו הזוגות אמורים להגיע ארצה ואז להתייצב במרוכז ברבנות כדי להתגרש. אלא שהגורל קבע שמרקוביץ' יישא לאישה את האישה היפה ביותר שראה אי פעם, ושהוא משוכנע שאין לו שום סיכוי להשיג כמותה בשום דרך אחרת, והתסכול, והקנאה בחברו הטוב שהנשים נופלות לרגליו, וגם אופיו העקשן גורמים לו לסרב לתת לה גט. כך הופכת בלה היפה לשבויה בביתו של מרקוביץ', ומי שהסיטואציה מזכירה לו את "היפה והחיה" שישכח מזה, סרט של דיסני לא יהיה כאן.
אירוע רודף אירוע בספר, והגיבורים שלו נדרשים להתמודד עם אתגרים לרוב. מרקוביץ' עצמו הולך ומשתנה, אבל ספק אם הוא מודע לשינוי שחל בו. הוא דבק בעיקשות בסירובו לשחרר את בלה, ובשלב מסוים כבר לא ברור מי האסיר בסיטואציה הזו. אני הרגשתי שמרקוביץ' בסרבנותו מנע מעצמו לגלות את היכולת שלו למצוא חן בעיני נשים בזכות עצמו.
המחשבה על הדברים שיכלו להיעשות אחרת, על דברים שלא נאמרו וסודות שנשמרו זמן ארוך מדי היא חלק בלתי נפרד מהקריאה בספר, וגם מהמטען שהוא משאיר אצל הקורא.
כל מה שכתבתי כאן הוא ממש על קצה המזלג. אני ממליצה לקרוא את הספר, ולהכיר לעומק את הדמויות המיוחדות, הנוגעות ללב, המצחיקות ועצובות גם יחד שמאכלסות אותו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יעל
משהו קורה לבֶּלה

משהו קורה לבֶּלה

אוריין צ'פלין

הרשת מלאה תשבחות לספר הזה. אני חושבת שהוא סובל ממספר פגמים מהותיים.
אבל אתחיל בהיבטים החיוביים שלו: הספר עוסק בנושא שלא מרבים לדבר או לכתוב עליו, ועל כך אכן מגיע לכותבת שבח. פרט לכך זהו ספר קריא מאוד. הפרקים הקצרים מספרים את הסיפור מנקודות מבט שונות, והסיפור הוא סיפור מחלת הדמנציה (בספר לא מוזכרת המילה המפורשת "אלצהיימר", לא ברור מדוע) של בלה. בלה הייתה זמרת אופרה מפורסמת, אישה יפה מאוד, שרגילה שהעולם שסביבה סוגד לה. כל האנשים בחייה הם לא יותר ממראות שבהן היא משתקפת, וברור לה שכולם צריכים לסור למרותה. כעת, בצל היטשטשות דמותה, יוצאים כל האנשים האלה אל האור, ומספרים את הסיפור מנקודת מבטם. אליהם מצטרפת גליה, הרופאה המטפלת בבלה.
נקודות המבט הן של יענקל'ה, בעלה של בלה מזה 68 שנה, ביתם נעמי, שלוש חברותיה של בלה, השכנה החטטנית וגליה הרופאה.
מעתה והלאה יתכנו ספוילרים, מפני שקשה לכתוב ביקורת על ספר כל כך "רזה" מבלי להסגיר פרטים.
הפגם הקל יחסית בספר נוגע בענייני סבירות: כל הסיפור מתרחש בכמה ימים שלפני ערב פסח, וההידרדרות של בלה מתרחשת לאורך חודשיים, מה שנראה כזמן קצר מאוד. כמו כן, יש בספר מונולוג שנכתב מפי ביתה של גליה, שהיא ככל הנראה בת שלוש או ארבע. המונולוג הזה לא מתיישב בשום אופן עם גיל הדוברת.
אבל הפספוס המרכזי בעיני הוא אחר. ספר שמוציא אל האור דמויות שהיו בצילה של דמות "גדולה מהחיים" – יש כאן פוטנציאל אדיר. אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש. ראשית, מפני שלא קורה לאף אחת מהדמויות שום דבר משמעותי. יענקל'ה אומנם מבין בהדרגה שהוא חי כל חייו כמשרת של אשתו. נו? הוא בן 85, הוא עדיין סוגד לה, מה כבר יכול לקרות שם. הבת, נעמי, לא צריכה את הדמנציה של אימה כדי להבין בדיוק איזו ילדות הייתה לה, כמה נמנע ממנה ואיזה מחיר היא משלמת. היא כבר יצרה לעצמה הרבה קודם את ההגנות שמאפשרות לה לתפקד. החברות? חברה אחת מגלה את ה"סוד" (מפני שיענקל'ה לא מוכן שאף אחד ידע, וסוגר את בלה בבית), אבל גם כאן – היא מחליטה לשמור אותו מפני החברות האחרות, וכלום לא קורה מעבר לכך. מדובר בשלוש חברות שרצו אחרי שובל שמלתה של בלה שנים, ספגו ממנה עלבונות וחוסר יחס, רק כדי לחוש מעט "אבק כוכבים". רק כדי שיוכלו להגיד שהן "חברות של"... אבל הדברים לא עולים על פני השטח.
החלק של הרופאה הכי תלוש בעיני. הרופאה גליה עוברת "משבר אמצע החיים" בנאלי מאוד. היא מבינה שהיא מתאמצת כל חייה כדי להגשים חלומות של אנשים אחרים. היא מבינה שהיא לא השקיעה מספיק במשפחתה, וכו' וכו', היינו שם עשרות פעמים. איך המשבר הזה קשור לבלה? קשר קלוש כל כך שקשה להתגבר על חוסר הנוחות. בלה אמרה לגליה "את לא אוהבת את עצמך", ומשם התחיל להתגלגל כדור שלג. באותה מידה יכלה גליה לקרוא ספר או לצפות בפרסומת בטלוויזיה שתגרום לה להתעורר...
משהו משמעותי היה יכול לקרות בספר הזה אם הדמויות היו מתחילות לפתע לתקשר זו עם זו. להגיד דברים שלא נאמרו, שיובילו לריפוי של חלק מהפצעים. אבל כמו לפני ההידרדרות של בלה, גם אחריה – כל דמות לנפשה. יענקל'ה ונעמי לא מדברים ביניהם, החברות לא מדברות זו עם זו, הרופאה לא מדברת עם בעלה, נעמי לא זוכה לאיזו שיחת פיוס/התנצלות עם אימא שלה. בלה, גם בדהייתה, נשארת הדמות הראשית, שלא משאירה מקום לאף אחד אחר. לכן, בעיני, זה ספר מפוספס.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יעל
המתנדבת

המתנדבת

נטעלי גבירץ

עם הספר הזה היה לי חיבור מיידי. למרות שהקשר בינינו לא היה אהבה ממבט ראשון. קודם קראתי עליו פעם מזמן באיזה עיתון, וסימנתי לעצמי בראש שהוא מעניין אותי. כעבור חודשים רבים, בחנות ספרים, הצלחתי רק לזכור שיש ציור של תפוזים על הכריכה. המוכרת החרוצה הצליחה לאתר אותו, אבל אז בדיקה זריזה כאן בסימניה הבהירה לי שמצב הכוכבים שלו לא מזהיר. אז עזבתי. אבל בהמשך נתקלתי בו שוב ביריד הספרים של "מודן" בפסח, והחלטתי לתת לו סיכוי. אני שמחה שעשיתי את זה.
זה ספר מצוין, אף כי הוא לא נקי מחולשות.

מירה בת ה-42 מגיעה אל קיבוץ שדות הבדיוני כל הדרך משבדיה הרחוקה. לפני יותר מארבעים שנה, אימא שלה היתה מתנדבת בקיבוץ, ומירה יודעת ששם נמצא ההסבר לצלקות שבצילן גידלה אותה אימא שלה. מירה נכנסת לקיבוץ בשעת צהריים, זרה ואבודה, ולא פוגשת איש. אף אחד לא מקבל את פניה. אבל הקיבוץ יודע היטב שהיא הגיעה. הודעות מועברות בקבוצות, מפריעות את מנוחת הצהריים של חברי הקיבוץ, וכולם יודעים בדיוק מה היא עשתה בכל רגע. והפתיחה הזו מייצגת היטב את יחסי הכוחות. לפחות כפי שהקיבוצניקים הבינו אותם, אי אז - הם חשו עליונים על המתנדבים. אבל למרות שמירה חלשה והם חזקים, היא תצליח בהדרגה להעמיד תחושה זו במבחן בלתי מחמיא.

המבט שמוצע כאן על הקיבוץ הוא נוקב וביקורתי. לא נמצא בו נוסטלגיה המתרפקת על טובי בנינו השריריים שעבדו במטע וברפת. הזרות של מירה מאפשרת את הריחוק הנחוץ כדי לראות גם את כל מה שהיה הרבה פחות זוהר באותן "שנות זוהר" של הקיבוץ, אחרי מלחמת ששת הימים.
מתוך הריחוק, הזרות והבדידות של מירה, ששורשיהם נטועים בקיבוץ שאליו היא חוזרת כזרה, נוצר קשר מפתיע, מרגש ובעל עוצמה בינה לבין אחת הנשים החזקות בקיבוץ, שעכשיו היא אישה קשישה בסוף ימיה. מירה נשלחת לסייע לה, וביחד הן מנסות לפענח את הסוד שאימא של מירה הסתירה, ושהשפיע באופן מהותי על חייה ועל חיי ביתה.

סופו של הספר מפתיע ומרגש מאוד. יש פשעים שלא ניתן לכפר עליהם, אבל ניתן להציע נחמה, וזה מה שהספר עושה. כשפצעים מועברים מדור לדור תמיד קיימת אפשרות שאחת החוליות בשרשרת תצליח לשחרר את צאצאיה מהמשא העובר בירושה. ומירה מקבלת בסופו של דבר את ההזדמנות המרגשת הזאת.

נתתי לספר חמישה כוכבים כדי שקוראים אחרים לא יפספסו אותו בגלל הדירוג הנמוך. אבל יש בו כמה חלקים חלשים: הרגשתי שחסר עוד קצת רקע על ילדותה של מירה, על הדברים שהתרחשו בחייה בשבדיה. מצד שני, חלק מסיפורי המשנה בספר היו מיותרים, וגם לא "נסגרו". יוצא מכלל זה הוא הסיפור על יחיאל, מנהל הארכיון הקיבוצי, שהיה גם הוא מרגש ונושא בשורה של שחרור. אבל הדמות של רופאת הקיבוץ ויחסיה הלא לגמרי מובנים עם בניה קיבלה מקום רב מדי.
הדמות המטרידה ביותר בעיני בספר היא זו של אופיר, אחד מצעירי הקיבוץ שמלווה את מירה. יש בדרך שבה קיבל את מירה כל כך הרבה מאפיינים שמזכירים את היחס שלו זכו המתנדבות בקיבוצים בשנות השישים והשבעים – אבל בשום שלב של הספר לא התפתחה בו מודעות, ולכן גם לא התאפשר תיקון. גם הדמות שלו קיבלה יותר מדי חשיפה, והיא עוררה בי חוסר נוחות לאורך כל הספר, בשל חוסר ההתייחסות הישירה לבעייתיות שהיא מייצגת.

בסופו של יום זה ספר שאני ממליצה לקרוא. הוא מעניין לכל אורכו, מותח במידה, ומציף אל פני השטח עניינים שראוי לדון בהם בהקשר לחברה הישראלית בכלל, וזו הקיבוצית בפרט. והסוף שלו, כפי שכתבתי – מרגש באמת.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
כשניפגש שנית

כשניפגש שנית

קריסטין הרמל

הרשת מלאה באינסוף ביקורות מהללות לספריה של קריסטין הרמל. בחשדנות מה לקחתי עימי את הספר הזה לטיסה. ובכן – במקרה הטוב זהו ספר טיסה.
קווי המתאר של העלילה טומנים בחובם הבטחה מסוימת – חייל בצבא גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה מגיע כשבוי לארה"ב, נשלח למחנה עבודה סמוך לעיירה קטנה, ושם פוגש עלמה אמריקאית חביבה, והם מתאהבים ממבט ראשון, באהבה בלתי אפשרית. אחרי המלחמה הקשר ביניהם ניתק, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של הנכדה שנולדה מהקשר הזה, ומתחקה אחרי הסיפור המשפחתי שנותר לא ידוע עד לאותה עת.
הבעיה הגדולה היא שהרמל לא סומכת לרגע על האינטליגנציה של הקוראים. לכן אין בסיפור שהיא טווה טיפת מורכבות או עומק – כל האירועים נמסרים בצורה פשטנית להחריד, כולל תרגום בגוף הסרט. הגיבורה מספרת לנו שוב ושוב על קווי הדמיון בין ההיסטוריה של סבתה, שננטשה לכאורה, של אביה, שנטש אותה, ושלה עצמה, שנטשה את ביתה. כל זאת כדי שהקורא לא יאלץ, חלילה, לשים לב לנקודות הדמיון בעצמו. הסברים נוספים החוזרים על עצמם נועדו להבטיח שהקורא יבין שלא כל מי ששירת בצבא הנאצי היה בעצמו נאצי, והגיבור מתואר כמה פעמים כמזועזע מהגילויים על מכונת ההרג ששירת בצבאה. הוא עצמו שוחר שלום ואוהב אדם, כמובן.
בקיצור, הבנתם את הרעיון. עלילה צפויה, לעוסה עד דק ונטולת כל עומק. הייתי אומרת שזה ספר לנוער, אבל גם מספרים לנוער אני מצפה ליותר.
זה היה הספר הראשון של קריסטין הרמל שקראתי, ואין לי כוונה לקרוא עוד מספריה, לא משנה כמה כוכבים הם יקבלו מקוראים ברשת.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
חג המשק

חג המשק

שני הדר

כמו שכריכת הספר מעידה, "חג המשק" הוא קומדיה רומנטית. אבל כזו המודעת לעצמה, ומנהלת דיאלוג עם חוקי הז'אנר. כמו כאשר הגיבורה, אלה, אומרת לעצמה שאם היה מדובר בקומדיה רומנטית, אז בטח עכשיו זה השלב הכי גרוע על פי התסריט, שבו הגיבורה מרגישה שכל הקלפים נטרפו, רגע לפני שיגיע הפתרון, אבל אצלה לא רואים כיצד יגיע הפתרון המנחם. עם זאת, ברור שגם אצלה הוא יגיע, בכל זאת, חוקי הז'אנר.
אז קומדיה רומנטית, אבל מאוד ישראלית ולא הוליוודית – הרי היא נטועה עמוק בקיבוץ גנרי, בעל השם הדמיוני "עין הנוטר", ואם אתם חושבים שהשם מרמז על קרבה למעיין – תחשבו שוב. הישראליות תחומה כאן היטב בזמן – סוף שנות ה -70 (ילדות), שנות ה-90 ( שירות צבאי) ושנת 2002 – אלה מתגייסת להרים מופע לרגל 60 שנות קיומו של הקיבוץ. ברקע נמצא כל מה שמאכלס את התקופה הזאת במציאות הישראלית-קיבוצית: לינה משותפת והויכוח בעניינה, מצב ביטחוני, הפרטת הקיבוצים והשינויים שאליהם נאלצו להסתגל המייסדים.
הדמויות בקיבוץ הן קלאסיות – על כל התככים, הרכילות, הקנאות והשנאות הקטנות. אבל כולן מתוארות בחום ובהומור. בזמן קריאת הספר ניתן כמעט להרגיש את שבילי הקיבוץ הצרים תחת הרגליים, ולהריח את ריח הדשא המכוסח ברחבה שליד חדר האוכל.
מעבר לסיפור על הקיבוץ והתהפוכות שהוא עובר, זה בעיקר סיפור על אישה צעירה אחת, שמתקשה להחליט מה היא רוצה לעשות כשתהייה גדולה, ומתקשה לפרוץ את גבולות הקיבוץ. בהקשר הזה מתואר הקיבוץ כמקום שבו קל להישאר בעמדה ה"לא מחליטה". הוא מספק הגנה ומעטפת, ותמיד אפשר לעבוד בגן הילדים או במטבח... אבל האם זה רע? האם חייבים לשאוף להתקדם, לזוז, לעזוב את הקיבוץ? על פי הספר – בהחלט לא כולם.

ועוד הערה: הכריכה של הספר היא אחת היפות שיצא לי לראות לאחרונה. היא נראית במבט ראשון מלאת עליצות. אבל אם מביטים היטב, רואים שהדמות הראשית, האוחזת באקורדיון, מזילה דמעה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
שנים טובות

שנים טובות

מאיה ערד

סיפור המסגרת ידוע מראש: גיבורת הספר, לאה, מגיעה אל ארצות הברית ב 1966, ומשם כותבת פעם בשנה (לאורך 50 שנה! )ברכת שנה טובה מפורטת אל חברותיה, שלמדו איתה בסמינר למורות ונשארו בארץ. האם הן חברות שלה? אפעס, לא ממש. כבר במכתב הראשון לאה מספרת שאף פעם לא כל כך אהבו אותה בסמינר. בעיני לאה הדבר נובע מכך שהייתה עולה חדשה, גלותית, וגם מאוד יפה. אבל גם הקוראים לא ממש אוהבים את לאה בשלב הזה. המכתבים שלה מרוחים בשכבה עבה של דבש. לקורא ברור שהיא מייפה את המציאות, ולא רק זאת – אם כבר משהו משתבש – תמיד הדברים הם לא באשמתה. בקיצור – לאה המציאה את תופעת הייצוגים החלקיים והפוטוגניים הרבה לפני שהיה פייסבוק.
ויש עוד עניין – לאה טועה שוב ושוב בפרשנות שלה של המציאות. הקורא מבחין מיד במפח הנפש הבא הממשמש ובא, ורק לאה, עסוקה בתיאורים הסכריניים שלה - לא מבחינה בו. עד המכתב הבא.
כך יוצא שהמכתבים הראשונים הם כמעט על טהרת: "כמה טוב באמריקה, הכל ממש בסדר, וגם אם קשה זה ממש לא נורא – הנה, יש לי כל מה שרציתי, הכל יופי, ממש מעולה, אז תכתבו לי מה קורה איתכן, אני חייבת לדעת – מי התחתנה, למי נולד מה, וחוץ מזה – ברור שאני מתכוונת לחזור לארץ"... כל כך מטרחן. אבל הקורא נשאר עם הספר, מפני שברור שמתחת לפני השטח גועשים זרמים אחרים לחלוטין. חלקם באים לידי ביטוי בתוספת למכתב הכללי, שאותה לאה כותבת למירה בלבד – היחידה שאותה היא מחשיבה לחברת אמת, וגם בכך הקורא חושד – בצדק. התוספת למירה מגלה חלק מהקשיים – לא את כולם.
קצת פחות ממחצית הספר חולפת, עד שהקורא מתחיל לגלות שלאה היא לא עד כדי כך נטולת מודעות עצמית. בשלב זה בחייה לאה לומדת את מלאכתם של סוכני הנדל"ן בקליפורניה. היא כותבת לחברותיה כיצד למדה במהירות (תמיד היא מחמיאה לעצמה...) לתאר כל בית בצורה המחמיאה ביותר, ולהסב את תשומת הלב אל נקודות החוזק של הבית, כמו חצר גדולה, גם אם יש בה בעיקר עשבים. וכך היא כותבת: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי...".
ככל שמתקדמות השנים – המסכות מתחילות להתקלף. לא רק בין לאה לבין קוראותיה – זה פחות מעניין, אלא גם בין לאה לבין עצמה. היא מתקרבת הרבה יותר ליכולת לקבל את עצמה, ומתוך השינוי הזה היא מצליחה גם לבנות יחסים אמיתיים יותר עם אנשים אחרים, וזה נוגע ללב ומערבב שמחה עם תחושת החמצה. בכל זאת, תחושת הנחמה יכולה הייתה להיות גדולה יותר, לולא הוסיפה הסופרת אפילוג מאת בנה הבכור של לאה, שמוסיף עוד כמה חבטות הגונות לדמותה, ולתיאור היחסים שלה איתו במהלך הספר.
בסופו של דבר לאה היא דמות שנשארת עם הקורא, מפני שהיא אישה לוחמת. היא קיבלה קלפים גרועים: הגירה בילדות, בית גידול בעייתי ויופי מוגזם. היא גם נולדה בתקופה גרועה לנשים, והיא מנוצלת על ידי הסובבים אותה שוב ושוב. אבל יש בה איזו עקשנות וגם אופטימיות שמובילות אותה כל הזמן קדימה, בנחישות, אל עבר היעד הבא, שאותו היא בטוחה שתצליח הפעם לכבוש. אפשר גם להבין את הקנאה של חברותיה בארץ – אומנם היא לא "הסתדרה" בחיים בדרך המקובלת כמותן, אבל היא נמצאת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נהנית מחוויות יוצאות דופן, והיא עושה כל הזמן את הכי טוב שהיא יכולה – בעצמה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
המדריך לעלמה רודפת הממון

המדריך לעלמה רודפת הממון

סופי אירווין

החיים של רובנו מאוד עמוסים ומלאי משימות. בכל ערב אני צריכה לנהל את המשימות ביעילות מירבית אם אני רוצה להספיק למנת האסקפיזם היומית שלי – לקרוא קצת לפני שהעייפות תגבר עלי. ומה אסקפיסטי יותר מקריאה על חוויותיהם של בני האצולה באנגליה של תחילת המאה ה -19? כלומר, אם מצליחים להתעלם מהמידע שמדובר היה בשכבה צרה ביותר, בעוד אחיהם, רוב האנגלים האחרים, חיו בעוני מצמית ובבערות... אבל אצל האצילים – וואוו, איזה כיף היה. כל כך בטלים היו חייהם, שהעיסוקים המרכזיים בהם היו ביקורים חברתיים, נשפים מנקרי עיניים, וכמובן – רכילות ארסית.
אבל קיטי, גיבורת הספר, היא פחות בת מזל. אביה אומנם השתייך לשכבת האצולה, אבל הוא בחר בחירות לא מקובלות, ונושל מירושתו. הוא ואימה של קיטי חיו בבית כפרי דל, וגידלו בשמחה אומנם חמש בנות, אבל אז הסתלקו מן העולם והשאירו אותן כמעט חסרות כל. קיטי, בהיותה הבכורה, יוצאת למשימת הצלה. היא יודעת שנישואים לבעל עשיר הם הדרך היחידה לעלמה להשיג ממון – והיא נחושה לעשות בדיוק את זה. כדי להשיג את מטרתה עליה ללמוד את כל גינוני הגינונים שהחברה הגבוהה מייצרת כדי שתוכל לזהות מיד מי הוא בן אצולה "אמיתי" ומי סתם מתחזה עלוב נפש. אגב תיאור עלילותיה של קיטי אנו נחשפים לחברה הגבוהה בלונדון על כל עיוותיה, שטחיותה וחוסר החמלה שבה. את קיטי זה לא מעניין – היא רוצה להשתייך אל החברה הזו ויהי מה, וכמה שיותר מהר – כי הנושים כבר בדרך. למרבה השמחה, למולה מתייצב גיבור שמוכן להגן בחירוף נפש על כללי החברה הגבוהה ולא יאפשר פלישת גורמים זרים אליה, לפחות ככל שמדובר במשפחה שלו. אבל רגע, האם הוא בעצמו מזדהה עם הערכים שלתוכם גדל?
אפשר כבר להבין כמה כיף הספר הזה. הוא ממתק לחובבי הז'אנר, ו"על הדרך" מכיל מסרים פמינסטיים וחתרניים לרוב.
אני מאוד נהניתי ממנו. כבונוס, הוא מתאים לבנות 12 ומעלה שאוהבות לקרוא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
איך לאהוב את בתך

איך לאהוב את בתך

הילה בלום

הספר הזה נפתח בתיאור עוכר שלווה – אם צופה מבעד לחלון בארץ זרה בנכדותיה שעל קיומן לא ידעה עד לא מכבר. ביתה היחידה מתנכרת לה, ואנחנו מגלים בהמשך שבמשך שנים מטשטשת כל פרט על חייה ועל מקום המצאה – חומקת מאימה. הקורא הממוצע מיד נדרך. ועוד יותר ממנו – הקוראת שהיא גם אימא לילדים. הם חייבים לגלות איך קורה דבר כזה – מהו החטא האיום שתוצאתו קשה כל כך. הרי כמו שהגיבורה עצמה אומרת – רבים חווים ילדות שאינה מושלמת, אבל רק מעטים מאוד מתנכרים כך להוריהם.
מיד יוצא הקורא הדרוך למשימת בילוש דוחקת. הסופרת מגישה לו במקטעים קצרים, כמו תמונות באלבום של אחרים, פרקי חיים של אותה ילדה שהפכה למנוכרת לאימה. אבל הקורא לא מוצא מרגוע בין דפי האלבום האלה – ילדה יפה ומוצלחת, חוג לבלט, נסיעות לחו"ל, צחוקים, נסיעות במכונית, התכרבלות משותפת – היכן לעזאזל האקדח המעשן?? אומנם, ככל שמתקדמים לעבר הבגרות נבקעים פה ושם סדקים קלים – כאן הילדה פורשת מהבלט, שם לא לגמרי מרוצה מהמראה שלה, לעיתים אפילו לאימא שלה יש טיפה ביקורת עליה, חיי הנישואין טובים למדי אבל לא מושלמים. נו??? איפה ההסבר? ככל שמתקדם הסיפור הקורא מתחיל להזדהות עם האימא המסורה, האוהבת והמסכנה שלא מבינה מדוע ביתה מתנכרת לה. הבעיה בחלק הזה של הספר - הקטעים הקצרים בהחלט דומים מדי לתמונות - נוצרת הרגשה שהרבה פרטים חסרים. עומק היחסים בין הדמויות לא מקבל ביטוי.
ואז, במרחק 40 עמודים בלבד מסוף הספר, מתחיל להתברר העניין. ומה אנחנו מגלים? במילים פשוטות – שעבדו עלינו. האקדח המעשן שם, ועוד איך, והוא כל כך מעשן, שאין סיכוי שהאם לא יודעת עליו. נכון, היא מדחיקה. אבל היא יודעת היטב, וגם האבא ידע היטב. האימא האוהבת והמסורה הזאת היא פגומה מוסרית באופן עמוק. ולא רק זאת, גם הדרך שבה היא מצליחה לבסוף להחזיר את ביתה אליה – נגועה בפגם מוסרי גדול.
ספר מטריד מהסיבות הלא נכונות.

ועוד הערה בעריכה: לא התחברתי לרפרור החוזר ל"עין החתול" של מרגרט אטווד. בספר של אטווד חווה הגיבורה התעללות נפשית מתמשכת על ידי חברות ילדותה. הקשר לעלילה של בלום קלוש, והניסיון להבין מתוך כך "דבר מה נוסף" שאולי ישפוך קצת יותר אור על העלילה הלא מפותחת מספיק בספר הזה - הוא מאמץ עקר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
שיעורים בכימיה

שיעורים בכימיה

בוני גרמוס

אליזבט זוט נולדה בזמן הלא נכון למשפחה הלא נכונה. ילדה מבריקה שנולדה להורים מתפקדים חלקית, בעלי מוסר רעוע, שמגיל 10 מבינה שעליה לדאוג לעצמה. במקום כללים שהמשפחה שלה לא הקנתה לה, היא לומדת לסמוך על חוקי הטבע והמדע. מבחינתה – אין בלתם. היא לא מאמינה בשום דבר אחר, גם לא במוסכמות חברתיות, ובטח שלא בחוקי הדת השמרניים.
אליזבת הופכת למדענית מחוננת, אלא שיש בעיה אחת: היא נולדה בשנות השלושים של המאה הקודמת. על פי חוקי הטבע שהיא מאמינה בהם – גם נשים יכולות. אבל הסביבה הגברית שהיא מוקפת בה בזה, משפילה, בוזזת ותוקפת נשים שמעזות לפרוץ את המעגל. אליזבת היא לוחמת. היא רגילה להיות אאוטסיידרית, וממש לא אכפת לה מה חושבים עליה, אבל היא מאוד מתקשה לעמוד מול הכוח העצום של החברה המדכאת נשים. ואז, היא פוגשת נפש תאומה – מדען מבריק שגם נסיבות חייו הטרגיות הובילו אותו להיות שונה. הם חשים מיד "כימיה יוצאת דופן" (כיאה לשני כימאים) וחיים בבועה הרמונית משלהם. אבל ההרמוניה לא מאריכה ימים.
אליזבת מוצאת את עצמה שוב לבדה – הפעם מטופלת בילדה קטנה. היא מוצאת את הדרך לנווט את ספינת חייה מחדש, ובלי שהתכוונה הופכת גם למגדלור לנשים אחרות, ולחלק ממהפכת השוויון לנשים.
טוב, זו לא יצירת מופת, וברור שהמהימנות של הסיפור לא גבוהה. אבל אני אהבתי אותו משתי סיבות: האחת, הסיפור מסופר היטב. יש בו גם עצב וגם צחוק (חוסר הנכונות של אליזבת לקבל מוסכמות חברתיות מייצר שלל סיטואציות קומיות), גם כעס וגם תקווה. ויותר מכל – זה סיפור על כוחה של אחווה. בראש ובראשונה – אחוות נשים – אלה שמגלות שחבל להן להילחם זו בזו, הרי הן באותו הצד של המתרס. וברגע שהן מתחילות לאחד כוחות – הכל אפשרי: אליזבת, השכנה ממול, אשת כוח האדם שקינאה בה ושנאה אותה בתחילה, מזכירת ההפקה... אליהן חוברות דמויות אחרות שנמצאות בשולי החברה השמרנית – אב יחידני שאשתו נטשה אותו עם ילדה קטנה וכומר שלא מאמין באלוהים. אה, ויש גם כלב אחד, חכם ושובה לב, שמפחד מקולות נפץ. כל הדמויות מקסימות, מתוארות בצורה אוהבת, וביחד מתאגדות למעין משפחה אלטרנטיבית, שמעניקה לכל החברים בה כוחות והזדמנויות שלא היו להם קודם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל

ביקורות נוספות על "אל לאה"

אל לאה

אל לאה

עמיה ליבליך

פעם הלכתי ברחוב וראיתי על ספסל סדרת ספרים שהם כל כתבי לאה גולדברג. זה היה בטרם התפתחו ספריות הרחוב למיניהן, ועדיין היה ברור לי שמישהו הניח את הספרים על הספסל במטרה שמישהו אחר ימצא ויעניק להם בית מאמץ וטוב, ולכן לקחתי אותם אל הבית שלי. אני לא קוראת המון שירה, ובאמת לא קראתי הרבה ממנו, אבל הספרים ישבו להם במדף, עברו איתי מבית לבית ועצם קיומם שימח אותי. כמה שנים מאוחר יותר, כשרציתי להתנסות בג'ינרוט תמונות ולא היו לי רעיונות, נזכרתי בספרים האלה. התחלתי לקחת בתים של שירים, לתרגם אותם, ולהכניס כפרומפטים למכונה, וזה עבד. ככה גיליתי גם כמה דימויים ויזואליים יש אצל לאה גולדברג, וגם כמה הקריאה הרגילה שלי היא טקסטואלית בלי יכולת לדמיין דברים.

העיר בכתונת הפסים
של גגוני המרפסות
ויין זך בפנסים
ואור דלוח בכוסות.

הספר הזה, שנקרא "אל לאה" הוא ספר על לאה גולדברג, אבל לא ממש. ביוגרפיה, אבל חלקית בלבד. כותבת אותו עמיה ליבליך החוקרת והפסיכולוגית, אבל זו הצעירה. זו שאחרי "קיבוץ מקום" אבל לפני ילדי כפר עציון, ערק לארוחת בוקר וקפה מוות. גם היא בעצמה לא יודעת מה היא כותבת, בשביל מה, ומי הנמענים. היא קוראת לזה "פסיכוביוגרפיה" אבל אין באמת דבר כזה. זה סוג של יומן קריאה או יומן חיפוש, אישה בעקבות אישה. אישה כותבת על אישה. ועכשיו אני למעשה אישה כותבת על אישה שכותבת על אישה.

זה יומן, כי ליבליך כותבת הכל, וכנראה לא עושה הרבה עריכה בדיעבד. וכך יש שם תיאורי ביקורים, כמו גם חלק מחיי היומיום של עמיה, הביקורים אצל מכריה, אצל בנה, מחשבות על בעלה שמת זה מכבר. וזה לא רק יומן קריאה משום שליבליך לא מסתפקת ביצירות ובחומרים הגלויים, אלא נכנסת לארכיונים, לתיק העובדת באוניברסיטה, למכתבים וליומנים שטרם פורסמו, וגם הולכת לראיין אנשים שהכירו את המשוררת בעודה בחיים. היומנים משמעותיים משום שגולדברג כתבה יומנים ותיעדה את חייה כמעט ברצף מגיל 12. האם היא כתבה לעיני החוקרת המחטטת והתעניינת? שאלה טובה. היא מראיינת את אריה נבון שאומר לה "לאה אהבה אותי", ונכנסת לביתה של האדריכלית שגרה בשכנות ומנסה לתאר את הבית בזמן שלאה גולדברג התגוררה בו בבדידות יחסית עם אימה הקשישה צילה, בלי בן זזוג, בלי ילדים, בלי קרובי משפחה. בסוף, על אף כל החקירות ואולי גם קצת בגללן הדמות נותרת תעלומה. עמיה בת החמישים ושתיים תוהה על חייה של אישה שנפטרה בגיל חמישים ושמונה, אבל כתבה כזקנה.

המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים.
עוד האור לא כבה. מט הבית. הכותל זז.
והנה הם עומדים זה עם זה כשכנים
לילי של עכשיו יומי של אז.
מה אמרו: משתנים, מזדקנים?

לפני 9 חודשים•נצחיה
אל לאה

אל לאה

עמיה ליבליך

לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה
בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצּוּ בַּגִּנָּה,
בְּצִיצֵי הַיָּקִינְתּוֹן בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן
לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה.

תמצית תום הילדות כפי שהיא זכורה לי. בטרם הכרנו את העולם הזה (דגש חזק על "הזה"). כתבה אותו אישה בת 29 ב-1940, בימים הסוערים של תחילת המלחמה באירופה. גם אז לא התפתתה לכתוב כנדרש "על המצב".
עמיה ליבליך לא כתבה ביוגרפיה כפשוטה, אלא כדבריה: "הזיגזג של התוודעותי אל לאה ממחישה את התיאוריה הפסיכולוגית האומרת כי יחסה של האשה אל עולמה מתאפיין במימד זמן בלתי רציף, בפיצול מתמיד בין זהויות, ובקשרים בינאישיים רבי משמעות". ואני מצאתי שזה נהדר. דרך מסעה של המחברת להבין את האישה היוצרת, יצאה הלבנה לאה גולדברג אט אט ממחבואה ונדמה היה שאפשר לגעת בה. כאדם, וכמשורר (כך קראה לעצמה: משורר). מסע הגילוי עובר דרך ארכיונים גדושי קלסרים ומעטפות ישנות, ראיונות עם אנשים שהכירו אותה אישית, וקטעי שירים שפתאום קיבלו משמעות נוספת לאור הדמות שהולכת ונחשפת. יוצרת גדולה, שלא ידעה אושר רב בחייה. שירי אהבה יפיפיים ומלנכוליים משהו שמושרים גם בימינו, על רקע התאהבויות נואשות ולא ממומשות בגברים בלתי מושגים. מבוגרים ממנה בהרבה, צעירים ממנה, אורחים לרגע מארץ אחרת.
ידענית גדולה, שדיברה וקראה מספר שפות, מבקרת מעמיקה במוספי העיתונים לאורך שנים ולבסוף, פרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג שיצרה במו ידיה לספרות השוואתית. אולם ההרצאות שלה היה תמיד מלא. חיה עם אמה והלכה לעולמה לפניה, וגם זו מערכת יחסים מורכבת שנחשפת עם התקדמות המחקר. ליבליך משתדלת לא לרדת לרובד הסנסציוני הזול ולרוב מצליחה. באחד הפרקים היא מתייחסת לעולם הביוגרפיות: "כאשר קוראים את הגברים, גדולי המבקרים והחוקרים שלנו בספרות, שאינני רוצה לנקוב בשמותיהם, יש הרגשה של נתיחת מתים. אנטומיה של שירה, ידע רב והברקה, בלא אהבה. מי אומר שככה צריך לכתוב, באוביקטיוויות לכאורה? אותי מושכת יותר הכתיבה הסוביקטיבית". וכאן היא מוציאה מן הכלל לטובה את טוביה ריבנר שכתב גם הוא על גולדברג מתוך הכרות קרובה, ואת חיים באר שכתב את "גם אהבתם גם שנאתם" על המשולש ביאליק - ברנר - עגנון.
לא כולם יתחברו לסגנון כזה של ביוגרפיה, אני התחברתי.
לא קל היה לאישה צעירה מליטא לתפוס מקום בחוגי הספרות והשירה של ת"א הקטנה, לקבל הכרה כיוצרת מהשורה הראשונה וכשוות ערך בחוגי האקדמיה הנשכניים. אישה לא יפה, כך היא התייחסה לעצמה שוב ושוב. לא הקימה בית ולא חייתה עם איש. אבל איזו יצירה השאירה לנו, הילדים המבוגרים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•קיבוצניק
אל לאה

אל לאה

עמיה ליבליך

המשורר הגרמני רילקה אמר: "אדם צריך לראות הרבה ערים, הרבה מראות ודמויות ואחר-כך לשכוח אותם, את כולם, ורק אחרי זה הוא יוכל אולי לכתוב שירים".

השיר הראשון שפגשתי בחיי או נכון יותר לומר השיר הראשון שפגע בי בחיי וחדר אל תוכי היה קטע שירה סתום הבנה עבורי אז. קטע מתוך שירי 'הבן האובד' של לאה גולדברג.

את השיר פגשתי בפעם הראשונה בתקופת חיים סוערת במיוחד בחיי בגיל ההתבגרות בין חופשת הקיץ של שנת 84 לתחילת כיתה י' .

ישבנו אז ארבעים בנות ושלושה בנים בכיתה עם מורה לספרות שרק זה עתה סיימה את הכשרתה בסמינר למורות .

אהבתי את שיעורי הספרות שלה, היא דאגה להביא בכל שיעור שמלה אחרת וזר מילים חדש.

"שבעתיים מעלתי המעל,
שבעתיים חיללתי השם,
ועדים השמים ממעל,
כי תמיד הייתי אשם.

ועדים השמים ממעל
שדבק בבשרי החטא,
כי אשוב ואמעל המעל,
כי עודני הבן האובד".

כאשר שמעתי את המילים יוצאות מפי המורה , לא הבנתי דבר, במיוחד שבניגוד לאחי שקרא עד לאותה שנה , שנת 1984 , אלפי מילים . אני , לא קראתי ולו ספר אחד או אוסף קצר של מילים.

אבל היה משהו בצליל ובנשמת השיר שחלחל וחדר את גופי. הפלא הגדול היה שאת מילות השיר ידעתי בע"פ והם ליוו אותי בהמשך חיי לא מעט שנים וקצת במותי .

את מילות השיר המשכתי לפרש ולתרגם ולעבד לא רק עם המורה לספרות אלא גם עם הנערה שאהבתי ואפילו עם הפסיכולוגית שלי.

שיר נוסף של לאה גולדברג פגש אותי לגמרי במקרה בתקופת חיים מאוחרת הרבה יותר, תקופה לא פחות סוערת וכואבת מתקופת ההתבגרות ואולי הייתה בכלל המשכה של אותה תקופה , שיר שהבאתי במתנה לאימי ליום הולדתה, שיר שאימי לא ידעה כיצד לקרוא אותו כמוני אז בשירי הבן האובד.

תמונתך כה שלווה, את אחרת
קצת גאה ונבוכה על שאת אימי
מלווה בדמעה ובחיוך מוותרת
ולעולם אינך שואלת מי

כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך
לא אבכה בחיקך, לא אלחש "אימי"
את תדעי, זה שעזבני היה לי יקר ממך
ולא תשאליני מי

לא תמהת, לא רגזת עת באתי אלייך
מדי יום ביומו ואמרתי "תני"
את הכול הבאת לי במו ידייך
רק מפני שאני אני

ויותר ממני את היום זוכרת
את יגון ילדותי ונפשך כבר פתרה
עת תבוא אלייך הבת הבוגרת
היא תביא את ייאוש תוגתה שבגרה

וכך לפעמים אני חושב שלא רק צריך לראות הרבה ערים, מראות ודמויות ולשכוח אותם כדי לכתוב שיר אלא בעיקר כדי לדעת לקרוא שיר.

את אותו מפגש רגשי נפשי עושה עמיה ליבליך בספרה החדש 'אל לאה' בו היא יוצאת לחיפוש נפשה של לאה גולדברג.

הספר, פרקי יומן ללא שמות עם הרבה תובנות והתבוננות לעומק דרך שיריה של לאה מנסה עמיה לעתים למצוא את עצמה בלאה .

כאשר נראה שהמפגש הוא מפגש נשי, בין שתי נשים המכירות את נפשן זו את זו.

ספר שהוא כמו טיפול טוב מלא אסוציאציות, קישורים, היסטוריה אישית ותיאורי נפש ורגש עזים.

את הספר הנראה כבראשונה מבולבל מעט, שואל הרבה ומתפתל צריך לדעת לקרוא, אין זה ספר עיון, אין זו פרוזה , אין זה אפילו יומן אהבה, זהו מפגש טיפולי מצולם ומתועד בין שתי חוקרות ומרצות באקדמיה , נשים אינטליגנטיות ורגישות מאד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•סימניה
אל לאה

אל לאה

עמיה ליבליך

אהבתי את הספר מהמילה הראשונה. כמו שכבר נאמר פה יש בו ייחוד בזה שהוא לא - והוא גם לא - אבל הוא כן סיפור חיים שנוגע בסיפור חיים ומאיר את חייה של לאה גולדברג מזויות שונות ומרתקות. נדהמתי להיווכח עד כמה לא הכרתי אותה - את לאה גולדברג. ומאידך כמה ספרי ילדים שלה מעולם לא קישרתי איתה.
גם שהיא הייתה בחיים ולימדה באותה אוניברסיטה - האוניברסיטה העברית שבה למדתי באותן שנים.אולי אפילו חלפנו זו על פניה של זאת ולא ידעתי.
מעניין שעמיה חשבה לנחוץ להביא את כל הפרטים על חייה של לאה גולדברג כולל אלו שאינם נעימים כמו התנהגותה של האוניברסיטה העברית אליה. גם כמשוררים מסתבר אנחנו לא חסינים בפני שרירות ליבה של הבירוקרטיה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אריאלה
אל לאה

אל לאה

עמיה ליבליך

מסעה האישי של עמיה ליבליך מורגש מאד בספר, לעיתים אפילו ניכר שלא נלקחה פרספקטיבה מספקת כדי להנהיר לקוראים את העומק הרגשי בשירתה ויצירתה של לאה גולדברג. מעבר לכך אני רוצה להאיר (בא' בכוונה) על כך שבתור קורא יש כל הזמן תחשוה שאנחנו עומדים לנתח את היצירה של לאה בכל רגע, והדבר לא ממש מתרחש, אין פרשנויות חדשות על כתבי של לאה, אלה מבטים אישיים כמעט יומנה של עמיה בראי לאה גולדברג. אך למרות הביקורת המעט עוקצנית שלי אני רוצה להמליץ לכולם על קריאת הספר!

לפני 12 שנים•עושים רוח