העובדה שריי ברדבורי עודו חי (עוד מעט בן 90, טפו-טפו-טפו !) לראות את התגשמות חזיונותיו האפוקליפטיים אחד לאחד, כמו גם העובדה שאנו הקוראים עוקבים אחר המסתברא בעניין וברתק - שתיהן גורמות לך לחוש את משק כנפי ההסטוריה, כמו שאומרים, מלפנים, מאחור ומכל הכיוונים... אחרון הנפילים הברדבורי הזה, במיוחד אחרי הסתלקותו לא מזמן של סטניסלב לם והרבה לפניו - צמד נוסף מענקי הז'אנר - אלדוס האקסלי וג'ורג' אורוול.

את "פרנהייט 451" הכריחה אותי אמי לקרוא (בצרפתית !) אי-שם בסביבות גיל 10; היא כנראה ניסתה להוכיח לעצמה שהילד גאון או משהו ושאכן ביכולתו להתמודד עם פרוזה מהנפח הרעיוני הזה. היא טעתה, כמובן. מאז בגרתי, לצערי, למדתי דבר או שניים בחיי בעולם שלנו וקראתיו פעמיים נוספות, כולל במהדורה החדשה ביותר שאמורה הייתה לכלול תיקוני שגיאות שצויינו במהלך השנים ע"י הקוראים (לא דובים ולא יער) ותוספות והשלמות מפי המחבר עצמו (יש כמה מעניינות, אך הן מתייחסות בעיקר לגרסת המחזה של "פרנהייט" ודלותן ניכרת). אלא שבסופו של דבר, מסתבר שהשינוי העיקרי התרחש בעיצוב העטיפה, שאינו זהה לזה שמופיע כאן (לא פיספסתם מי-יודע-מה... חמוד).

כך או כך, "פרנהייט 451" הוא ספר מהמם. התחושה שהוא מעביר לקורא, אפילו בקריאה שנייה ושלישית, היא של סנוקרת אדירה לפנים. לחטוף אחת כזו ולא לדעת מי 'הוריד' לך אותה (הכי מבאס). וחשוב להדגיש : מדובר בעניינים הרבה יותר עמוקים מהציחקוקים הילדותיים שפשו בשיח בין יושבי בתי קפה על ספריהם של ז'ול וורן, אורוול ושות', עד כי הפכו לבון-טון מגוחך של כל מיני "כאילו קוראים"... כוונתי היא למירדף הבלתי פוסק הזה, הזוי ממש, שכותרתו עשויה להיות - "מי ידווח ראשון לאומה על עוד המצאה מודרנית שנחזתה בספר (השלם את הכותר) של (השלם את המחבר)"... זה נחמד, אבל זה מטומטם. כמו לרכוש אייפון באלפי שקלים ולהשתמש בו כמחזיק מפתחות...

אמת : ברדבורי חזה את השתלטות הטלוויזיה על סדר יומו ועל חייו של האדם (היא יצרנית וספקית "האמת" עפ"י הספר), את השימוש ברובוטים לצרכי הגנה ותקיפה ואפילו את הניכור האורבאני המתעצם. ויש לזכור בהקשר זה, שהספר נכתב בין השנים 49-50 ופורסם ב-53. מדהים ממש.

אבל הוא חזה הרבה יותר מזה, ברדבורי : הוא חזה את התפוררותם של הקשרים החברתיים בכל הרמות (משפחה, חברים, שכנים), את התמוססותן של האידיאולוגיות הערכיות וההומניות ובעיקר (מבחינתי) את הצורך של אמצעי התקשורת להרדיד את רמת הדיווח, כנ"ל האמנים (אלה נעלמו אט-אט מהנוף ואח"כ מהתודעה, כך בספר) וזאת כדי לספק גירויים מוגברים כל הזמן, הן בקצבם והן בעצמתם, להמון הרובץ שלא רוצה להתאמץ... הוא אמר את זה ב-49 ותראו אותנו ב-2009...

ווידוי קטן לסיום : מזה שישה חודשים שהפסקתי לצפות בטלוויזיה באופן סדיר; אני מזפזפ לעיתים נדירות וזוהי בד"כ האופציה הבאמת אחרונה שלי, בשובי הביתה מאוחר מאיזו ישיבה מעיקה או משהו דומה.
עוד כמה קריאות כאלה ב"פרנהייט 451" ואני משליך סופית את המכשיר הארור מהחלון. קומה שמינית...

אותה אווירה אפלה וחונקת של 1984, עולם חדש מופלא וכמובן - "מראה שחורה". בימים אלו, בהם, למשל, הממשלה הסינית מתחילה לדרג את כל האזרחים על פי זיהוי דיגיטלי ומעקב 24/7 אחר תנועותיהם, נדמה כי אנו מגיעים לשיאו של העידן אותו צייר ברדבורי עוד במחצית הראשונה של המאה ה-20 (הוא החל לכתוב אותו ב-1941). מדכא מטריד ומומלץ.

קראתי ביקורת שנכתבה לא מזמן על הספר אז שאלתי את עצמי למה לא? צפיתי בסרט של 1966 וניגשתי לקרוא. בעידן של ספרים השאלה היחידה שנשאלת בנוגע אליהם ביסודו של דבר וברגעים שקטים היא: איפה הגבול וכמה זה מספיק? התשובה היא כנראה, שלעולם זה לא מספיק, לא היה מספיק ולא יהיה מספיק.

כל מה שאסור רק מעורר חשק להבין למה הוא אסור ולהתנסות בו. בעולם של מונטאג קריאת ספרים היא פולחן אסור שיצא מחוץ לחוק, הוא עובד בתור כבאי אש ששורף ספרים, ספר הוא אקדח המצוי במגירה, ספרים מציתים שריפות ובעיות וצריך להשמיד אותם. תנו לו לשרוף ספרים והוא יאותת בחיוב. אחר כך הוא שומר ספר ועוד ספרים וקורא בהם, קורא בהם אפילו בפני אשתו והחברות שלה והכל מתהפך. מעניין שהמשטר לא בדיוק אבסולוטי ויותר חשאי, לא פסיכוטי כמו המקביל שלו מהספר ''1984'' הנודע. כל דיסטופיה יש לה את הצדדים המעניינים שלה שהופכים אותה לדיסטופיה.
בעולם הזה, לא בולשים אחרייך עד כדי כך אבל כן מעודדים אנשים לא לפתח רעיונות יותר מידי גדולים מעצמם ולחיות בשקט, ואכן לאנשים נוח לחיות עם השגרה הזאת, וכמו בעולם הפיזי והממשי שלנו האנשים שקועים במסכים ומתעלמים לרוב ממה שלא נוח. מיותר לציין שהספרים ממשיכים להישרף באופן יום-יומי עד לרגע האחד ששינה את הכל.

אסיים את הביקורת עם ציטוט של איינשטיין: ''אינני יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים.''
מרענן, לשיקולכם.

הספר הראשון שאני קורא על פי המלצות מהאתר. אין ספק שמדובר פה בקלסיקה שפספסתי. הרעיון של השמדת ספרים ומיקוד שליטה דרכו מצוין. האקטואליות נשמרת ברמה מעוררת פליאה במיוחד בימי הריאליטי והסמארטפונים. מדובר פה בנביא מדע בדיוני במיטבו. היה לי קצת קשה לצלוח את העמודים הראשונים (ומאחר והצצתי גם בנוסח האנגלי - הקושי הוא במקור). הרעיון בסיום, שלא אסגיר, גם מתחבר אליו בטירוף - איזה כיף שיש עוד מישהו שחושב כמוני. בקיצור - שווה את הזמן.
ציטוט לא אביא הפעם - הסיפור מלא ציטוטים מלוא הסל מימין ומשמאל מן המיטב.

אני מחשיב את עצמי אדם אופטימי עם כוכבית. הכוכבית היא שאני לא אופטימי עיוור ואני מאוד מנסה להיות מודע לרעות החולות שבעולם ובחיים, להסתכל עליהן ולא להתעלם. יש לי אפילו קטע כזה, שאני נהנה הנאה מיוחדת מיצירות אמנות שלא מתביישות להגיד שהמצב גרוע למדי או שהוא בדרך להיות כזה. זה לא חייב להיות ספר אלא גם סרט או שיר (אני מאוד אוהב את "כלום לא עצוב", Everybody knows, Hard rain's gonna fall ועוד ועוד).
אז הכוכבית שבי מאוד חיכתה לספר הזה. שמעתי לא פעם שמגדירים אותו כצלע השלישית במשולש יחד עם 1984 ו'עולם חדש מופלא', שני ספרים שמאוד אהבתי. ברדבורי בנה מציאות קודרת שלא הייתי רוצה לקחת בה חלק, בה החוק אוסר על אחזקת ספרים. העניין הוא שזה לא מפריע לאף אחד ולהיפך- אנשים מעודדים את זה ולא רק משלימים עם החוק כי התרגלו אליו. בלי להרוס את הספר, אתם יכולים לדמיין מה עוד קיים בחברה כזאת. הגאונות של ברדבורי לדעתי היא בראייה למרחק של 60 שנה קדימה עד כמה אנשים יתבהמו, יהפכו רדודים, קהים, חסרי רגש ורודפי ריגושים זולים, מהירים ומלאכותיים. אני מדמיין את החברה של אותן שנים כחברה הרבה יותר ערכית מזו של היום ולכן זה מפתיע אותי איך באותם ימים, של טכנולוגיה הרבה פחות מפותחת, כשילדים עדיין שיחקו ברחוב פי כמה יותר מהיום, הוא הצליח לראות איך הכל בדרכו מטה אם נרצה ואם לא, במוקדם או במאוחר.

יחד עם זאת, אני מרגיש שהספר קצר לי מדי. אני לא קובל על מיעוט הישגים בספר הזה, כי כאמור לדעתי הוא הצליח יפה מאוד בתחזית מדויקת וקודרת, שאני עדיין מפחד כיום שתתגשם במלואה- ולדעתי הסיכון קיים אם לשפוט מה שאני רואה סביבי. הוא הצליח לנסח עבורי למה כ"כ קשה לי עם אנשים שלא קוראים ספרים בכלל. פשוט הייתי רוצה שיעבה יותר את מה שכבר יש.

עוד 2 הערות קטנות:
1. עד כה בכל פעם שאמרו לי על ספר כלשהו שהתרגום גרוע, לא הבנתי איך הם יודעים. כל מי שאמר את זה קרא גם בשפת המקור? אתם בכלל יודעים גרמנית או איטלקית שאתם יכולים להגיד דבר כזה? בכל מקרה, הפעם סוף סוף זה היה בולט גם לי. התרגום היה יכול להיות יותר טוב.
2. הכריכה (החדשה, של הספר בהוצאת אודיסאה- ולא לא זו שמופיעה באתר ולדעתי עדיפה משמעותית) נראית כמו כריכת ספר גרוע לנוער וגרמה לי להרגיש רע בכל פעם שהסתכלתי עליה. יש מקום לעיצוב מוצלח יותר לספר במעמד הספר הזה.

בליל מחשבות אקראי.
מצטער מראש.
אשתדל להתייחס גם לגופו של עניין.
ספרו של ברדבורי היה מן הסתם תקופה ארוכה ברשימת הקריאה שלי. קלאסיקה! חובת קריאה לכל אדם!
כמו כל קלאסיקה וחובת קריאה מן הסתם שמעתי בעבר רבות על הספר, אמנם לא דיוני עומק וגילויי עלילה של ממש, אבל בהחלט הכרתי את סיפור המסגרת. כשמשיתי אותו לראשונה מתוך המדף בחנות, מניח אותו בראש ערמת שלוש הספרים ב99 שקלים בידי, ניסיתי להרגיש חרדת קודש. זהו ספר הספרים! ספר על ספרים! ספר על שריפת ספרים! ספר המספר על שריפת הסיפורים הספורים שנותרו בספרים! ועוד שניים ב99 שקלים.
כי אני מחכה למבצע הזה... באמת... אני מגדיר את עצמי כחובב ספרות, אבל זאת ההזדמנות היחידה שבה אני מרשה לעצמי לקנות את הספרים שרציתי כל השנה. או לפחות את אלה שמונחים על מדף ה-3 ב99 ש"ח.
כמיטב מסורת הרומן האוטופי/דיסטופי ברדבורי מתאר עולם אפוקליפטי/פוסט אפוקליפטי אנטי אינדיבידואליסטי-מנוכר, שבו המילה הכתובה היא סכנה ליציבות(?!)הקיום. אבל את זה כבר ידעתי... כלומר, הספר הוא קלאסיקה, חובת קריאה, חלק מהשילוש הקדוש (יחד עם 1984 ועולם חדש מופלא), ומקור השראה לאינספור סיפורים אחרים. הוא גם מבוגר ממני במעל שלושה עשורים. אני נחרד מעצמי על שאני לא נחרד מהסיפור.
ברדבורי ממשיך ומספר את קורותיו הקצרים, בני כחודש, של גיבורנו מונטאג העוקבים בציוריות ודיוק מופתי אחר אותם קורות חיים שצפיתי. כלום לא מפתיע אותי כבר. כלום לא מרגש. אני צריך רק קומדיה וריגושים מהירים, לדהור על חיפושית או לבהות בקיר. ברדבורי לא מעניק אפילו אתנחתה רומנטית או מינית, רק המחאה שקראתי וצפיתי בה עשרות פעמים קודם. הוא לא גורם לי לחשוב, הוא צועק עלי כמו "משפחה". תצחק! תבכה! תקנה! תאכל! תאכל את המחאה שלי על האכלה בכפית!
אני מניח שהוא באמת פרץ דרך אי שם במחצית המאה הקודמת, בראשית תקופת ה"קירות". אולי הוא גרם לאנשים לחשוב. אולי הוא וספרים ואנשים אחרים כמוהו מנעו סיפורו מלהפוך לאמת. אולי הוא ספר היסטוריה אלטרנטיבית.
אבל יש לי כאן עוד שני ספרים על השידה. הם לא קלאסיקות, הם עדיין לא ממש חובה לקרוא. הם מפורסמים, הם רבי מכר, שיבחו אותם בביקורות, וחיכיתי למבצע הזה כדי לקנות אותם. או שחיכיתי למבצע הזה כדי לקנות, והם פשוט היו שם. וכתוב עליהם "רב מכר!", והמבקרים שיבחו אותם, וגם אתרי הביקורות והמוכרת בחנות. גם הם לא ממש גורמים לי חשוב, הם נותנים לי בידור מהיר ומתגלגל או צועקים עלי את המחאות שלהם, אחרי שצעקו עלי לקנות אותם. אני מגדיר את עצמי כחובב ספרות, או שהספרות מגדירה אותי? כמה צעקות.
ואולי פרנהייט 451 הוא לא ספר היסטוריה אלטרנטיבית, אולי הוא בעצם היסטוריה לגופה. ואולי בכלל אי שם במחצית המאה הקודמת, הוא כבר נכתב כהיסטוריה. אני צועק עליו בחזרה. תהיה עדין איתי! תלחש, תעודד, תעורר עניין, אל תצעק! אני לא יכול לחשוב כשכולם צועקים!
העמוד האחרון, המשפט האחרון, המילה האחרונה, שקט. לפחות ברדבורי משאיר לנו קצת תקווה. מה שבטוח, עם כל הצעקות וההטמעה הזאת, אחרי המלחמה אני בהחלט אוכל לצטט את כל "פרנהייט 451" לדפוס.
עכשיו יש לי קצת פנאי. לא סתם זמן פנוי, הפנאי לעכל את הדברים. בהחלט קלאסיקה... כל כך בא לי לקרוא אותו ב1953, להרגיש ולהרהר ולפחד את התקופה והקידמה, בכל נקבוביות העור... יש איכות... יש לי כל כך הרבה לכתוב עליו, על הקלחת הלוהטת שמסתובבת לי עכשיו בראש. אני לא בטוח באף ספר, אף סרט שראיתי. אני צריך לשקול אותם מחדש. אני צריך להפיץ את התובנה הזאת, יש לי את הזכות.

451 פרנהייט. הטמפרטורה בה הראש שלי בוער.
אני בוהה בקיר.

קלאסיקה דיסטופית מאמצע המאה ה-20, שהוזכרה רבות בדברי ימי המד"ב/פנטסיה, ועל אף שקראתי בצעירותי רבות מז'אנרים אלה, רק עתה נפל הספר לידי.
בדיסטופיה זו ספרים אסורים. אלה אסורים משום שהם גורמים נזק מאחר וידע זה חולשה, חוסר שוויון וחוסר נחת ואושר. ככל שאנשים היו קוראים בעבר יותר, אושרם פחת, הידע כרסם בהם וחוסר הנחת גדל. ככל שקראו יותר, כך היה קשה יותר לשלוט בהמונים.
מה נותן ההווה המצוי בתקופה שלאחר הספרים? הרבה מאוד ספורט וקירות שלמים בבית שהם מסכי טלוויזיה, המערבים את היושבים בבית בתוך העלילה המוצגת. זה מרבה בידור, צחוק והסחת דעת.
גאי מונטאג הוא כבאי, תרגום לא טוב למונח האנגלי fire-man. באנגלית יש למונח משמעות כפולה ובספר אכן מתכוונים למונח ה"מודרני" – איש אש. מונטאג עובד ביחידה המעלה באש ספרים שנתגלו ועדיין מתגלים בבתים שונים בהלשנה. היחידה בה הוא עובד מגיעה לבית, מעלה אותו באש על ספריו ויושביו. מובן שזה לא מצב ש"יחזיק מים" לאורך זמן ויום אחד עולה בדעתו של מונטאג שאולי יש משהו בספרים ומכאן הדרך סלולה למאבק, תככים, בריחה ושינוי.
הספר הבלותי. ספרותית, הספר תת-רמה ביותר. כתוב רע, משעמם וסתמי. רעיונית הוא לגמרי לא רציני. לא ברור ממש מתי ואיך נאסרו הספרים, לא ברור מה היה השלב מכריע המסיח את דעתו של מונטאג משעשועים להמונים וגם הפיתרון סתמי. מי שמוכן להשלים במוחו פערים בסיפור, ימצא שיש להשלים הרבה ולאחר מכן תגיע התחושה של למה בכלל לטרוח.
הרעיונות קלושים ותלושים ויחד עם הוצאה לאור שערורייתית של אודיסיאה, הוצאה המערבת תרגום הזוי, שגיאות הגהה רבות, גופן גוטמן-משהו ענק, והרי מרקחת שיש להמנע ממנה.

נתחיל מפינת שאלת ההכירות הדבילית - איך אתה חושב שהגיהינום נראה? מכיוון שאני די שונא שאלות כאלה, לרוב אני אענה משהו בנוסח "איך שהוא נראה בדת של מפלצת הספגטי המעופפת" או כל תשובה מפגרת דומה, מכיוון שאני כותב ביקורת על סיפור ולא נמצא במפגש חברתי מוזר, אני אענה תשובה יותר אמינה - "מקום שאסור לי לקרוא בו". מבחינתי קריאה זה יותר מהנאה גרידא, אלא גם הדרך להיחשף לרעיונות חדשים, לחשוב על דברים שונים, ללמוד מה שמעניין אותי, ובאופן כללי זה חלק חשוב ממהלך החיים. בגיהינום שלי אסור לחשוב, ולא רק שאסור גם אין דרך - כי אין ספרים איכותיים, מוזיקה טובה, או אפשרויות השכלה. פרנהייט 451 מתרחש בגיהינום.
בעולם זה, להחזיק ספרים זה פשע, יש קבוצת כבאים שהתפקיד שלהם הוא למצוא בתים עם ספרים ולהצית אותם. כל ספר אפשרי, במוקדם או במאוחר ימחה מעל פני האדמה במהלך הטיהור הגדול. הבתים עצמם חסינים משריפות, אך הספרים, וכך גם האנשים בהחלט לא. תנסו לחשוב - מה הייתם עושים בעולם ללא ספרים? ללא שום דבר לחשוב? ככל הנראה בוהים בטלוויזיה, שומעים חדשות ורואים את מה שהממשל דוחף לכם 24/7 כי פשוט אין שום אופציה אחרת. זה תיאור כללי של מה שעושים האנשים בעולם זה. כמות הרעיונות והשאלות שאפשר לדחוף לעולם כזה לא מתמצה לספר של פחות ממאתיים עמודים בכתב יחסית גדול, אבל אף על פי כן הספר עושה עבודה טובה ויפה.
בניגוד לספר 1984, בפרהנייט 451 אין חוק האוסר לחשוב, אין משטרת מחשבות, לא עוקבים אחריך, והמחשבה היא לא המוות. אנשים פשוט לא חושבים וזהו. הם לא מודעים לזה, זה לא מפריע להם, ואת הרוב המוחלט זה בכלל לא מעניין. הבדל נוסף לעומת 1984, הספר מתאר איך הגיעו למצב הזה בצורה פחות או יותר אמינה וסבירה, ולא ע"י גורמים נסתרים ומעוותים אלא ע"י אנשים שונים ממגוון צבעי הקשת. סיכום ביניים, כל אלו שאהבו את 1984 ורוצים לקרוא ספר דומה - תקראו את פרנהייט 451, הוא מצוין ואתם תאהבו אותו, אבל הוא לא 1984. בנוסף, ספר דומה - שהוא החלק האחרון בשילוש הקדוש של חובבי הז'אנר - הוא עולם חדש מופלא ( לא קראתי... מקום חרפתי... )
אזהרה - הספר עדיין מדבר על עתיד דיסטופי קשה במצב בעייתי. למי שלא אוהב לקרוא ספרים כאלה כי זה גורם לו לחשוב על זה יותר מדי, או להכנס לדיכאון, לא מומלץ לקרוא את הספר.
גיבור הספר ( גאי מונטאג ) הוא כבאי, התפקיד שלו להצית שריפות, זה מה שהוא אוהב, וזה מה שהוא עושה כמה שנים. הוא אוהב את היופי של בית בוער, של ספרים דולקים, של האש המרצדת. הסיסמא של כוחות הכיבוי היא "לשרוף עד אפר, ואז לשרוף את האפר", וזה מה שהם עושים, לעיתים תוך כדי פגיעה באנשים שבבית. גאי הוא אחד מהאנשים הרגילים, נשוי עם בית נוח ותנאים טובים, עם 3 קירות טלוויזיה. אמנם הוא כמעט לא בחוץ ולא זוכה לראות שמש זורחת, ציפורים מצייצות או פרחים מלבלבים, אך כמו שאומר ולדימיר ווינוביץ' "ולמה לך זה נחוץ הציפור? של ראשך שלך תחרבן?"
יום אחד, מונטאג פוגש נערה מוזרה. כתבתי מקודם שרוב האנשים רואים טלוויזיה ולא חושבים, נכון? אז הנערה הזאת היא שונה. היא נערה לא חברתית, נערה שחושבת. נערה ששמעה מדוד שלה ע עבר אחר, עבר טוב, עבר שבו לא היה איסור לחשוב. דוד שלה סיפר לה על עבר אוטופי ומושלם, עבר שונה. הנערה מדברת עם מונטאג, שואלת אותו שאלות, וגורמת לו לעשות דבר בעייתי מאוד - לחשוב...
חיסרון בולט בספר, שכבר בעמוד הראשון לספר נחשפים לבעיה של ספרות מתורגמת, התרגום יכול להיות יפה ובעל ערך ספרותי, או נאמן למקור. הוא לא יכול להיות שניהם. התרגום של כבאי ל fire man הוא תרגום שמשנה משמעות, במקרה הזה הוא הופך את המשמעות ליותר אירונית שדווקא הכבאי מכבה שריפות, אבל הופך את זה למטומטם, כי למה שיקראו לי שמצית שריפות על שם מי שמכבה? אבל מה לעשות, עברית קשה שפה, וכיום ביום מתרגמים את זה ללוחם אש או משהו דומה ( לא שאני בטוח שזה מוצלח יותר ).
במהלך הספר ריי ברדבורי שואל שאלות רבות על הממשל והעולם, אולי הממשל דווקא צודק? האם המשטר הנ"ל רלוונטי לימינו? מי מהדמויות צודקת?
וכך מתקבל ספר טוב וקולח ( אין בספר פרקים, יש 3 חלקים שלא מחולקים לחלקים קטנים יותר ) עם סוף מקורי, מוצלח ואפילו שמח ( בניגוד ל1984 למשל ). לסיכום - תקראו את הספר, לא יקח לכם הרבה זמן והוא שווה את זה.

אחרי הספר המצמרר, מפורט מעבר לנדרש וגם דוחה למדי של האקסלי, שמחתי לגלות שקיים ספר נוסף שמספר פחות או יותר אותו סיפור, רק: בקיצור, מה שמאפשר לסיים אותו תוך ליל שימורים אחד, בלי להתעכב על כל שלב ושלב במערכת בוקונובסקי להתניית תינוקות. לעניין, מה שמאפשר להתמקד בתמה המרכזית של הסיפור בלי הסחות דעת של ריקודי פראים באמצע שמורות טבע והכי חשוב- בלי כל התוספות המחליאות שהאקסלי מפזר בנדיבות בספרו. גם ה'הפי אנד', אם אפשר לקרוא לו כך, אצל ברדבורי, שלא קיים ב'עולם חדש', מורה על כך שבעוד הראשון נראה כנמשך ליצירה שלו יותר משהוא מזהיר מפניה, ברדבורי נראה כמי שבאמת אכפת לו. ההזהרה שלו מפני האדישות והשטחיות שהם מנת חלקה של החברה המודרנית המתועשת, רלוונטית מתמיד וראויה להחקק אצל כל אחד באיזו פינה בתאים האפורים שם מאחורה.