ביקורת ספרותית על מצעד האיוולת היהודי - איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם מאת אמוץ עשהאל
ספר לא משהו

---

בכתיבה קולחת ורווייה בדימויים, מניח המחבר הנחות הראויות לפרשנים פוליטיים. הנחות אלה מביאות אותו לנתח את המציאות באופן צר, מבלי לתת את הדעת על הגורם שמעסיק את היהדות מאז ומעולם: המאבק של האדם מול יצריו הרעים. הקריאה בספר הסבה לי אי-נוחות רבה, בדומה למה שהייתה מעוררת בי צפייה באדם שעקרו לו עין. כי כך בדיוק נוהג המחבר בתולדות העם - הוא מתמקד במאקרו של יחסים מדיניים, ומתעלם לחלוטין מהמיקרו של התדרדרותו הרוחנית של העם.
שהרי, כיצד ניתן לפרש את כל ההיסטוריה כסך ההחלטות המדיניות של המנהיגים, ולהתעלם ממשתנים קריטיים אחרים במשוואה, כהשחתה מוסרית ופריקת עול? אליבא דעיתונאי זה, אסונות האומה הישראלית נולדו כתוצאה מעיוורון מדיני שבו לקו מנהיגיה הרוחניים בעת מן העיתים (וברציפות, לאורך תולדות העם), בה בעת שמנהיגיה הפוליטיים של העם - קרי: השלטון, המלך והמדינה, היו רב-חובליה החכמים של ספינת האומה, אשר - אבוי - לא הצליחו להביא את ספינת העם לבטחה, בשל המהמורות שהן: שיגיונותיהם וקיצוניותם של נביאים, רבנים, קנאים ופטליסטים מבני העם לאורך הדורות. בכתיבה ליצנית כלפי מאורות יהודיים ועמוסת זלזול בגדולי האומה הקדומים, חושף הכותב שוב ושוב את התמימות שבהערצתו את גדולי צוררי העם שמתוך העם - אחאב, יהורם, הורדוס, וזאת מבלי לתת דעת על חטאי המנהיגים והעם. שמא החטאים הם הגורמים לאסונות, בדרך שמוכיחה את ההבטחות האלוקיות של התורה? את זאת המחבר אפילו לא מוכן לשקול.
את גישתו הוא מנמק ואת ביקורתו הוא מחליק בקלילות תוך השימוש שאינו יודע שובע בצמד המילים "הנרטיב הישראלי", כאילו אמונתם של דורות על גבי דורות באשר לטיב מנהיגיו אינן אלא תולדה של שטיפת מוח רצופה. כמובן, ברבים מן המקרים עשהאל אף צודק - קנאי הבית השני ושורפי האסמים הובילו את העם אל התופת, אבל, ובכך הוא טועה, לא גרמו הם לאסון מתוך שהורדוס או אגריפס היו מדינאים דגולים והיה בידיהם להציל את העם, אלא מתוך שהעם עצמו עבר על רצון האלוקים.
אבל, לדידו של המחבר, וכאן השורה התחתונה שלו: בהיסטוריה האנושית אין שום מקום לרצון האלוקים. ההיסטוריה כולה היא תולדה של החלטות מדיניות טובות והחלטות מדיניות רעות, והרעה שבהן: חטא הישיבה באי-מעשה, שבו לקה העם היהודי מאז שהתפזר לכל קצות תבל. זו היא כמובן גישה שתלויה על בלימה, ועשויה למצוא אוזן קשבת רק אצל מי שאינו מאמין בנצח ישראל. ובהתאם לשיטתו זו, לא מוכן המחבר אפילו לשמוע על כך שההתפרקות מערכים, ההשחתה המוסרית והזחיחות של הבועה התל-אביבית וגרורותיה - הן הן שהביאו את אוסלו ואת האוטובוסים המתפוצצים שפוצצו את הבועה (שכן, נקל לעוזבי ערכי היהדות - להפקיר אף את מולדתם). במקום זאת, הוא מוצא לנכון להאשים את סרבני ה'שטחים תמורת שלום', ורוקדי הריקודגלים של יום ירושלים, אוהבי התורה, העם והארץ, באסונות העם. את האיפכא מסתברא, לא מוכן המחבר לשקול, ועל כך אני קובל ומצטער.
עבור בוגרי אסונות האוטובוסים המתפוצצים והטילים המתעופפים מעזה, הקריאה בספר מעוררת תחילה אי נעימות, ולבסוף אפילו לגלוג קל, לאור מסקנותיו הלא עדכניות והכמעט פתטיות (ששווין כ-20 מנדטים כיום, לא?), ויסלח לי המחבר.

הכתיבה היא באמת טובה ומלמדת רבות בשלל תחומים. ניכר שהמחבר שולט במכמני ההיסטוריה היהודית ובמדעים בכלל, אם כי כאמור לוקה בפרשנות ההיסטוריה של עמנו, אולי בשל עיוורון מרצון, כאשר הוא מסרב לראות את מה שראו חכמינו (ומותר להאמין שהם הבינו דבר אחד או שניים יותר טוב מהמחבר החשוב) וביטאו בתפילת המוסף: "בשל חטאינו גלינו מארצנו."

» ביקורות נוספות של אבק ספרים
» ביקורות נוספות על מצעד האיוולת היהודי - איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם